שכונת שדה דב

הזדמנות ענקית הוחמצה

השבוע פורסמו תוצאות מכרזים להקמת יותר מ־1,500 דירות על קרקעות שדה דב בתל אביב. על פניו סיבה לחגיגה, לנוכח הזמן הקצר בין הפינוי לתחילת השיווק, רק שנתיים (הרף עין במונחים של עולם התכנון הישראלי). אבל בפועל, יש כאן החמצה ענקית, שמלמדת משהו עמוק יותר על ניהול הנדל"ן בארץ.

כי לא היה צריך לשווק את השטח באופן מדורג. אם בבת אחת היו יוצאות למכרז כל 16 אלף הדירות המתוכננות בשכונה, ולצדן מוסדות הציבור, שטחי התעסוקה והמסחר — השוק היה נושם לרווחה. פתאום היה היצע. ואם במקום מגרשי ענק (1,500 דירות בארבעה מתחמים בלבד) היו מחלקים את המגרשים לשטחים שמיועדים ל־100 או 200 דירות, גם היתה תחרות. במקום זה, יש לנו שוב יזמים עם כוח אדיר לשלוט במחיר, ושוב מנה קטנה מאוד של דירות שמשמרת את המחירים הגבוהים. לא בכדי הקרקע נמכרה ב־4.435 מיליארד שקל, פי שניים מהערכות השמאי, כשהתוכנית היא שהדירות יימכרו ב־7-6 מיליון שקל לפחות. ככה לא מקלים את מצוקת הדיור.

נכון, הוצאת כל המכרזים בבת אחת היתה גורמת לכך שהמדינה היתה מרוויחה פחות על הקרקע, והעירייה היתה צריכה להיערך לשכונת ענק חדשה שתצוץ לא בהדרגה, והיזמים היו מתמרמרים (ועדיין מרוויחים יופי). אבל הציבור היה מקבל היצע דירות ממשי עם שינוי כיוון במחירים. העובדה שהמדינה לא חתרה לכך מעידה שוב על אינספור הדרכים השקופות, השקטות, שבהן היא בעצם לא ממש פועלת להורדת מחירי הדיור, גם כשנוחתת לה על האף הזדמנות.

/// דרור מרמור