*

לואיזיאנה, יום ראשון, הוריקן. אין חשמל. אין מים. אי אפשר להתקשר לכוחות ההצלה, ובטלוויזיה מבקשים מאנשים להגיע פיזית לתחנות כדי לבקש סיוע (איך אנשים רואים את השידור בלי חשמל, וכשהרשתות הסלולריות בקריסה? לא ברור). מבקשים מהם גם שוב ושוב לא לצאת מהמקומות המוגנים, לא לנהוג, לא להתחיל לתקן את הבית. במקביל, בטוויטר אנשים מצייצים, בשארית הבטרייה, קריאות לעזרה. יש פורמט מסודר, והם עומדים בו — כמה בני אדם ואם הם בוגרים, קשישים או ילדים, כמה חיות מחמד, אם יש מצב רפואי חריג, מחסור בתרופות וכו', וכתובת. הכי חשוב כתובת. היא מתנוססת בראש הציוצים. רחוב, מספר, עיר, אמא ושני ילדים, לכודים בעליית הגג, אנא שלחו עזרה. אין 911, יש טוויטר. ואין מקום בבתי החולים, בגלל המגפה.

זה זמן של אימה. והאימה הזאת מוגברת בתיבת התהודה של הרשת. נסו לדמיין ציוצים מתחננים לעזרה בזמן הוריקן קתרינה, בדיוק לפני 16 שנה. נסו לדמיין פייסבוק לייב מתוך מגדלי התאומים הבוערים. דיווחים מהשטח במלחמת העולם השנייה, מהמחנות, מנורמנדי, מהירושימה, או מהשוחות במלחמת העולם הראשונה. האם זה היה משנה את ההיסטוריה? האם זה היה מציל חיים?

בכל אירוע שמתרחש היום אנחנו מקבלים דיווחים חסרי תקדים מהשטח. זה מצמרר. לפעמים אפילו מותיר צלקות — מראה האנשים הקופצים ממגדלי התאומים בשידור חי עדיין צרוב בנו, עולה בראש שוב ושוב רגע לפני יום השנה ה־20. תיעודי שרפות, הצפות, סופות, פליטים וקרבות, מי יכול לשאת את כל זה. אבל האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא לראות? ואולי האימה הזאת היא הדבר היחיד שעוד יכול לשנות משהו. כל תיעוד מותיר את המדווחים קצת פחות לבד. מגדיל את הסיכוי שיקבלו סיוע. ובעיקר, גורם לנו להתבונן בזוועות ישירות. האנשים הנופלים ממטוסים בקאבול בניסיון להימלט הם לא דיווח כתוב קצרצר, הם תמונה שראינו ושנישא איתנו. להם זה כבר לא יעזור, אבל אולי, עם הזמן, כל התמונות האלה, כל הציוצים האלה, האימה המצטברת, יצמיחו יותר חמלה. יותר ניסיון למנוע את האסון הבא. כלומר, בהנחה שניגמל מהצורך בריגושים מוגברים ומההתמכרות לסנאף.