במפעל אי אפשר לייצר מרצפות שנראות כמו אלה שאני מכין אחת אחת בעבודת יד. אין תחליף לפן האישי. המפעלים עושים מרצפות גנריות משילוב של בטון ואבני חצץ. אצלי החומר חלק לגמרי והכל נעשה לפי הזמנה אישית — הלקוח בוחר את העיטור, הצבע והדוגמה, ואני מכין בדיוק את זה. זה משהו שאי אפשר לעשות במפעל.

אם אני מכין מרצפת חלקה, אני לוקח תבנית בגודל הרצוי ומניח אותה על משטח העבודה של מכבש חצי־אוטומטי, ששוקל כ־40 טונה. אז אני מערבב מלט לבן עם סיליקה, שהיא מינרל שעוזר להתגבשות החומר, יחד עם פיגמנט הצבע הרצוי, ושופך הכל לתבנית המכבש. כך יוצרים את פני המרצפת. כדי לייצר את הצד האחורי שלה אני שופך תערובות של חול ומלט אפור, ודוחס הכל במכבש.
יום למחרת אני מכניס את האריחים למים ל־24 שעות כי החיבור בין המים לאבקת המלט הוא זה שהופך את המלט לקשה, אחרת המרצפת פשוט מתפוררת במגע. אחרי ההשריה במים אני מניח את האריחים לייבוש בצל למשך כשבועיים, ולאחר מכן משייף אותם ומורח עליהם חומר איטום שקוף.

תהליך ההכנה של אריח מעוטר הוא אותו תהליך, למעט השימוש בתבנית שאינה חלקה, אלא שבלונית, ולכל חלק של השבלונה אני שופך צבע אחר.

זה תלוי. מצוירים — אפשר להכין לא יותר מ־80 ביום. חלקים — אם יש מישהו שמגיש לך את החומרים, אפשר להגיע ל־500. אבל זה גם מושפע מגודל האריח. 20X20 הוא הגודל הרגיל. אם עובדים על גודל 25X25, זה עוד בסדר, אבל את האריחים בגודל 30X30 אנחנו לא אוהבים לעשות, כי זה נורא קשה.

לא, נוסף על מרצפות אנחנו עושים פה שולחנות, כיורים ומשטחים למטבחים במקום שיש.

הכל. אבל בעיקר שזו עבודה של הידיים, והראש פנוי. בזמן העבודה על מרצפות כתבתי שלושה ספרי שירה. אני תמיד מסתובב עם נייר ועיפרון כי באמצע העבודה פתאום מגיע לי שיר לראש, אז אני כותב מהר ושם בכיס בלי שיש לי מושג מה כתבתי.

נולדתי לתוכו. אבא שלי, יעקב גלוסקא, הקים את העסק לפני כמעט 100 שנה. הוא עלה מתימן ב־1908 בגיל 8 ולקח חלק בבנייה של גימנסיה הרצליה, לאחר מכן עבד במפעל המרצפות של האחים שלוש ובגיל 20 פתח מפעל ברחוב הס בתל אביב, שייצר עמודים, כותרות, לבנים ובלוקים. הוא צבר ניסיון ולמד תוך כדי העבודה.
חיים נחמן ביאליק היה חוצה את המגרש שלנו בכל יום, ומעולם לא אמר "בוקר טוב", עד שדוד שלי, שעבד עם אבי, העיר לו שזה לא מנומס. ביאליק שאל: "אתה יודע מי אני? אני ביאליק", ודודי אמר "אז מה, אני אברהם גלוסקא". כך הם נקלעו לעימות מילולי שבסופו דודי סטר לו.
בשנת 1936 אבא חבר לערבי מוסלמי עשיר, והקים איתו את החנות הזאת ברחוב הרצל 130. היה ביניהם קשר קרוב מאוד, ואני גדלתי עם הילדים שלו. עד שב־1948 הוא ברח לרבת עמון ונשאר שם, והמקום נשאר של אבי, שהמשיך לעבוד פה עם פועלים יהודים. אני נכנסתי לעסק אחרי שהשתחררתי מצה"ל ב־1958, ומאז אני כאן, כבר 64 שנה.

סך הכל התהליך מאוד דומה. הוספנו את המכבש החצי־אוטומטי ועוד כל מיני רכיבים שיחזקו את המלט. אבל עדיין יש לי את המכונה של אבי, שהיא בת 100, ועבדתי איתה שנים. גם כיום היא יכולה לעבוד, אבל יש לי חזקות ממנה, אז אני כבר לא משתמש בה.

אני צריך את המגע עם החומר ולעבוד עם הידיים שלי כמה שיותר. זה כמו שבחיים לא חשבתי לעשות הסבה לסוחר של מרצפות מיובאות. אני לא מסוגל לשבת במשרד — אני קם בבוקר כדי לעבוד. אפילו בתקשורת עם הבנק אני לא מתעסק. הבן שלי עושה את זה בשבילי.

החלק הקשה הוא שכדי להכין את התערובות צריך לסחוב ולהרים שקי מלט של 50 קילו. אני עושה את זה בעצמי עד היום, אבל זה כנראה לא לכל אחד.

חלקות עולות 230 שקל למ"ר, ומעוטרות 300 שקל למ"ר. בעבר מכרנו ב־450 שקל, אבל בגלל המצב נאלצנו להוריד מחירים.

מבחינה כלכלית לא כדאי לייצר פה, לא כדאי להחזיק את העסקים האלה. היבוא חיסל את כל עסקי המרצפות בארץ. היבואנים אמנם מוכרים במחירים דומים לשלנו אבל יש להם מבחר רחב יותר ובעיקר סטוקים. אני לא מחזיק סטוקים אלא מייצר לפי הזמנה.
אבל יש לי עדיין מספיק לקוחות, בעיקר בתחום של בתים לשימור, וגם קצת לקוחות פרטיים שמחפשים דוגמאות מיוחדות. כך שאני מצליח להחזיק את המקום מבחינה כלכלית עם עוד שני פועלים.

אריחים בעבודת יד

"כדי להכין את פני המרצפת מערבבים מלט לבן עם סיליקה ופיגמנט צבע ודוחסים במכבש. אחר כך, כדי לייצר את הצד האחורי של המרצפת, דוחסים במכבש תערובת של חול ומלט אפור. למחרת משרים את האריחים במים ל־24 שעות, כדי להקשות את המלט, ומניחים לייבוש בצל לשבועיים. בסוף משייפים ומורחים חומר איטום שקוף"

אם אני אפסיק לעבוד בגיל 84, אני אמות. חוץ מזה, שנוסף על העבודה אני משתמש בחלל לאמנות שלי: בגיל 40 הלכתי ללמוד פיסול ועשיתי קורס מדריכי יוגה ומאז החיים שלי השתנו. הצלחתי לייצר כאן משהו שאף אחד אחר לא עשה — ציורים במלט. אלה ציורים שאני עושה הפוך, ומצייר אותם במשפך כמו שאני עושה את הבלטות — בעבודה חופשית. רק אחרי יומיים אפשר לראות את הציור הגמור. מילאתי בית כנסת שלם בקריית שאול עם לוחות כאלה, שעליהם ציירתי מסיפורי התנ"ך, זה פרויקט שלקח לי 10 שנים.

כן, אני אפרוש בגיל 120 כמו משה רבנו.

כנראה לא. הבן שלי עדי עבד פה 20 שנה, אבל עזב. הוא היה אלוף הארץ בגלישת גלים, וכיום הוא ראש ענף הגלישה בארץ ועובד בכלל כפיזיותרפיסט.

אני לא יודע. היו כל מיני אנשים שרצו לקנות אותו ממני, אבל זה לא יצא לפועל. אני אשמח מאוד שהעסק שלי ימשיך להתקיים. יהיה לי חבל אם כל זה ילך לאיבוד.

אריחים בעבודת יד

"כדי להכין את פני המרצפת מערבבים מלט לבן עם סיליקה ופיגמנט צבע ודוחסים במכבש. אחר כך, כדי לייצר את הצד האחורי של המרצפת, דוחסים במכבש תערובת של חול ומלט אפור. למחרת משרים את האריחים במים ל־24 שעות, כדי להקשות את המלט, ומניחים לייבוש בצל לשבועיים. בסוף משייפים ומורחים חומר איטום שקוף"