1האם אנחנו מוכנים לעציצים
שלא צריך לטפל בהם?

עציצים הם עניין, ולא רק של דודות בריטיות משועממות. צעירים עסוקים בלמלא את דירותיהם הקטנות בצמחים, האינסטגרם נמלא עדויות לכך, בפייסבוק צצו אינספור קבוצות שמוקדשות לסוגי צמחים שונים, רשתות אופנה התחילו למכור עציצים, בתי הקפה גילו אותם, הקניונים פיזרו עוד ועוד, סוקולנטים נהיו באז וורד. ואז באה הקורונה שתקעה אותנו בבית והקצינה עוד יותר את הטיפול האינסופי בצמחים. בראש השנה, תתכוננו, הם שוב יהיו מתנה פופולרית במיוחד.

זה לא רק הירוק שהם מכניסים הביתה. משהו בצורך לטפל בעציצים, לטפח את הצמחים, ללמוד אותם ועליהם, להשקיע זמן ומאמץ ולהתמודד עם חרדת קמילה — השילוב הזה כבש אותנו בשנים האחרונות. וכשזה המצב, מתעוררת השאלה המתבקשת אם Selfgrow עתיד לזכות בחיבוק חם ובהצלחה גדולה, או שהמוצר המפתיע הזה דווקא חותר תחת מה שמחבר אותנו לעציצים, שבמילה אחת ניתן לקרוא לו "מחויבות".

החברה הקטנה שמאחוריו, TomGrow, מציעה עציצים חדשניים, שמחוברים לטכנולוגיה ומטפלים בעצמם. הם לא דורשים את המחויבות שלנו, למעשה הם לא ממש צריכים אותנו בכלל. איזה צליל משמיע עציץ שגדל בבית בלי שאיש מטפל בו?

2הטכנולוגיה שתחליף אדמה נובטת
בבניין תעשייתי ביפו

בטומגרו לא מודאגים. אם העציצים שלהם לא יספקו את ההיפסטרים, הם ודאי ישמחו את האחראים לתחזוקת בניינים. עציצים בקניונים, חנויות ובתי קפה זה כלום לעומת החזון שלהם: צמחייה שדורשת כמעט אפס תחזוקה — כולל עצים טרופיים כמו מנגו ואבוקדו או פירות אקזוטיים כמו אוכמניות — שתמלא את בנייני המשרדים, המרפאות, בתי החולים והמלונות. כל לובי או חלל המתנה יהיה ג'ונגל מבוסס ג'ל. זה הפטנט שלהם: לא צריך אדמה, יש ג'ל.

הבניין שבו שוכנים משרדי החברה, מבנה תעשייתי ביפו, לא מסגיר את מה שמתחולל בפנים: אינספור צמחים בגדלים שונים, משטח הנבטה ענקי, תאורה אולטרה סגולה, ומצעים אינסופיים של הג'ל המדובר, שנקרא MediumX.

מנכ"ל החברה רותם ברקין (35) מוביל אותי לעציץ שממנו מתפרץ דקל שמגיע כמעט עד התקרה. "הוא אצלנו שלוש שנים, השקינו אותו פעמיים", מתגאה ברקין. הדקל מוקף כיסוי ספוגי. כשברקין מסיר אותו נחשפות תחתיו קוביות מלבניות של ג'ל לח. אני נוגע בהן וההרגשה היא קצת כמו לחזור לשחק בג'לי של ימי הילדות, או בסליים הבלתי נסבל שסחף ילדים בשנים האחרונות.

אבל המגע שמייצר הג'ל הוא הדבר הכי פחות חשוב בו. "הרעיון הוא בעצם לגעת במקום העמוק ביותר של האדמה", אומר ברקין. "הג'ל מספק לצמח את כל המים, המינרלים והמלחים שהוא צריך. אנחנו יכולים לשלוט בכל זה, ברמות החומציות והמליחות, שיש להן משמעות אדירה גם בנוגע לצריכת המים, וברמת החמצן".

למה צריך לשלוט כך בכל אלמנט? צמחים גדלים בעולם מאז היווצרו בלי עזרה כזאת.

"לכל סוג של צמח יש צרכים שונים ומבנה שונה. אוכמניות, למשל, צריכות רמה גבוהה מאוד של חומציות, זאת הסיבה שקשה מאוד לגדל אותן בישראל. והנה, תראה, הצלחנו לגדל אוכמניות בחלל פנימי".

הג'ל הזה הוא בעצם פולימר ש־99% ממנו הם מים, והשאר דשן נוזלי שמכיל את שאר החומרים הנדרשים לצמח, והוא לא מתייבש במשך שנים. במערכת של סלפגרו, לג'ל מתלווה גם חיישן, שמופעל לחמש שניות בכל 24 שעות, מודד את הטמפרטורה, הלחות והחומציות ומעביר את המידע לענן. אם חלילה הג'ל כבר לא מספק את הצרכים המלאים של הצמח, בעל העציץ מקבל התראה שצריך, בכל זאת, להוסיף קצת מים. בחברה מספרים שאת הצמחים שגדלים על קוביות הג'ל שלהם צריך להשקות בממוצע אחת לשלושה עד שבעה חודשים. מדי פעם צריך לגזום עלים יבשים. ואת הג'ל עצמו, לדבריהם, צריך להחליף רק אחת לארבע־חמש שנים.

טובת הצמחים, המענה לצרכים המדויקים שלהם, זה לא בדיוק מודל עסקי.

"היתרון הגדול שלנו הוא פתרון לוגיסטי. לא צריך אדם שיטפל בצמח, הצמח מטפל בעצמו, וכך חוסכים עלות של צוותים שמתפעלים ומשקים את הצמחים פעמיים בשבוע ואף יותר מזה. הצוותים האלה, במלונות, בחברות ובמוסדות, לא רק עולים כסף, הם גם יוצרים לכלוך, בלגן, ועוצרים את העבודה השוטפת".

3משקיע, גנן ופרופסור תוהים
מה לעשות עם המים

4על הגגות, בבתים,
במלונות, בחקלאות

ברקין ידע היטב שסיפור המים הוא פיצוח רציני. "כשהתחילו לבנות בתים עם מעליות ופנטהאוזים, הקמתי את גינות הגג הראשונות בתל אביב", הוא מספר. "הייתי צעיר שחצן, לקחתי את כל המערכות שהכרתי מהקיבוץ שפעלו על הקרקע ואמרתי 'נעלה את הכל למעלה'. מחשבי השקיה, משאבות דשן, מה לא. אבל זה לא היה נכון. עשיתי הרבה מאוד כסף מזה, אבל זו היתה טעות, כי תמיד, לא משנה מה עשיתי, היו דליפות של מים שהגיעו למקומות לא רצויים. היום אנחנו מסוגלים לבנות גינות גג שצריך להשקות אחת לחצי שנה, וגם פתרנו את כל בעיית השקיית הפנים, שם אתה בכלל לא יכול לשים טפטפות ומערכות השקיה".

ולא רק על גגות ובבתים. למעשה, הפיילוט של סלפגרו הוא לא בשוק הפרטי, אלא במוסדות, ויש כבר עשרות מערכות שמותקנות בגופים כאלה. הג'ל מפנק, למשל, את הצמחייה בשדה התעופה רמון, ואת זו שבסי הוטל באילת. מלונות מבחינתם הם שוק פוטנציאלי משמעותי: "הבעיה המרכזית שישנה היום בחדרים במלונות היא שאין סירקולציה של אוויר", אומר ברקין האב. "החלונות סגורים כל הזמן והמזגנים עובדים. צמחים בתוך החדר יכולים לפתור את הבעיה. אנחנו כבר נמצאים בקשר עם רשת ישרוטל כדי ליצור פיילוט של צמחים בחדרים אצלם".

בינתיים, במטה החברה, שהוא שילוב של משרדי סטארט־אפ, מעבדה וחממה, כבר גידלו לא רק צמחי נוי ואוכמניות, אלא גם מלפפונים, עגבניות, וגם קנאביס גודל בחווה חיצונית. המחשבה היא לייצר אלטרנטיבה לחקלאות ההידרופונית, שמתפתחת באחרונה ומציעה גידולים שמבוססים על הרבה מאוד מים. ברקין האב אומר שכרגע הם מתמקדים בגינון, אבל שלשיטה שלהם יש לדעתו יתרונות מובהקים לעומת גידולים הידרופוניים, כי אלה "בעייתיים מבחינת האגרונומיה של הצמח. כשצמח גדל על מים הוא מקבל מעט מאוד חמצן. והטעם הוא נורא, אתה לא רוצה לאכול את זה — כמו שאבטיח שמלא במים הוא לא מתוק, וגפן שגדלה במים מייצרת ענבים ללא סוכר. גם העלים בגידול ההידרופוני הם חסרי טעם".

שוק פוטנציאלי אחר הוא הרבה פחות סקסי מקנאביס, אוכמניות, אבטיחים וענבים: כבול. הכבול הוא רקב של צמחים שמשמש דשן, ובעצם הוא המצע השני הפופולרי בעולם לעציצים (אחרי אדמה). הוא נאסף בדרך כלל מקרקעית ביצות שיבשו, אבל בשנים האחרונות התברר שהכרייה שלו משחררת פחמן דו־חמצני, שתורם להתחממות הגלובלית. בריטניה כבר הודיעה כי תאסור מכירה של כבול ושימוש פרטי בו. אבל דשן עדיין צריך, ולמעשה באנגליה היתה עלייה במכירת הכבול בעקבות פריחת הגינון בימי הקורונה. בטומגרו בוחנים כעת את השוק הזה, שלדבריהם מגלגל כ־5 מיליארד דולר בשנה, ושואפים פשוט להחליף את הכבול (ואת הטוף, ואת שבבי הקוקוס) כמצע מוביל לעציצים.

בסך הכל, הסיפור הזה נמצא בראשיתו. בטומגרו הושקעו עד כה רק כ־3 מיליון דולר, מכיסם הפרטי של שלושת המייסדים, ויש בה רק עשרה עובדים, כולל האגרונומים.בחברה חושבים על עציצים במשרדים ובתי מלון, ועל החלפת הכבול, הטוף ושבבי הקוקוס, אבל כשמהרהרים בזה רגע, יש כאן גם שאלות פילוסופיות, או לפחות ליריות, גדולות הרבה יותר מכבול.

כי יש משהו נוח בעציצים שלא צריך לטפל בהם. ומשהו אופטימי — יש להם הרבה יותר סיכוי לשרוד, ולשמח. וזה בטח נוח וחסכוני למוסדות גדולים. אבל בבית, כאמור, אפשר לתהות אם אנחנו רוצים לגדל עציצים שלא זקוקים לנו, ומה המשמעות של עציצנות שאין בה טיפול. ויותר מכך: האם אנחנו באמת רוצים להחליף אדמה? את המגע שלה באצבעות בעת תיחוח קל? את הריח שלה אחרי השקיה, או אחרי גשם על אדן החלון והמרפסת? מי חשב שבסוף ההתלבטויות הכמעט־קלישאתיות האלה, של קידמה וטכנולוגיה מול התרפקות על מה שהיה קיים תמיד ופתאום משתנה, יכולות להתעורר גם בגין בגוניה.