מורן זר קצנשטיין, מיוזמות מחאת "השפחות"

"אנחנו רוצות להבהיר לנשים שאנחנו הראשונות להיפגע"

"המטרה שלנו היא להבהיר לכמה שיותר נשים את הסיטואציה ולהדגיש שאנחנו נהיה הראשונות להיפגע", אומרת מורן זר קצנשטיין (40), מייסדת הקבוצה הפמיניסטית "בונות אלטרנטיבה". "לא משנה אם את סטודנטית, מילואימניקית או הייטקיסטית, בסוף ההפרדה וההדרה יחולו על כולנו".

הקבוצה הוקמה לפני כשנתיים וחצי, בעקבות האונס הקבוצתי באילת, וחברותיה הצטרפו למחאה נגד הרפורמה המשפטית מיד עם תחילתה לפני כחודשיים. לפני כשבועיים הפעילות שלהן עוררה הדים מיוחדים בזכות המיצג "סיפורה של שפחה" בכיכר דיזנגוף בתל אביב, שבו השתתפו 150 נשים.

"הספר והסדרה 'סיפורה של שפחה' מספרים על נשים שהתעוררו בוקר אחד וגילו שגזלו מהן את הזכויות", מסבירה זר קצנשטיין, שהפסיקה את עבודתה במערך התקשורת של פלייטיקה לאחרונה כדי להתמקד בעשייה האקטיביסטית. "אנחנו מפחדות שייקחו לנו את הזכויות בהדרגה, בגלל התחזקות הממשלה והיחלשות בג"ץ. אנחנו רואות מה קורה: הליכוד התחייב שלא תהיה פגיעה בזכויות להט"ב, אבל לא אמר כלום לגבי זכויות נשים; הוגשה הצעת חוק שמטילה עונש מאסר על מי שלא תהיה לבושה צנוע בכותל; יש ייצוג נמוך מאוד לשרות ולחברות כנסת, וגם לבכירות במשרדי הממשלה. זה העיר הרבה מאוד נשים והוציא אותן לרחובות".

איך נולד המיצג?

"חברת 'בונות' שירה דונביץ' העלתה את הרעיון, והחברות מירב כהן, עומר הסקל שטיינמץ וטל שריג לקחו את זה משם. קנינו את הגלימות בחנות, ואת הכובעים, שלא מצאנו בשום מקום, תפרו עבורנו בסטודיו במשך כל הלילה. בהתחלה היינו 25 נשים עם 25 תחפושות וזה הביא קשב אדיר. חשבתי שזה יהיה רק פעם אחת, אבל בשבת האחרונה כבר עלינו ל־150 נשים".

מאיפה המימון?

"את הגלימות קונה חברת קבוצה מכיסה. היא הוציאה עליהן כבר 14 אלף שקל, והיא לא אדם עשיר. נוסף על כך, אנחנו עושות עכשיו גיוס המונים".

מה המשמעות שאת מוצאת בפעילות הזו?

"בהתחלה חשבנו: 'אוקיי, זו תחפושת. שמות גלימה וכובע, ומעבירות את המסר'. אבל אז במיצג עצמו זה התגלה כחוויה מטלטלת לכל המשתתפות — התחושה שאת לא יכולה לראות מה קורה סביבך, שאת כבר לא מי שאת, אלה חוויות משמעותיות ולא פשוטות. אנחנו מסבירות לכל מי שמשתתפת שיכול להיות שזה לא יהיה להן פשוט ושאם הן ירגישו לא בנוח אז שיפסיקו.

"ברמה האישית, אני מאוד מתוסכלת מצד אחד, כי לא נראה שהממשלה עוצרת באדום, אבל מהצד השני אנחנו כן רואות התעוררות של נשים, את הרצון שלהן לעשות ואת ההבנה שלהן את חומרת המצב. זו התעוררות מאוד מחזקת. הן רוצות לעשות ומתנדבות וזה מראה שלעשייה שלנו יש אימפקט אמיתי".

נשיאת העליון דורית בייניש, מרצה נגד הרפורמה

"צריך להסביר לציבור כמה שקרים מוכרים לו"

דורית בייניש (80) כיהנה כפרקליטת המדינה במחצית הראשונה של שנות התשעים, כשופטת בית המשפט העליון וכנשיאה שלו מ־2006 עד 2012. בשנים האחרונות היא בין השאר נגידת האוניברסיטה הפתוחה. ובשבועות האחרונים הלו"ז שלה צפוף במיוחד, עם שלל הרצאות שהיא נושאת — בבתי ספר, לאנשי הייטק, במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה ועוד. "אני נענית כמעט לכל פורום שמבקש, אבל הביקוש כבר גדול מדי, אז אני קצת מסננת", היא מודה, ומספרת שההרצאות האהובות עליה הן אלה שבתיכונים: "לדבר עם תלמידים זה הכי מרגש, כי חשוב ליצור אצלם הבנה בנושאים האלה, בשביל העתיד שלהם. זה לא עניין של דעות, צריך להפריך את סיפורי הבדים שהאכילו אותם. ואני מקווה שמנהלים לא יחששו להכניס הרצאות כאלה לבתי ספר. בסופו של דבר מה שהכי חשוב לדמוקרטיה שלנו זה החינוך".

למה הבחירה להילחם באמצעות הרצאות?

"דיבור הוא האמצעי היחידי שלי. אני מסבירה מה המוסדות שעליהם בנויה שיטת המשטר שלנו ומה המשמעויות של השינויים שרוצים להנהיג, כי אנשים צריכים להבין על מה אנחנו מדברים, על מה נלחמים. צריך שכולם יבינו כמה שקרים מוכרים לציבור, שקונה אותם בתמימות, למשל הטענה שהשופטים ממנים את עצמם ולפוליטיקאים אין השפעה. זה שקר והבל, דברים ללא שחר במציאות.

"אני לא אוהבת להגיד 'גנבו את המדינה' — לא גנבו כלום, הם נבחרו כדין, אבל גם הבוחרים לא ידעו מה התוכניות ועד לאן הן מגיעות. אז אני לא מחפשת מרי, אלא דרך שבה אנשים יבינו למה חשוב להילחם על הערכים האלה, שבלעדיהם המדינה תידרדר".

מה החשש?

"יש כרגע ניסיון לפגוע בכל מה שמייצג את המבנה המוסדי והערכי של ישראל, יום אחד זה בנק ישראל, יום אחד הספרייה הלאומית, וזו כמובן מערכת המשפט. לא רק הרכב בית המשפט העליון, אלא הפגיעה בעצמאות כל המערכת, פוליטיזציה שתפגע בזכויות של כולם".

לסיום היא מוסיפה: "מדי פעם שואלים אותי אם ירדתי מהארץ. אני אומרת — חס וחלילה, צריך להילחם על המפעל הזה מפה. ואני מאמינה שהמאבק יצליח, כי הפגיעה היא לא בשכבה אחת, אלא בציבור כולו".

יאיר פלטי, יוזם סיירת הרחפנים

"אנחנו חיילים במלחמת תודעה על הנרטיב, על כמויות המפגינים וזהותם"

"הכי מדהים זה לראות את התגובות מהקהל לתצלומי האוויר, לראות כמה צמאים לזה", אומר יאיר פלטי (53), הייטקיסט שייסד קבוצה של 40 מפעילי רחפנים ו־30 צלמים בהתנדבות, שמתעדים מהאוויר את כל אירועי המחאה. "בכל פעם שאני מסתובב עם הרחפן כולם עוצרים אותי וחייבים לדעת כמה אנשים יש בהפגנה. מצלמים לי את המסך באופן קבוע. זה נותן להם להבין את העוצמה של המחאה, ומחדד את ההבנה שהם חלק מהמון, כשהם יודעים בדיוק מה ההיקף שלו. הם גם רוצים לראות אם יש התקדמות ביחס לשבוע שעבר. ורק מלמעלה אתה מקבל את המידע הזה, יחד עם האפקט של המאסה והעוצמה, שאנשים מחפשים".

איך הגעת להרים רחפני מחאה?

"צילום תמיד היה תחביב שלי ומתישהו התקדמתי לצילום רחפנים והתמקצעתי בזה. כבר במחאת בלפור וההפגנות הגשרים התגייסתי עם הרחפן, כי זה מדהים שאנשים מגיעים, אבל זה לא שווה כלום אם לא רואים את זה. כמו לשים פוסט בסלון בבית ולא ברשת. וזה חשוב בייחוד עכשיו, כי מתנהלת מלחמת תודעה על נרטיב, על כמויות המפגינים והזהות שלהם, לכן חשוב להראות תמונות מכל הארץ, מקריית שמונה עד אילת, וחשוב לצלם גם קלוז אפים על האנשים, שיראו שיש גם מזרחים וחובשי כיפות. חייבים לעזור כדי להבחין בין שקר ואמת. המחשבה המקורית שלי היתה להפעיל מסוק שיעבור בכל הארץ, אבל לא מצאתי כזה, אז הרמתי קבוצת רחפניסטים, כדי שכל אחד יצלם באזור שלו, ויחד נתעד את כל המוקדים, נפיץ את התיעודים ונעודד אנשים לצאת, כדי שיבינו וירגישו שהם חלק ממשהו יותר גדול".

יאיר פלטי: "הרמתי קבוצת רחפניסטים, וכל אחד מצלם הפגנות באזור שלו. חשבתי שאם נתעד את כל המוקדים יחד ונפיץ את התיעודים, נעודד אנשים לצאת. אנשים צריכים להרגיש שהם חלק ממשהו יותר גדול"

מתי התחלתם?

"לפני חודש בהפגנה הראשונה בהבימה. לא היה ברור אם יגיעו המפגינים הקבועים או מעבר לזה, אבל לי היה ברור שאין טעם שאצעק לבד. אז יצאתי עם הרחפן וגייסתי עוד חבר מהקבוצה. בפועל הגיעה מאסה מפתיעה של אנשים והדרך היחידה להראות אותה היתה צילומי הרחפן. אז צילמנו ופרסמנו, והיה לזה אימפקט מטורף, הצילום שלי הופיע בשער של 'הארץ', וכולם אמרו לי שבזכותו בשבת שלאחר מכן הגיעו פי שתיים יותר אנשים.

"מאז התחיל קרב תודעה על מספר המפגינים בצילומים האלה. המשטרה כבר לא מפרסמת מספרים, אבל הם גדלים משבוע לשבוע, ורק הצילומים שלנו יכולים להראות את זה. אני חייל בצבא הזה, וגם מפעיל אחרים, אני מאוד מאמין בעבודת צוות. אי אפשר לעשות את זה עם רחפן בודד לתעד את כל המחאות בארץ. יש לנו טבלה מסודרת עם כל האירועים שיש ואנחנו מנסים לכסות כמעט את כולם. יש כאלה שאומרים שהצלמים הם החיילים הכי חשובים במחאה. כי אם לא צילמת והעלית — האירוע לא קרה".

איך זה עובד בפועל?

"כל צלם מקבל לינק לדרייב להעלות חומרים, ומיד אחרי שזה עלה, אנחנו מעבירים את הצילומים ליח"צ של כל מיני ארגונים ולמומחים לניהול תנועת קהל באירועים ומתחמים הומי אדם, שעושה את הערכות הכמויות.

"כל הארגונים יודעים להיות איתי בקשר. צילמתי גם את מחאת החינוך, האקדמאים, ההייטקיסטים, המילואימניקים ואפילו את מחאת השפחות. יצרתי איתן קשר ומינפנו את זה לצילומים מטורפים מהאויר, שראו בהן שיירת הנשים באדום בתוך המון שחור בקפלן, וזה יצר אימפקט מאוד חזק. הקבוצה שלי מספקת המון חומרים, ולמרות שזה כרוך בהמון עבודה קשה, הכל בהתנדבות מלאה. כולם מבינים את גודל השעה".

אופיר גוטלזון ונרי ליפשיץ־חומה, יוזמי סיירת הכורזים

"כמו טנק חב"ד ו'נ־נח־נחמן' רק של הצד שלנו"

"בזמן שאתם בבית, בעבודה או בקניות, ממשלת ישראל מבצעת הפיכה אלימה. ברגעים אלה D9 עולה על בית המשפט העליון ועל המדינה כולה", מכריזים הרמקולים של "סיירת התעוררות" — כ־30 רכבים עם מערכות כריזה שנוסעות ברחבי הארץ כדי לעורר אנשים להצטרף למחאה. יוזמי הפרויקט הם אופיר גוטלזון (42), איש הייטק, ונרי ליפשיץ־חומה (58), מדריכת דולות. שניהם חיים בפאלו אלטו, קליפורניה.

איך נולד הרעיון של סיירת הכורזים?

ליפשיץ־חומה: "ניסינו להבין איך מגיעים לעוד אנשים, ואז חשבתי — איך הגיע אליי הצד השני? הרי אני גדלתי בבית חילוני, אבל איכשהו תמיד הכרתי חב"דניקים וברסלבים, כי הם היו מסתובבים עם המכוניות שלהם ברחובות, טנק חב"ד ו'נ־נח־נחמן'. אפילו בביקור האחרון בישראל, בחנוכה, ישבתי בבית קפה והגיעו כמה חובשי כיפות סרוגות וביקשו להדליק נרות. אז הבנתי שלצד השני יש שטח, ואמרתי: למה שאנחנו לא נעשה שטח? איפה המכוניות שלנו? זה מה שאנחנו צריכים לעשות, את ה'נ־נח־נחמן' רק חילוני. להוציא להפגנות, לצאת להיאבק על הדמוקרטיה".

איך הרמתם את זה?

"המתנדבים הגיעו מקבוצות הווטסאפ של המחאה", אומר גוטלזון. "אני איתרתי מערכות כריזה בארץ והכסף הגיע ממימון המונים של קהילת הישראלים בחו"ל".

למה בער לכם לפעול כאן, כמי שחיים בחו"ל?

"כל ארצות הברית התעוררה. ואלה לא רק ישראלים אלא גם אנשי הקהילה היהודית, שחלקים ממנה עמדו על הגדר והיה קשה להם לבקר את הדברים שישראל עשתה. צריך להבין שיש משבר גדול מאוד כרגע, היהודים כאן מרגישים מאוימים — ואלה אנשים בעלי השפעה גדולה. אני חושב שאנחנו עומדים מול גל סוחף של יהודים שירגישו שמדינת ישראל כפי שהם הכירו אותה נלקחת מהם, ונוסף להם ישנו הדור הצעיר, שלגמרי מזדהה עם ערכים פרוגרסיביים וקשה לו להתחבר למה שקורה בישראל עם איתמר בן גביר ואבי מעוז".

"התחושה היא שבאמת הגענו אל פי תהום", אומרת ליפשיץ־חומה. "כשתרמתי כסף לצה"ל לא התלבטתי כי אני לא חיה בארץ, וגם לא כשתרמתי לעמותות למען נשים שם. לכן אנחנו פועלים — אי אפשר לעמוד מנגד ולתת לדברים לקרות".

‍רן הר נבו, יוזם סרטוני תגובה ויראליים

"הסרטונים שלנו באים להחליף מכונת רעל במכונת תקווה"

"המטרה היא להביא את האמת, ולהפוך אותה לוויראליות ברשת", אומר רן הר נבו (48), יזם הייטק ונווט בעברו מאבן יהודה, שהקים החודש עם אסף ומיכל שפיר את הצוות "יאללה תקווה", שמייצר סרטוני מחאה. "לטקסטים כיום אין כוח, רק לווידיאו. נתניהו עובד כמו מכונה ומפיץ אינפורמציה קליטה, בזמן שבצד שלנו יש ואקום. אז החלטתי להקים פרויקט לזמן קצוב כדי להחליף את מכונת הרעל במכונת תקווה, לספר את האמת באמצעות סרטונים שאנשים יוכלו לשתף ברשת, וכך להשיב מלחמה".

הצוות מגייס מתנדבים לסיוע ביצירת הסרטונים והפצתם בכל הפלטפורמות: יוטיוב, טיקטוק, אינסטגרם, פייסבוק, טוויטר, טלגרם, ווטסאפ. "בתוך שבועיים הגענו למיליוני צפיות", הוא אומר. "אנחנו לא פראיירים. הבאנו הייטקיסטים על הראש של ניר ברקת, טייסים על יואב קיש, ושב"כניקים על אבי דיכטר. יצרנו 100 סרטונים, וחלק מהם נהיו ויראליים ממש. אני בהלם מכמה שזה עובד".

מה גרם לך להיכנס לאקטיביזם דווקא עכשיו?

"פשוט התעוררנו. יש מתכנתים שעובדים איתי בהתנדבות, אנשי תוכן, אנשי הייטק. ומרגע שנכנסנו לזה אנחנו לא מוכנים לוותר. זו לא מחאה יותר, אלא מאבק. מאבק חוקי, לא אלים, אבל מאבק והתנגדות".

הרב בצלאל כהן, הרב בניהו טבילה והרב יוסף מילר, פעילי המחאה החרדית

"המשימה שלנו היא לטווח ארוך, איך לחנך לחרדיות ודמוקרטיה, לחרדיות והומניזם"

"הבנה של מגבלות הכוח היא יסוד ותנאי לחברה משגשגת ובריאה", אומר הרב יוסף מילר, אחד מפעילי המחאה נגד הרפורמה המשטרית בחברה החרדית, שמרצה בפורומים חרדיים ודתיים על ההשלכות התיאולוגיות והדתיות שעשויות להיות לרפורמה. "אני חושש שהחברה הישראלית התמכרה לאשליית הכוח ולמחשבה השגויה שעוד כוח ועוד עוצמה הם המענה לכל בעיה או קונפליקט. מעבר להקשר הפוליטי, אני חושב שמדובר בשאלה דתית. האדם הדתי מבין שהכוח האבסולוטי מסור רק בידי האל, ועליו לזכור זאת ולהכיר במגבלות היכולת שלו. חברה שיכורת כוח היא חברה ששוכחת שהיא תלויה באל. לצערי בשנים האחרונות יש הרבה קולות בתוך החברה החרדית שמעריצים כוח, מטפחים שאיפה לכוח, ומייחלים לעשות שימוש בכוח. אני רואה אוקסימורון בחתירה של אדם דתי לכוח אבסולוטי, ואני חושש שהרפורמה מעודדת זאת".

איך רותמים חרדים למאבק? הרי מנהיגי הציבור, כמו ח"כ משה גפני, אומרים דברים כמו "אני מחכה 34 שנה להוריד את בג"ץ"?

"שיח מתלהם ודוגמטי מוביל לאין מוצא. אני חושב שהעוינות מגיעה בעיקר מהתחושה ש'לא מקשיבים לי', זה אתגר מרכזי של החברה הישראלית, לספק לכל אחת ואחד תחושה שמקשיבים להם. וזה גם חלק מהחשיבות של בית המשפט — יש לו תפקיד תרפויטי, לאפשר לצדדים השונים לבטא החוצה את המרירות שלהם".

לפי הסקרים, שיעור החרדים המתנגדים לרפורמה הוא אפסי, אך קולם של המתנגדים מתחיל להישמע יותר ויותר. בהפגנה בירושלים במוצאי השבת האחרונה נשא דברים הרב בניהו טבילה, מורה ומשורר חרדי, ואמר: "כחרדים, לא אהבנו הרבה מהפסיקות של בג"ץ, אבל עדיין אנחנו אומרים, אין מדינה ללא משפט. החלופה של רוב עם כוח לא מרוסן עלולה להיות מסוכנת דווקא עבורנו כקבוצת מיעוט". טבילה הוא הרוח החיה גם מאחורי התארגנויות חרדיות אחרות נגד הרפורמה המשפטית, ובהן פעילויות הסברה בזום, שבהן מדברים מומחי משפט חרדים, וניסוח קול קורא "עם עמדה מאוזנת יחסית" כדי להחתים עליו כמה שיותר חרדים.

הרב מילר: "הרפורמה מעודדת חתירה לכוח אבסולוטי, אבל אדם דתי צריך להבין שרק לאל יש כוח כזה. לצערי, בשנים האחרונות רבים בחברה החרדית מעריצים כוח ומייחלים להשתמש בו"

"התמיכה החרדית האוטומטית ברפורמה מסוכנת יותר מהתפיסות של יריב לוין ושמחה רוטמן", אומר הרב בצלאל כהן. "הם לפחות מבינים ברמה ההצהרתית שצריך מערכת משפט. אבל מבחינת החרדים מערכת המשפט הישראלית מיותרת, כי אין להם הבנה מה זה מינהל תקין, מה זו מדינה מודרנית ומהו חוק. זו הסיבה שאני לא חושב מה עושים עם הרפורמה, אלא פועל לטווח הארוך, איך לחנך לחרדיות ואזרחות, לחרדיות ודמוקרטיה, לחרדיות והומניזם".

מתוך התפיסה הזו כהן החל באחרונה לקיים מגעים להקמת מכון חרדי לדמוקרטיה. "קיבלתי את הרעיון אחרי שדיברתי בכנס השמאל האמוני, אני מתכוון לייצר פעילות לימודית שתעסוק עמוק יותר ותחבר בין תורה להומניזם, תורה למדינה, תורה לדמוקרטיה".

אתה מרגיש שאתה מצליח להשפיע?

"להפתעתי הרבה, כן. בנושא הזה החלוקה הרגילה בין 'חרדים מודרניים' ל'שמרנים' לא תופסת. אפשר למצוא חרדים שמרנים עם תפיסות דמוקרטיות וליברליות. וכמובן, גם להפך".

שלמה טייטלבאום

סא"ל (מיל') אורן, ממארגני מחאת המילואימניקים

"לקרוא לזה סרבנות זה המשך התעמולה. צריך להבין שהצבא עומד להתפרק, שהכלכלה הולכת לקרוס"

"אני בשירות צבאי מ־1989, והגעתי להבנה שאם לא נפעל עכשיו המצב יידרדר, ואת הנזק יהיה קשה מאוד לתקן. כל החיים יתערערו: הבית שלנו, הילדים שלנו, החינוך, הפרנסה, הביטחון, וצה"ל שאני כל כך אוהב", אומר סא"ל (מיל') אורן, שיזם את המכתב של יחידת העילית המסווגת מורן נגד הרפורמה המשפטית. "החלטתי שאי אפשר לתת לדברים לקרות ולקוות שהם יסתדרו, והעניין הזה סוחף אותי, שואב אותי לחלוטין".

איך סא"ל מתגלגל לאקטיביזם?

"פשוט נשאבתי לזה. אני לא איש תקשורת, לא פעיל פוליטי, ונכנסתי לזה מתוך היכרות עם האנשים ומתוך רצון להשפיע. לפני שבועיים, כשהעניינים התחילו להידרדר, פתחתי קבוצת ווטסאפ עם כמה חברים מהיחידה כדי להצטרף לצעדת המילואימניקים, מסע אחים לנשק. צעדנו מלטרון לירושלים עד לבית המשפט העליון במשך שלושה ימים. כתבתי בווטסאפ שהחלום שלי הוא לצעוד עם מאה חברים מהיחידה, אז אנשים הביאו חברים מהצוותים שלהם, ממחזור הגיוס שלהם, וביום השלישי כבר היינו 250 איש. הרגשתי שהגשמתי חלום. בסיום המסע היתה הפגנה גדולה מול בית המשפט העליון, שנתנה דחיפה לקבוצה, שמונה כיום כ־700 בוגרי היחידה. אנחנו לוקחים חלק בכל האירועים וההפגנות. מגיעים ומביאים בני משפחה".

אתם צועדים יחד?

"מכיוון שזו יחידה סודית קשה לצעוד יחד בכל ההפגנות הגדולות וגם אסור לנו לצעוד עם סמל היחידה. אבל אנחנו כן פועלים יחד בדרכים אחרות. אתמול שלחנו מכתב, שעליו חתמו כ־500 בוגרי היחידה, שקורא לממשלה לעצור את ההפיכה המשטרית, לקחת נשימה ולהקשיב כדי למנוע את הקרע. זה זכה לתהודה רבה בכל הרשתות, בכל ערוצי התקשורת, ומאז הצטרפו עוד מאות אנשים חדשים לקבוצה, שלא הצלחנו להגיע אליהם קודם. אנחנו בעיקר מקווים להשפיע על יואב גלנט ועל אבי דיכטר. הם אנשי המערכת. אנחנו רוצים לתת להם אומץ לצאת נגד המהלכים האלה".

"תמיד היה לנו ברור שנשרת, שנלך ליחידה הכי קרבית. עכשיו, לראשונה, אנחנו חושבים אם זה נכון לשרת, אם זה בכלל לגיטימי. אלה דברים שמעולם לא עמדו על הפרק. זה עצוב"

נדיר לשמוע אנשי שירות יוצאים נגד הממשלה.

"מדובר באנשים שינקו את השירות הצבאי מגיל קטן ופתאום נמצאים בדילמות לא פשוטות. מעולם לא היתה שאלה אם נשרת או לא. תמיד היה ברור שהולכים ליחידה הכי קרבית, הכי נחשבת, שהכי קשה להתקבל אליה, ופתאום נדחקנו לפינה. לראשונה אנחנו מתחילים לחשוב אם זה נכון בכלל לשרת, אם זה לגיטימי. אלה דברים שמעולם לא עמדו על הפרק, וזה עצוב".

יש מחשבה על סרבנות?

"לקרוא לערעורים שלנו סרבנות זה המשך של התעמולה. אני בן 51. אני מזמן כבר מתנדב. אני מגיע מרצוני, ולא חייב בשירות. ומהצד השני יש לנו קואליציה שלמה, שאת מספר האנשים שעשו בה שירות קרבי אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. אף אחד שם לא מבין מה זה לסחוב את החבר שלך על אלונקה, כי הם לא עשו את זה. רובם גם לא עשו עסקים, לא התפרנסו בכוחות עצמם, ולא הקימו חברות. ולכן אנחנו זוכים להתעלמות הזאת.

"אם היה בקואליציה מישהו שלקח פצוע על הגב במלחמה, לא היו מזלזלים כל כך בקריאה שלנו. הם היו מקשיבים כי הם היו יודעים מה זה לבנות, מה זה להקים יחידה, לעמוד בגשם במארב או לצאת ל־30 יום מילואים כשאתה אבא לילדים צעירים או נקלט במקום עבודה חדש. אבל זה סינית עבור חברי הקואליציה, הם פשוט לא מבינים במה מדובר ומתעלמים מבכירי המשק בכל המגזרים: כלכלנים, פקידי אוצר, ראשי חברות, מומחים בינלאומיים. ואני אומר את זה מעבר לרפורמה. אפשר למצוא פשרה כלשהי. אפשר להתווכח באופן ענייני. אבל יש כאן אנשים שלא מבינים שהצבא עומד להתפרק, שהכלכלה הולכת לקרוס. זה לא נתפס בעיניי. יש כאן רמטכ"לים, ראשי מוסד, ראשי מל"ל, והם מתעלמים מאיתנו לגמרי".

זהר רביד אלטמן, יוזמת מחאת ההורים

"למדתי מסבתא שלי, ניצולת אושוויץ, שהדברים הכי רעים יכולים לקרות"

"הייתי אקטיביסטית בעיקר במישור השכונתי והעירוני, כתושבת נתניה — ניסיתי להציל את חוף פולג, דברים כאלה — אבל לא ברמה הפוליטית. עכשיו פשוט אין ברירה, חייבים להילחם", מספרת זהר רביד אלטמן (48), מרצה לקולנוע ויוזמת מחאת ההורים למען הדמוקרטיה.

"זה התחיל בהודעה קטנה בווטסאפ בקבוצת הורים לתלמידים בבית הספר הכפר הירוק", היא אומרת. "כשהיו הורים שביקשו לא לערב פוליטיקה בקבוצה, פתחנו אחת אחרת — ובתוך דקות היו בה 600 הורים מכל בית הספר. זה הוביל להשבתה של הלימודים, הסעות מאורגנות להפגנות בירושלים והזמנה של משפטנים להרצות בבית הספר".

וזה גם חרג מגבולות בית הספר.

"כן, בתוך כמה ימים זה התרחב לקהילות בכל הארץ תחת הכותרת 'חינוך לדמוקרטיה'. אני התנעתי את זה, אבל יש כבר עשרות אלפי הורים מעורבים, כך שאני כבר לא מפעילה את זה, זה פשוט משכפל את עצמו".

מה הניע אותך לעשות את זה?

"תחושה של איום קיומי, הכי בסיסי, על הבית שלי בארץ הזאת. אני בת למשפחה של ניצולי שואה, ואם יש משהו שלמדתי מסבתא שלי, ניצולת אושוויץ, זה שהדברים הכי רעים יכולים לקרות. אין דבר כזה 'זה לא יקרה'. ציפיתי שיהיה רע בתוך כמה שנים, והנה הכל קרה בתוך חודש. אולי בזכות זה גם ההתארגנות שלנו היתה מהירה".

אבידן פרידמן, ממארגני ההפגנות באפרת

"לא כולם בהתנחלויות חושבים אותו דבר"

"אני נסעתי להפגין בירושלים נגד הרפורמה המשפטית, לא חשבתי להפגין באפרת", אומר אבידן פרידמן (42), תושב ההתנחלות ומורה בתיכון למקצועות קודש, תלמוד והלכה. "ואז, לפני חודש בערך, התקשר אליי ד"ר שמואל ויגודה, לשעבר ראש החוג למחשבת ישראל במכללת הרצוג, שגר כבר 40 שנה באפרת. הוא אמר לי שהגיע הזמן שנארגן הפגנה גם אצלנו באפרת. בדקתי עם כמה אנשים, שאמרו לי שהם מעוניינים להגיע. ככה הוצאנו לדרך את ההפגנה, בלי שיהיה לנו מושג כמה יגיעו. בסוף הגיעו יותר ממאה תושבים, גם מגוש עציון ומעוד התנחלויות מסביב".

ההפגנה באפרת, התנחלות ותיקה וגדולה, עוררה מטבע הדברים הדים רבים. ממשלת ימין מובהקת לא ציפתה למחאה נגד מהלכיה מהאגף הזה, אבל פרידמן אומר שהוא לא לבד במחנה שלו. "הרבה אנשים סביבי חושבים שהרפורמה, בצורה שבה היא נעשית, מסוכנת ומפלגת וקורעת את העם. אם רוצים לעשות אותה, חייבים הסכמה רחבה יותר".

רוב הציונות הדתית חושבת אחרת ממך.

"עוד קודם הסתייגתי ערכית מדברים מסוימים שנעשים בציונות הדתית, אבל הרפורמה הזאת היא ביטוי של כוחניות. וכוחניות משמעותה ויתור על ערכים, שזה מסוכן ומזיק. זה יפתח פתח לשחיתות, שאנחנו כבר רואים שהיא קיימת. הרפורמה תיתן כוח בלתי מוגבל לממשלה, וכך אינטרסים אישיים יתגברו על האינטרס הלאומי היהודי. הרפורמה היא חלק מהרבה תהליכים מזיקים שקורים ומסכנים, כי השיח מזמן הפסיק להיות אידאולוגי. השיח הוא זהותי, והכל קשור לזהות של אדם אחד - בנימין נתניהו. מרגע שהוגש נגדו כתב אישום, הדבר הנכון היה שיתפטר".

הוא טוען שהוא לא עשה כלום.

"גם אם הוא חושב שהוא לא אשם, הוא היה צריך להתפטר למען האידאולוגיה של הימין. הוא לא עשה זאת כי הימין כבר לא מעניין אותו, והמשמעות היא שהוא חושב רק על טובת עצמו ולא על טובת הכלל. וזה נמשך עם הרפורמה, שגם היא נועדה לשרת את הצרכים שלו, בלי לחשוב על כלל הציבור בישראל. זה שיבוש קשה בתפיסה".

ואתה אומר את זה כמי שמאמין בארץ ישראל השלמה.

"אני בהחלט מאמין בארץ ישראל השלמה. וחשוב לי להגיד שאני לא מייצג את כל תושבי אפרת, אלא קבוצה שחושבת אחרת. מאוד מפריע לי שטוענים שבהתנחלויות כולם חושבים אותו דבר. יש קבוצה גדולה של אנשים שחושבת אחרת".

שמחה רוטמן אמר שהמפגינים באפרת בכלל באו מתל אביב.

"זה לא נכון, כולנו תושבי התנחלויות".

דודו סלמה, מארגן הפגנות בנתניה

"מה שקורה בנתניה, מעוז הליכוד, משקף את השינוי בעם"

"אני פעיל חברתי פה בנתניה, ארגנתי בעבר מחאות נגד העירייה סביב השמירה על החוף בפולג, אני מאוד מעורב ואכפת לי", אומר דודו סלמה, "אבל זאת הפעם הראשונה שאני מפגין בנושאים פוליטיים ארציים".

סלמה, הייטקיסט בן 42, הוא ממארגני ההפגנות בעיר נגד ההפיכה המשטרית. לדבריו, את ההפגנה הראשונה ארגן פשוט כדי לחסוך למבוגרים את הנסיעה המסובכת להפגנות בתל אביב. "ראיתי אנשים מנתניה בני 77 שצריכים לצאת לטיול שלם — להגיע לתל אביב אחר הצהריים ולחזור בחצות. גם לאנשים כמוני, עם ילדים קטנים, קשה לצאת להפגין רחוק. רצינו להפוך את זה למשהו יעיל יותר ואז אמרתי 'בואו נעשה את זה גם כאן'".

ומה עשית?

"הגשתי בקשה לקיים הפגנה והקמתי קבוצת ווטסאפ. האמת היא שציפיתי שלהפגנה הראשונה יגיעו 300-200 איש כי הרמנו אותה תוך יומיים וחצי, אבל הגיעו אלף. להפגנה השנייה כבר הגיעו 3,000 איש, לשלישית 6,000 ואתמול (שבת שעברה) כבר היו קרוב ל־8,000 איש".

איך אתה מסביר את זה? נתניה היא מעוז מובהק של הליכוד.

"היא עדיין מעוז מובהק של הליכוד, אבל מסתבר שיש הרבה ליכודניקים שלא מסכימים עם הדרך שבה הממשלה הולכת. יש את האנשים שהולכים בעיניים עצומות אחרי המנהיג, וגם אם הוא יגיד להם להיכנס לים ולצעוד עד שהם יטבעו הם יעשו זאת, אבל רוב הציבור לא הולך אחריו בצורה עיוורת. הציבור פקח את עיניו והוא יוצא עכשיו לרחובות. הדבר המרכזי שהבנתי הוא שמכונת התעמולה של נתניהו עבדה שעות נוספות. הוא פיתח ערוצי תקשורת משלו ולהרבה אנשים זו התקשורת היחידה שהם ניזונים ממנה. הם לא מקבלים אינפורמציה ממקום אחר".

במה זה מתבטא?

"למשל בזה שאומרים שזאת מחאה של אשכנזים אליטיסטים. זה משהו שאי אפשר להגיד עליי, שגדלתי בקריית שמונה. ומה שקורה בנתניה משקף את תהליך השינוי בעם, בייחוד אצל מצביעי ליכוד שרוצים חיים נורמטיביים".

מי נואם בהפגנות שלכם?

"בשבוע שעבר הגיע יאיר לפיד, והשבוע יגיע גדעון סער. לשבת הבאה אנחנו מתכננים ששרת החינוך לשעבר יפעת שאשא־ביטון תנאם. היא גם חברת ילדות שלי, מרוקאית כמו שאתה יודע. לא אליטה".

בר פקולה ונדב זלצברגר, מארגני מחאת הסטודנטים

"כשהתאחדות הסטודנטים הודיעה שהיא לא מתעסקת ברפורמה, אנחנו התעוררנו"

"מהרגע הראשון שארגנו את ההפגנה בקמפוסים, הרגשתי בבטן שזה כנראה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי, ואני חושב שלא מעט סטודנטים שותפים לתחושה הזו", אומר בר פקולה (26), סטודנט לפסיכולוגיה, מדעי המחשב ומדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, וממובילי מחאת הסטודנטים. "אנחנו מרגישים שזה קרב אמיתי על אם אני יכול להמשיך לחיות במקום שבו המשפחה שלי חיה, שבו הסבים שלי נלחמו ואליו ברחו כדי להינצל".

מה גרם לכם להתארגן עצמאית ולא במוסדות הסטודנטים הקיימים?

"לא ראינו התעוררות רצינית של צעירים מאז המחאה החברתית, ומי שמוביל את התאחדות הסטודנטים הארצית כיום הוא אלחנן פלהיימר, שהורשע בעבר בתקיפה, מקושר באופן מובהק לתנועת אם תרצו ומקדם אידאולוגיות מהצד הזה של המפה הפוליטית. מיד בתחילת המחאה הוא הוציא מכתב שההתאחדות לא תתערב בנושא, אז אנחנו התעוררנו ויצרנו התארגנות בלתי תלויה בהתאחדות או כל דבר אחר".

קבוצת הווטסאפ של מחאת הסטודנטים מונה כבר יותר מ־10 אלף איש, ופורום ההנהגה הרחב מונה כ־45 איש מכ־20 מוסדות אקדמיים בארץ, שגם מנהלים את ההתארגנות המקומית לאוניברסיטה שלהם. צוותי הפעולה ממחישים את רוחב היריעה של ההתארגנות: "יש לנו צוות סושיאל ומדיה, שמעלה סרטוני הסברה, פוסטים, משתף דברים כדי להעלות מודעות לאנשים שנמצאים ברשתות", מסביר נדב זלצברגר (27), סטודנט למדעי המדינה והיסטוריה באוניברסיטה העברית, ושותפו של פקולה להנהגה. "נוסף על כך, יש לנו צוות הסברה שאחראי להפקת חומרי ההסברה, סבבי ברים של מרצים וסטודנטים יחד, הרצאות, כנסים, חוגי בית, דברים שהמטרה שלהם היא באמת לפגוש בעיקר צעירים ולעורר איתם שיח סביב השינויים שיהיו אם ההפיכה הזו תתממש כמו שהיא. ולבסוף, יש לנו צוות מבצעים שמוציא לפועל פעולות קצת יותר קטנות וממוקדות, בין שזה לבוא לכנסת ולפוצץ ועדות, להעמיד מיצגי מחאה, לארגן הפגנות או לפוצץ כנסים שמשתתפים בהם חברי קואליציה. יש לנו גם צוותים של רעש ומורלים — חבר'ה שמגיעים עם תופים ומגאפונים להפגנות, בעיקר כרגע בירושלים, תל אביב, חיפה, ובקרוב גם בבאר שבע ובעוד מקומות".

"לא ראינו התעוררות רצינית של צעירים מאז המחאה החברתית, ומי שמוביל את התאחדות הסטודנטים הארצית הוא אלחנן פלהיימר, שמקושר לתנועת אם תרצו ומקדם אידאולוגיות ברוחה"

המימון מגיע ממימון המונים, עם תמיכה ממטה המאבק הכללי, ו"לפעמים יש סטודנטים שבעצמם מקושרים או שיש להם דרך לעזור בדברים מסוימים", אומר פקולה.

אתם מרגישים שיש לכם השפעה?

"בסוף הצלחנו, בייחוד עם החבר'ה המאוד פעילים, לייצר בעצמנו תודעת קולקטיב קטנה: אנחנו מבינים שאנחנו פועלים למען מטרה משותפת, לוקחים יחד אחריות על המציאות שאנחנו רוצים לייצר במדינה. זו גם תחושת מסוגלות עצומה, אתה לא נאבק במבחן אלא על החיים שלך במדינה הזו, ואתה מצליח".

אסתי סגל, מקימת אתר המחאה ריסטארט ישראל

"אנחנו הגוגל של תנועת ההתנגדות"

"יש כמות אדירה של אינפורמציה על המחאה, שמגיעה בכל רגע, 24/7, אז החלטתי להשתמש בידע שלי להנגשת מידע כדי לתווך את כל השטף הזה", אומרת אסתי סגל (66), מעצבת דאטה, שהקימה ומפעילה את האתר ריסטארט ישראל, המרכז בתוכו את כל ההפגנות, ההתארגנויות והחדשות במסגרת ההתנגדות לרפורמה המשפטית.

"שבוע לפני שהתחילו ההפגנות התחלתי לעבוד ולרכז את כל ההתנגדויות השונות. התחילו אז מכתבי ההייטקיסטים, אחר כך המשפטנים. ריכזתי קבוצה של ראשי עיריות ומועצות מקומיות, שהצהירו שיתנגדו להתערבות של אבי מעוז בתכנים החינוכיים. בהתחלה הפצתי את המידע בווטסאפ, ואז בניתי אפליקציה, וככל שהמחאה התעצמה, הבנתי שצריך אתר שירכז את הכל —שיהיה מקום שירכז את המידע, מתי יש הפגנה, איפה, איך מגיעים וכו', כי אין לנו אמצעי תקשורת חוץ מקבוצות הווטסאפ. לקח לי בערך חודש לבנות אותו. ואז החלו ההפגנות. מאז הוא הפך להיות מעין שירות מודיעין ומעין הגוגל של ההתנגדות".

כיום ריסטארט ישראל מרכז את כל המידע על ההפגנות במוקדים השונים, לו"זים, טופסי הרשמה להסעות, לינקים לתרומות ולגורמי סיוע כמו עורכי דין שמסייעים למפגינים ומרצים שמעבירים חוגי בית בעניין הרפורמה.  

מה הוביל אותך לעשייה?

"אני אקטיביסטית כבר הרבה שנים. ב־2011 הייתי ממקימי המשמר החברתי, התארגנות של אנשים שלקחו על עצמם ללכת לכנסת ולדווח מהוועדות כמשקיפים. לפני כן עסקתי בפרסום ובעיתונות ושם התמחיתי באינפוגרפיקה — הנגשה של מידע באמצעות גרפיקה וגרפים פשוטים. אני רואה את מה שאנחנו עושים עכשיו כהמשך של זה. לקחתי את הכלים משם ותרגמתי אותם למה שאנחנו עושים היום".

כמה אנשים עובדים על הפרויקט?

"נוסף עליי יש עוד שלושה מתנדבים, שאת אף אחד מהם לא פגשתי פיזית מעולם. אני מדברת איתם רק דרך זום. וכמותי, גם הם עובדים 24/7 בחינם, אפילו שפנו אליי תורמים שרצו לתת כסף כדי שהאנשים האלה יקבלו שכר. איש מהם לא הסכים לכך בשום פנים ואופן. אנחנו מוכנים לעשות הכל כדי לשנות את המציאות.

"שניים מהמתנדבים הם פעילים שהתגייסו בפעם הראשונה, וההתעוררות שלהם מאוד עודדה אותי. בכלל, ההתגייסות הכללית והאנרגיות הן מדהימות. ואני אומרת את זה מהנתונים שמגיעים אליי מהאתר — כמות האנשים שנכנסים לאתר ומוכנים להתנדב היא חסרת תקדים".

עו"ד גבי לסקי, מסייעת משפטית למפגינים

"כמו שצריך פרמדיק בהפגנה, צריך גם עורכי דין"

"אנשים יוצאים לרחוב להפגין למען הדמוקרטיה צריכים לדעת שהם לא לבד, שיש מערך שתומך בהם ויגן עליהם, בעיקר במעצרים אבל לא רק", אומרת עו"ד גבי לסקי (55), אחת מעורכי הדין שמספקים ייעוץ משפטי פרו בונו לעצורים ולמתכנני הפגנות, בשיתוף עם מערך "עוטף עצורים". "בשבת האחרונה, למשל, נתנו יעוץ ל־18 העצורים. ארבעה מתוכם הובאו לבית משפט, ועורכי דין שלנו ייצגו אותם והצליחו לשחרר את כולם. סייענו גם למפגין שנלקח לחקירה בשבוע שעבר, כי הגיע עם לפידים באוטו להפגנה בירושלים, אף שזה חוקי. נציג מטעמנו ליווה אותו, נתן לו ייעוץ לפני החקירה והוא שוחרר".

"אני באה להפגנות כדי להפגין אבל יש לי בהן תפקיד נוסף. כמו שצריך תמיד פרמדיק בקהל, צריך גם עורך דין" מסבירה לסקי. "המפגינים הם אנשים נורמטיבים שומרי חוק, שלא מחזיקים טלפון של עורך דין פלילי בזכרון, כך שלהגיע לתחנת משטרה זה חתיכת אירוע עבורם. אז אנחנו שם. כבר בהפגנה אנחנו מנסים לראות כמה אנשים נעצרו, לקבל את השמות שלהם, להבין לאיזו תחנה נשלחו, ואז אנחנו מגיעים אליה ומחכים להם. חוץ מהייעוץ הרגיל שעורך דין נותן, אנחנו נמצאים שם עד שכולם משתחררים, דואגים לאוכל, לעדכן את המשפחות, לחזרה שלהם הביתה".

איך התגבשתם?

"בשטח. התחלנו בפעילות כבר לפני כמה שנים, כשהתחילו לעצור מפגינים, ובשלב מסוים הבנו שצריך לעשות משהו יותר מסודר, עם סרטוני וידיאו ועדים. סביב ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית הפעילות שלנו התרחבה, וברור לי שרק התחלנו. זה מתיש, אבל הביחד הזה הוא מה שנותן כח".

ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס וד"ר יאיר שגיא, מעבירים חוגי בית

"אנחנו מתרגמים את הסכנות לאנשים שלא מבינים מונחים משפטיים"

בדצמבר, כשהתחילו הדיבורים על חקיקת פסקת התגברות, אנחנו, המשפטנים החוקתיים באקדמיה, מיד נזעקנו. היה לנו ברור שאנחנו עומדים בפני סכנה מאוד גדולה ושלציבור אין מושג מה קורה", אומרת ד"ר תמר הוסטובסקי ברנדס, מרצה בכירה בפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו, ומיוזמות פורום המרצות והמרצים למשפטים למען דמוקרטיה. פעולתו הראשונה היתה ניסוח נייר עמדה, שבו ניתחו את הרפורמה המשפטית והסבירו את הסכנות הטמונות בה. מאז הם מרכזים את מאמציהם בחוגי בית והרצאות. "אנחנו מדברים עם אנשים שבכלל לא מבינים מה הם מונחים כמו פסקת ההתגברות, ומסבירים מה המשמעות שלהם, ומה הסכנה שטמונה במהלכים הנוכחיים".

למה דווקא חוגי בית?

"הכל התחיל כשקולגה שלי, ד"ר שלי אביב ייני, מאוניברסיטת חיפה הרגישה שאנחנו כותבים מכתבים פומביים, אבל אנשים לא מבינים מה משמעותם. אז היא פרסמה בקבוצת ווטסאפ שכונתית הזמנה לחוג בית אצלה בסלון על מהי פסקת ההתגברות ומה מסוכן ברפורמה. היא חשבה שיירשמו 20 איש. וחזרו אליה כ־200 איש, אז היא עשתה חוג בית אצלה בבית, ואחר כך בקפה השכונתי לכל מי שלא נכנס, ואז אמרנו 'רגע, יש פה משהו'".

חוגי הבית הן יוזמה של הוסטובסקי ברנדס ואביב ייני לצד ד"ר מיטל פינטו וד"ר נורית צימרמן, שכוללת כבר 73 מרצים, שביצעו יותר מ־300 הרצאות וחוגי בית בכל רחבי הארץ. "הפעילות נעשית כרגע בהתנדבות מלאה. אין אפילו החזרי נסיעה", היא צוחקת.

ד"ר יאיר שגיא, מרצה בכיר למשפטים באוניברסיטת חיפה, הוא אחד המרצים, ורק השבוע קיים חמישה מפגשים, אחד בכל ערב. "אחד השקפים הראשונים בהרצאה שלי הוא תמונה של אבי מעוז", הוא מספר. "ואני אומר שהוא הסיבה שאני מכתת את רגליי באמת בכל הארץ, כי הוא אמר בריאיון שהתרומה העיקרית של אשה היא 'שהיא תגדל את המשפחה שלה לתפארת, תחנך את ילדיה ותשתדל ללדת כמה שהקב"ה נותן'. קראתי את זה ואמרתי 'יש לי שתי בנות, ואתה לא תבוא ותחליט עבורן'. יש פה משהו שממש יכול להשפיע על החיים שלנו ושל הילדים שלנו. אני עושה את חוגי הבית האלה כי אני זועם כמו שלא זעמתי מימיי".

גילי גץ, ממארגני ההפגנות בניו יורק

"ההפגנות קטנות - אבל הן מחזקות את מי שבישראל"

אחת הסיבות שאני פעיל כל כך הרבה זמן היא הדאגה שיש בי כבר שנים מהתהליכים והמגמות בארץ", אומר גילי גץ (49), צלם שגר בניו יורק כבר 25 שנה ואחד ממארגני ההפגנות המקומיות נגד הרפורמה המשפטית. הוא ראה כבר שלל הפגנות בנושאים שונים, אבל מודה שהוא לא זוכר אווירה כמו זו כעת. "עכשיו אנחנו ניצבים בפני משהו אחר, משהו חדש ומפחיד. ראיתי היום ידיעה על עלייה חדה בביקוש של ישראלים לדרכון שני, וקשה לעכל את המצב הזה, שיהודים מרגישים לא בטוחים בישראל. יש לנו בדנ"א את האינסטינקט של לעשות Plan B למקרה של עליית פאשיזם, ועכשיו השיחה הזו מתרחשת בישראל. זה כואב מאוד. אני פוגש הרבה אנשים מארגונים אמריקאיים־יהודיים, ואני אומר להם שהם משקרים לעצמם אם הם חושבים שאפשר לשבת עכשיו על הגדר".

עד שהיהודים האמריקאים יצטרפו, אתם מתמקדים בישראלים שחיים בארצות הברית?

"כן. היו הפגנות עוד בימי בלפור, אבל עכשיו הן התפשטו ליותר ערים, עם יותר אנשים, מקשת פוליטית רחבה יותר. זו לא הפגנה של השמאל, זו הפגנה נגד דיקטטורה".

איך אתם מתארגנים?

"יש לנו קבוצות ווטסאפ ופייסבוק, וזה עובר מפה לאוזן. אין לנו כסף בכלל, הכל בהתנדבות, הכל מהבטן, כי יש תחושת דחיפות שאני לא זוכר כמותה. לכולנו יש משפחות בארץ, יש בנו פחד אמיתי".

ואיך זה נראה בניו יורק?

"בכל יום ראשון אחר הצהריים יש הפגנה בוושינגטון סקוור פארק שבגריניץ' וילג', עם 200–300 אנשים, בכל פעם אחרים. אנחנו מכינים שלטים כמו 'אני רוצה שיהיה לי לאן לחזור' ומביאים אנשים שידברו לקהל, מרבנים ועד יוצאי יחידות קרביות. בסופו של דבר ההפגנות שלנו קטנות, אבל אחת הסיבות העיקריות שאנחנו ממשיכים בהן היא שאנשים בארץ אומרים לנו שכשהם רואים את התמונות מהעולם זה מחזק אותם, נותן להם תקווה, והם מרגישים פחות לבד. אז אנחנו איתם עד הסוף".  

ציפי שמילוביץ, ניו יורק

בועז טל, הישראלי לשעבר שמארגן הפגנות בלונדון

"החשש לדמוקרטיה גורם אפילו ליהודי בריטניה השמרנים לזוז מהכיסא"

"זו פעם ראשונה שאני פעיל בפוליטיקה, מתוך רצון לשנות את מה שקורה בארץ", אומר בועז טל (56), הייטקיסט שחי כבר 20 שנה בלונדון, בריטניה, וארגן בתחילת פברואר הפגנה מול שגרירות ישראל נגד הרפורמה המשפטית. "הגיעו אליה 350–400 איש מכל רחבי בריטניה, וההנחה היא שלהפגנה הבאה, שתיערך בחודש מרץ, יגיעו יותר, כי היא תיערך ביום ראשון וגם שומרי השבת יוכלו להגיע".

מה היה הפרופיל של המפגינים?

"אין פרופיל אחיד. הם הגיעו ממגוון רחב של גילים, רקעים ועמדות פוליטיות. צעירים, משפחות עם ילדים וגם מבוגרים יותר. חלק מהם נמצאים מעט שנים באנגליה ואחרים יותר מ־20 שנה. חלק מהם ישראלים ואחרים יהודים בריטיים".

אנשים יגידו שלמי שחי 20 שנה באנגליה אין זכות להתערב בפוליטיקה הישראלית.

"ישראל היא חלק חשוב בזהות שלי, והנוכחות שלי בארץ לא מבוטלת. לא עזבתי אותה בטריקת דלת, יש לי שם משפחה, ואכפת לי מאוד ממה שקורה בה. מעבר לזה, ישראל מגדירה את עצמה בחוק מדינת כל היהודים — והיא אולי מדינת הלאום היחידה שעושה זאת. אז זה קצת צבוע להגיד ליהודי, ישראלי במקור שלא גר בישראל, שזו לא המדינה שלו".

ומה גרם לך דווקא עכשיו לעשות מעשה?

"העובדה שקמה קואליציה שבאופן מוצהר מבקשת להגשים את כל החלומות השחורים והסיוטיים שלנו, ולעשות את זה בדרך של חקיקה. זאת סכנה ברורה לחיסול הדמוקרטיה הישראלית".

הקהילה היהודית באנגליה מוכרת כשמרנית, והיא לא ששה לבקר את ישראל.

"יש כאן באמת חשש אמיתי ממתיחת ביקורת, כדי לא לשחק לידיים של ה־BDS, אבל לא רק זה. הרי מפלגת הלייבור, שהיתה מעוז היהודים, רק מתחילה להתאושש מהמשבר הקשה של תקופת ג'רמי קורבין. היהודים הליברלים רוצים לעזור, ישראל חשובה להם כחלק מהזהות שלהם, אבל הם עדיין מאוד חוששים".

תצליחו לגייס אותם?

"נראה שמשהו עומד להשתנות. אנחנו משתפים פעולה עם כמה גורמים מאוד משמעותיים בקהילה, ואני מאוד מקווה שבקרוב נשיג הצהרה פומבית של הרב הראשי של אנגליה נגד מה שקורה בישראל. יש פה עוד כמה ארגונים מאוד משמעותיים, שיכולים לעשות רעש גם ברמה הבינלאומית. אני מקווה שהם יסכימו לתפוס צד, וזה חלק ממה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו. אנחנו מסבירים להם שהחשש הוא מאובדן הדמוקרטיה. שמדובר ברעיונות אוניברסליים של מערכת משפט יציבה, שמירה על זכויות מיעוטים, זכויות אדם וזכויות עובדים. זה גורם להם לזוז מהכיסא, לפקוח עיניים ולומר 'אוקיי, על הנושא הספציפי הזה אנחנו מוכנים למתוח ביקורת'".

המאבק יתרחב מעבר להפגנות?

"אחד הנושאים שבחרנו לתקוף הוא הסכם הסחר החופשי שאמור להיחתם בין ישראל לאנגליה. בהסכמים האלה כתוב במפורש שהצד השני חייב להתחייב שהוא עומד בהגנה על זכויות אזרח ועובדים ושיש לו מערכת משפט מסודרת".

אורלי נוי ונטע עמר שיף, מיוזמות הקולקטיב המזרחי אזרחי

"המזרחיות שלנו מכתיבה חווית חיים אחרת, שממנה נגזרת עמדתנו הפוליטית"

"ברגע הזה, כשמחנה אחד רוצה פשוט להשמיד הכל, ומחנה שני רק רוצה להחזיר את הגלגל לאחור לרגע שלפני, למצב שגם בו סדר הדברים היה פגום מאוד — אנחנו רוצים להציע חזון שהוא לא זה ולא זה", אומרת אורלי נוי (52), עיתונאית ויו"ר הנהלת בצלם, ממייסדות הקולקטיב המזרחי אזרחי, שהוקם בשבועות האחרונים ומונה כ־100 חברות וחברים, בעיקרם אנשי אקדמיה ורוח, שמקדמים חזון "למדינה דמוקרטית באמת, שרואה את כל האנשים שחיים תחת מרחבי השליטה שלה, מציעה חלוקה מן היסוד אחרת של משאבים, הזדמנויות והון, גם סמלי וגם קונקרטי".

הפעולה הראשונה שנקט הקולקטיב היתה להפיץ עצומה בנושא, שעליה חתמו כ־1,800 איש. כעת היא ושותפתה לקולקטיב, נטע עמר־שיף, עורכת דין שמתמחה בזכויות אדם, מנסחות מסמכי עבודה, שיציעו תיקונים קונקרטיים למצב הקיים. "המזרחיות שלנו, העור הכהה, מכתיב חווית חיים אחרת והבנה אחרת. הוא יונק מהיסטוריה אחרת שקשורה למרחב. ומתוך כל זה נגזרת עמדתנו הפוליטית", מסבירה נוי. "אני ורבים כמוני לא הולכים להפגנות ההמונים. אני לא מוצאת את עצמי בהן. המחשבה שאו שהולכים אליהן או שאת לא מתנגדת להפיכה המשטרית פשוט לא נכונה, ולראייה — היוזמה שלנו. יש עוד דרכים להתנגד חוץ מללכת ולטבוע בים של דגלי ישראל, להדיר פלסטינים מהבמה ולהביא טנקים ואת מגילת העצמאות".

לדברי עמר־שיף, שהגישה בעבר עתירה לבג"צ נגד חוק הלאום, חלק מהמאמץ של הקולקטיב הוא "לחשוף את הצביעות של שני הצדדים".

מה הבעיה עם המחאה כפי שהיא?

"גם תומכי הרפורמה, וגם המתנגדים לה, מציגים את העמדות שלהן כהשבת הצדק במשפט. אבל השימוש במונח 'צדק' הוא אבסורד כשהוא נעשה בידי אנשים שדוגלים במוצהר באי השיוויון החברתי, בעליונות היהודית על הפלסטינים".

למה אתן בוחרות לפעול דוקא כמזרחיות, ולא כ"סתם" ישראליות?

"הקול המזרחי שלנו מאוד חשוב בנקודה הזאת, כשכולם מדברים על מזרחים, כי אנחנו יכולים להצביע על הצביעות של המזרחים שנמצאים כיום בשלטון. מה המסר של אמיר אוחנה, יו"ר הכנסת ולהט"ב מוצהר, לעיקרון השיוויון? איפה הוא מול אי הצדק? שותק. גם דודי אמסלם, וגם מירי רגב, שהתגאתה בחידוש התרבות המזרחית, איפה הם היום? שבויים בכלוב של זהב".

איפה אתן מוצאות משמעות בפעילות שלכן?

נוי: "שתינו עסוקות לא מעט בקולקטיב, אבל במקום לקחת כוחות זה נתן. זה מילא אותי באנרגיות, ולראשונה מזה הרבה מאוד זמן, גם בתקווה. לראות צעירים וצעירות, שאפשר לראות בהם את ניצני התודעה המזרחית שהקולקטיב הזה מניב בהן, זה כל כך מרחיב לב ואופטימי".

אילן שיינפלד, ממארגני מחאת הסופרים

"אנחנו עובדים למען התרבות העברית, למען הסיפור המאחד של כולנו"

"המחאה היא תנועה מבוזרת של הרבה גופים וארגונים שלכל מהם יש חזון ואג'נדה, אבל הכל תחת החזון הכולל של מדינה יהודית דמוקרטית", אומר הסופר והמשורר אילן שיינפלד, אחד ממארגני מחאת הסופרים. "זו בדיוק הגדולה של תנועת ההתנגדות — שהיא מבוזרת ועדיין נהנית בכל רגע נתון מחוכמת האנשים המתקבצים בה. אף אחד לא עובד עם אגו במחאה, זה מודל הפוך לבנימין נתניהו כמנהיג סמכותני, שמשתמש בשיטות פשיסטיות כדי לחזק את כוחו. הוא לא יוכל לעמוד בכל הכוחות של אזרחים דמוקרטיים ויצירתיים ששואפים לחירותם. לכן הכור הזה של כל יוזמות ההתנגדות יכריע אותו, כי אנחנו נאבקים על חיינו".

הטריגר להתארגנות הסופרים היה ההשתלטות הפוליטית על הספרייה הלאומית בשבוע שעבר, באמצעות תיקון לחוק שיזם שר החינוך יואב קיש, שהיה מאפשר לו למנות את הנהלת המוסד ולבחור את חברי הדירקטוריון. המחאה התחילה בקבוצת ווטסאפ קטנה, שהלכה וגדלה ועכשיו כוללת מאות אנשי ספרות. הפעולה הראשונה היתה פרסום גילוי דעת בעד עצמאות הספרייה הלאומית, בעד עצמאות השידור הציבורי, ונגד ההפיכה המשטרית. המהלך השני שאותו נקטו הוא אירועי הקראה של ספרות התנגדות, שהתקיימו השבוע בו זמנית בתל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע בהשתתפות עשרות סופרים ומשוררים, ובהם צרויה שלו, איריס אליה־כהן, יהודית קציר, אורלי קסטל בלום ושהם סמיט. כמו כן הם מגבשים מסמך עמדה נוסף על שיתוף פעולה בין אנשי תרבות יהודים וערבים.

איך הגעת לפעילות פוליטית?

"זה התחיל כבר לפני שנתיים, כשהייתי אחד ממייסדי המפלגה הדמוקרטית. בתוך המפלגה הקמתי פורום תרבות שכינס חוקרים ואנשי תרבות.  ניסחנו יחד מסמך של מדיניות התרבות בישראל לשנים הבאות והגשנו אותו לחילי טרופר. במשך שלוש השנים של מחאת בלפור הקמתי קבוצה בשם 'אחוות הסופרים', שבאמצעותה העברנו גילויי דעת של סופרים ואנשי רוח, כולל סופרים מהציונות הדתית.

"בשבוע שעבר פתחו העורכות דינה עזריאל ואורנית כהן קבוצת ווטסאפ של מחאת הסופרים והמשוררים, אז פניתי לדינה ואמרתי שיש לי כבר שתי קבוצות פעילות שכדאי לצרף. וכך חיברנו שלוש קבוצות שונות של סופרים אקטיביסטיים". חלק מפעילות המחאה ממומן בידי הסופרים עצמם, באמצעות תיבת תשלום משותפת שנפתחה באפליקציה לטובת המטרה, וחלק מהוצאות המעטפת, כמו הדפסת שלטים והפצת באנרים, ממומן בידי מטה ארגוני המאבק, שבו שיינפלד חבר.

"אנחנו עובדים למען התרבות העברית, למען הסיפור המאחד של כולנו", הוא אומר. "אני בן אדם שמאוד זקוק לשקט שלו, אבל המהפכה חייבה אותי לצאת החוצה וזה מאוד לא קל לי. אני כבר שלושה ימים בכאב ראש בלתי פוסק, אבל אני לא יכול להפסיק ולהיסגר בבועה. אין ברירה אלא להילחם".

שירי לב־ארי