"

הזכרתי לא מזמן באחד המדורים שלי את השיר של חיים גורי 'אני מלחמת אזרחים'. הוא מתאר בו קריעה פנימית וחשבתי שזה תיאור מדויק לתקופה הזו, שמערערת חלק מהנחות היסוד שכל אדם בוחן עם עצמו. כולם מדברים על הקרע בעם, על הפילוג, על שבירת הכלים, אבל יש גם כאב שנושאת בתוכה כל מי שמתקשה להחזיק את שברי הציונות שלה. זה כאב שדומה לאבל. לראשונה אני שואלת את עצמי שאלות כמו, האם אני עדיין ציונית? האם אני רוצה שילדיי יחיו כאן? האם אני מוכנה שהבן שלי, קצין קרבי ששירת שש שנים בצבא, יעשה מילואים? איך זה ייתכן שהילדה הקטנה שלי מתגייסת כשהצבא פוגע בערך השוויון?".

תחושת האבל נובעת מכך שלא האמנת שלכך נגיע?

"הפמיניזם, השמאלנות והאקטיביזם הסביבתי לימדו אותי להבין מנגנוני כוח ודיכוי. יש לי סיסמוגרף לשחיתות, לכוחנות ולגזענות, ואני חשדנית. אבל לא חשבתי שיקרו הדברים שקורים עכשיו. אבל מנגד, ויש מנגד, ישנם המון אנשים נפלאים. אנחנו כוח גדול. ההתקוממות וההפגנות, שאני מקפידה ללכת אליהן, לא מעודדות, כי אני לא אופטימית — אבל הן נותנות תחושה של יחד, של שותפות גורל. בודדה אני לא אמות".

ההפגנות לא מפיחות בך תקווה?

"כשאנשים אומרים 'תקווה' הם מתכוונים לסיכוי שהם ישנו את כיוון ההיסטוריה לטובה. אני לא שם. אני מאמינה שיהיה רע יותר — לאומי יותר, דתי יותר, אתנוצנטרי יותר. אני לא חיה בתחושה שההתנגדות תצליח, אבל היא מקנה המון ערך לחיים ומשפרת אותם, ולכן אני מפגינה. ההתנגדות היא התקווה".

איזו תמונה היא מבחינתך האימאג' המייצג של המחאה?

"ביום של ההצבעות, לפני שעבר חוק ההתגברות, ראיתי את חברי האופוזיציה מתחבקים עם חברי הקואליציה וזה שרף אותי. יצאתם מדעתכם? התהום כל כך גדולה ואתם מתחבקים? אנשים מרגישים שמדובר בחיים או מוות; איך אתם יכולים לחייך ביום הזה?

"יש גם משהו באחידות הדגלים שקשה לי איתו. זה חזק ושיווקי, בפרט לאור הניכוס הפטריוטי של הימין, אבל אני לא אוהבת שום דבר עדרי, מקומם אותי שאסור לחרוג מהשורה: אי אפשר דגל שחור, כי זה מזכיר את מחאת בלפור שלא הצליחה; אי אפשר דגל להט"ב, כי זה לא הנושא; אי אפשר דגל פלסטין, כי אסור להדגיש את הכיבוש".

אחד הטורים הכי אמיצים שלך היה "התאהבתי באשה". מה הניע אותך לשתף בחוויה כל כך פרטית?

"דרייב פוליטי. חד־משמעית. הרגשתי שאני לא יכולה לשתף פעולה עם שתיקה, כיוון ששתיקה נתפסת כבושה. מעבר לכך שלא היתה לי כל בושה בקשר לזהות המתגבשת שלי — להפך, זה היה החלק המהנה — המחשבה שמישהו עשוי לחשוב שאני משתפת פעולה עם הבושה, ולא כותבת על זה כי אני מעדיפה להיות בארון, נראתה לי מחרידה.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, גם כילדה, התחרפנתי מול גילויים של הומופוביה. צעדתי במצעדי הגאווה עוד הרבה לפני שהבנתי שאני חלק מהקהילה. הומופוביה תמיד נראתה לי כמו אחת הדוגמאות המובהקות ביותר לאכזריותו וטיפשותו של הרוב. הומופובים הם אנשים שמקיימים קשר רופף עם הנפש שלהם. אדם שמכיר את עצמו, שמבין מהי הסללה ומהו דיכוי, ששואל שאלות על מגדר וזהות ושואף לחיות חיים אותנטיים — לא יכול להיות הומופוב. נקודה".

איפה עוצרת הנכונות שלך להיחשף?

"על המשפחה שלי אני לא אדבר. יש הבדל בין זהות אישית, שבנקודת הזמן הזו היא גם פוליטית, לבין פרטיות.

"באופן כללי אני יכולה לומר שכל פתרון זוגי שאנשים ממציאים — ובלבד שהם משתדלים להיות רכים וטובים זה לזה — נראה לי סבבה. הכל. הרי מה זה נישואים קונבנציונליים? יש דבר כזה? מתחת לכל 'נורמליות' מסתתר אותו טירוף, אותם קשיים, רגישויות ועלבונות".

‍דיברנו על התנגדות. איפה את ניצבת על הספקטרום שבין כניעה לדיקטטורת היופי לבין ההתנערות ממנה?

"אני לא קונה בגדים, לא מתאפרת, לא צובעת שיער. זה לא מעניין אותי בכלל. יש לי כמות של בגדים שנכנסת למכונת כביסה אחת. אין לי ליפסטיק, וברשתות הפארם אני עוברת על פני מחלקת הטיפוח כאילו מדובר בשדרת פחי אשפה. השיער שלי מלא לבן וסבבה לי עם זה.

"מצד שני, אני כן מזריקה. לדעתי אני עושה את זה בטוב טעם, נגיעות קטנות, אבל האמת היא שזה פשוט מטומטם. אני מקווה שיום אחד אצליח להרים ידיים ולהתפורר בשקט. זה מכובד הרבה יותר".

אבא שלך, ירון לונדון, הוא מבקר דעתני מאוד, כמעט חסר פילטר, ומאוד חשוף ציבורית. זה הכביד עלייך?

"היה לי קשה לגדול לצדו, וגם לצדה של אמא שלי, שהיתה חתיכת אישיות צבעונית, נפלאה ומסובכת. אני לא מכירה אדם שהוריו לא שרטו אותו, גם הוריי נשרטו על ידי הוריהם. כשאומרים 'שרשרת הדורות', הכוונה לפגיעה מתגלגלת. אבל אני שמחה שהגעתי לגיל שבו השתחררתי מהעיסוק הפסיכולוגי המייגע הזה. אין לי כוח להיות עם רגל בקבר ולהגיד 'עשו לי לקחו לי'. אני שמחה שאבא שלי ואני הפכנו להיות, בפשטות, חברים: כיף לנו לדבר, כיף לנו להתראות, הוא מצחיק ומעניין אותי ואני משוגעת עליו. זקנתו, בניגוד לזו של הרבה אנשים, מפארת את נעוריו. אין לו בכלל 'זקנתו', הוא ילד פרוע. הזקנה מחדדת דברים שקיימים בנו, ובגלל שאבא שלי סקרן, מלא חיים ושאלות מול העולם, הוא הופך יותר ילד".

את רגילה להביט באנשים מהצד ולצייר אותם. איך דולים את האופייני והבולט? כל מפגש הופך לחיפוש של הדבר הכי גרוטסקי?

"בטח. אני מסתכלת על אנשים כמו שאגרונום מסתכל על צמח: פה הצהיב, כאן צמח זיז, 'יוסטון, יש לנו בעיה עם הצמרת'. אנשים מספרים לי אסונות ואני מודדת מרחקים בין האוזניים. מה שמאפיין אנשים הוא לא צבע העיניים, סוג השיער או עובי השפתיים, אלא דברים קטנים כמו המרחק בין השפה העליונה לאף, קשת הגבות ואורכה, המיקום המדויק של האוזניים.

"להבין פנים זה מרגש. יש בזה ממד אינטימי, כמו למשש אדם עם האצבעות. יש מאיירים אדירים, טובים ממני, שלא יפצחו פנים. זה כישור ספציפי. כדי לצייר דומה צריך להבין מה צריך להגזים. נגיד, ליברמן: אני תמיד לוקחת את הראש ומדביקה אותו נמוך יותר, לחזה, וצ'אק — ליברמן. או ביבי, זה בעיקר התמקדות בעיוות של הפה ובהבדלים בין הגבות. או שרה נתניהו, אהובת לבי, שכדי לצייר אותה צריך להניח את האף על אותו קו רוחב של העיניים — עין, אף, עין, בשורה. כמו רכבת".

איזו תכונת אופי מגדירה אותך באופן העמוק ביותר?

"בהילות. אני חיה בתחושה מתמדת שהחיים הם הרף עין. אני סופרת שניות בשעון החול שניתן לי. חושבת המון על איך נכון וצריך לחיות, מה המינונים הנכונים של הדברים שמהם אני צריכה להרכיב חיים טובים ומשמעותיים דיים: כמה זמן נכון להקדיש לאהבה, לילדים, לעבודה, לקריאה, לבישול. זה הגיוני לקבב קובות כשיש 82 שנה לחיות?".