הוא היה כדורסלן חשוב בשיקגו בולס, אחת מקבוצות הכדורסל הגדולות בכל הזמנים, וחברו לקבוצה של מייקל ג'ורדן. הוא למד אימון משניים מהמאמנים הגדולים בהיסטוריה — פיל ג'קסון וגרג פופוביץ' — התנסה כג'נרל מנג'ר בפיניקס סאנס, ולפני שפתח בקריירת האימון יצא למסע בין מנהלי ומאמני ספורט מוצלחים מענפי ספורט שונים. במהלך המסע הזה ניהל קר יומן, שבו רשם את כל הרעיונות שלו ושל אחרים לניהול ואימון קבוצת כדורסל.

בהמלצת פיט קארול, מאמן סיאטל סיהוקס וזוכה סופרבול, קר רשם את ארבעת הערכים הכי חשובים לו כאדם, וסביבם בנה את אווירת האימון, התרגילים וסגנון המשחק, כמו גם את הדרך שבה יתקשר עם השחקנים ויתמודד עם התקשורת. הערכים הללו היו הנאה, חמלה, תחרותיות וקשיבות (מיינדפולנס). "כל יום הייתי צריך לחשוב על הערכים האלה ואיך אני מיישם אותם בכל אימון", אמר בראיון. "הנאה, למשל, מגיעה ממוזיקה, וזה אומר להשמיע מוזיקה באימונים וחבר'ה שאוהבים להגיע לעבודה יחד ואוהבים לצחוק זה עם זה וזה על זה. ותחרותיות מגיעה מכך שכל תרגיל הוא תחרות, בכל תרגיל יש מנצח ומפסיד. וקשיבות משמעותה שהשיחות, והמטרות, והתקשורת — הכל צריך להיות אותנטי. ושצריך להקשיב ולהבין את השחקנים בכל צעד ומהלך".

האקלים הזה שקר בנה עבד מצוין. פתיחת קריירת האימון שלו היתה הטובה ביותר של מאמן בהיסטוריה של ה־NBA. הוא לקח קבוצת פלייאוף נחמדה אך לא שאפתנית והפך אותה לאחת הטובות בהיסטוריה. גולדן סטייט ווריירס שלו שיחקה כדורסל ששינה את סגנון המשחק בכל הליגה ונהפכה למודל לחיקוי ברחבי העולם. קר דיבר על הצלחה לטווח הארוך ועל תרבות שתהפוך את הווריירס לקבוצת צמרת לשני עשורים או יותר. הארגון כולו, מהבעלים עד מוכרי הכרטיסים, נבנה על הצלחה לטווח הארוך. אפילו בנו אולם חדש בעלות של 500 מיליון דולר כדי לתחזק, פיננסית, את ההצלחה הזו לשנים רבות.

ואז קרה מה שקורה להרבה קבוצות מוצלחות אחרי כמה עונות מוצלחות: הווריירס התרסקו.

"תכנונים לחוד ומציאות לחוד", אומר אית'ן שטראוס, כתב אתר הספורט "האת'לטיק" ומחברו של  הספר "The Victory Machine: The Making and Unmaking of the Warriors Dynasty" — רב־מכר ששופך אור על האופן שבו הקבוצה הטובה ב־NBA בעשור האחרון נהפכה במהירות שיא לאחת הקבוצות הגרועות ביותר בליגה בעונה שעברה.

"הרבה פעמים מה שדוחף אנשים לגדולה ולהצלחה הוא איזשהו פגם באישיות או אובססיה לא בריאה”, אומר שטראוס בראיון ל”מוסף כלכליסט” מביתו שבאוקלנד, קליפורניה. “במקרה של קבוצת כדורסל, ובכלל בארגונים מוצלחים, צריך להתמודד עם נרקיסיסטים מוכשרים. צריך לדעת איך לעבוד סביבם, צריך אינטליגנציה רגשית, צריך להבחין בסדקים שבגיבוש הקבוצתי. צריך להתמודד עם אגואים גדולים, ללטף אותם ולהרגיע. זאת עבודה קשה ומתישה".

שטראוס צפה בתהליך כולו מקרוב. בעשור האחרון הוא סיקר את גולדן סטייט ווריירס עבור "האתלטיק", ובמקביל עבור ESPN והפודקאסט האישי שלו, House of Strauss. יש לו מאות שעות של שיחות עם הבעלים, המנהלים, המאמנים, העסקנים, הסוכנים והשחקנים שהפכו את הווריירס לאחת הקבוצות הטובות בכל הזמנים ולאחד מארגוני הספורט ששוויו הוא מהגבוהים בעולם. הספר, שחשף סיפורים חדשים על קבוצת הפאר הזו, סיפק לא מעט כותרות ויצר שפע דיונים במהלך פגרת הקורונה.

"כמו כולם, גם אני ראיתי את 'הריקוד האחרון', סדרת התעודה על מייקל ג'ורדן”, אומר שטראוס. "בסדרה אנחנו נחשפים למאחורי הקלעים של קבוצת כדורסל ענקית, ומגלים שזה מלוכלך ומכוער. זה גם מה שמושך אותי לכתוב על זה.

“ג'ורדן היה כל כך יפה ומושך ומדהים על המגרש, אבל מחוץ לו הוא היה אכזר. חבריו לקבוצה לא באמת היו חברים שלו והוא לא היה אהוב במיוחד. עכשיו אנחנו יודעים את כל זה — ואפילו כעת לא כל כך אכפת לנו. למה? כי הוא עדיין אדם שייצר משהו מושך ויפה וטוטאלי, ואולי אנחנו בכלל נמשכים לפרדוקס שהוא מגלם בתוכו. כל כך הרבה יופי ושלמות שהגיעו ממקום אגואיסטי מאוד.

“באיזשהו אופן, זה קרה גם עם הווריירס. סטיב קר ניסה לייצר חזון, לכתוב תוכנית, והיה לזה ערך גדול. אבל אולי הוא היה צריך לכתוב גם פרק על איך הופכים את השחקנים למאושרים יותר. זו כנראה המשימה הכי קשה".

אושר היה, כך מתברר, האלמנט החסר בסיפור של הווריירס. היתה הצלחה גדולה, יש כסף גדול, אבל מעט מאוד אושר.

על הספר של שטראוס אולי ידובר בעתיד כפי שמדברים על The Jordan Rules, ספרו האגדי של סם סמית, שחשף ראשון את ההתנהגויות המופרעות של ג'ורדן. אלא ששטראוס עוסק פחות בשחקנים באופן פרסונלי ויותר ב"מכונה" — בבעלים, בג'נרל מנג'ר, במאמן, במערכת היחסים בין הגורמים, בהשפעת המאבקים של נייקי ואנדר ארמור על חדר ההלבשה של הקבוצה — ובעיקר בבעיות הנפשיות והמנטליות של השחקנים בגולדן סטייט ווריירס, שמקצינות בעידן המדיה החברתית.

"ספורט אינו עניין לחלשי אופי, לא על המגרש ולא מאחורי הקלעים", אומר שטראוס. "זה מוצג לנו כבידור לכל המשפחה שאפשר ליהנות ממנו עם הילד שלך באצטדיון שעלה חצי מיליארד דולר, אבל מאחורי הקלעים זו תרבות היפר־מאצ'ואיסטית. בכל החלטה מוטלים על המאזניים מיליוני או מיליארדי דולרים. מערכת כזאת היא קצת כמו כור אטומי: הרבה חלקים שעובדים זה עם זה וזה נגד זה. והצלחה לא נשארת זמן רב, אלא מתפוגגת מהר. אנחנו רוצים להאמין שאם מנצחים במספיק משחקים זוכים באושר ועושר לנצח נצחים, אבל זה פשוט לא המקרה. זה כמעט בלתי אפשרי".

לווריירס היו כל הרכיבים כדי להקים כור מוצלח ויציב. הבעלים, ג'ו לייקוב, הוא מיליארדר שנולד וגדל בעיירה נידחת במסצ'וסטס, והרוויח את הונו בזכות חשיבה מחוץ לקופסה ועבודה קשה וחכמה בעולם ההשקעות בסיליקון ואלי. הוא רכש את הווריירס. ובעזרת שיטות ניהול שייבא מגוגל ומאוניברסיטת ברקלי העלה את שווייה במאות אחוזים וגייס מספיק כסף כדי לבנות לה את האצטדיון המשוכלל ביותר בארצות הברית. הג'נרל מנג'ר, בוב מאיירס, הוא כדורסלן קולג'ים לשעבר שהיה גם סוכן שחקנים וניחן באינטליגנציה רגשית נדירה, שאפשרה לו לבנות צוות מקצועי מנצח. סטיב קר נבנה מכל הרכיבים הנכונים לאימון. והכוכב הגדול של הקבוצה, סטף קרי, הוא דמות חיובית, מקצוען פורץ דרך, שעבד מצוין עם צוות משלים של שחקנים חכמים וחרוצים.

ואז, בשנה השלישית של בניית השושלת, בתום העונה שבה שברה הווריירס את שיא הניצחונות אך הפסידה בגמר לקליבלנד ולברון ג'יימס — הצטרף לקבוצה קווין דוראנט. הכוכב המצוברח מאוקלהומה סיטי, השחקן השני הכי טוב בליגה, הפך את הווריירס לקבוצה חסרת תקדים שכמעט בלתי אפשרי לנצח על המגרש: ארבעה אולסטארים וככל הנראה חמישה שחקנים שיגיעו להיכל התהילה. אבל דוראנט גם הביא, בסופו של דבר, לפירוק השושלת.

אם לתמצת את זה, דוראנט מעולם לא התחבר לחבריו לקבוצה. הוא ניסה, אבל לא הצליח. הוא השתגע מביקורות שנמתחו בתקשורת על החלטתו לעזוב את אוקלהומה ת'אנדר ולהצטרף לקבוצה שגם כך היתה הטובה בליגה. הוא יצא מכליו מהעובדה שלא משנה כמה טוב היה — הוא זכה פעמיים בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר, למשל — הוא לא הפך את הקבוצה ל"שלו": היא תמיד היתה של סטף קרי, הבן המועדף של האוהדים. דוראנט היה ממורמר מכך שוויתר על חלק מהשכר שהיה יכול לקבל, כדי להיות חלק מקבוצה מנצחת. והוא נחשף כמי שהפעיל חשבונות טוויטר ששיבחו את פעולותיו והגנו עליו מפני ביקורות של צייצנים אחרים.

דוראנט היה כוכב־על, מולטי־מיליונר וחבר בקבוצה היסטורית שאיתה זכה בשתי אליפויות, אבל לא הצליח למצוא את השלווה והסיפוק — וזה השפיע על מערכת היחסים שלו עם חבריו לקבוצה ועם הארגון כולו.

בעונה הקודמת, האחרונה שלו בקבוצה, המתח בין שחקניה התפרץ כמה פעמים באימונים ואפילו במשחקים. דריימונד גרין ממש תקף את דוראנט במהלך משחק נגד הקליפרס, מול עיניהם הנדהמות של מיליוני צופים בבית. העונה הסתיימה בהפסד בגמר לטורונטו. דוראנט קרע את גיד האכילס שלו, ככל הנראה אחרי שכבר הגיעו לסיכום על מעבר לברוקלין נטס. השושלת התפרקה. דוראנט הגיע לווריירס כדי לזכות באליפות, להיות חלק מאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה ולהיות מאושר. הוא עזב ככוכב עגמומי עם שתי טבעות אליפות, אבל עם תדמית של מרעיל חדרי הלבשה.

"הספר הוא על כך שניצחונות וזכיות לא בהכרח הופכים אותך לשמח יותר", אומר לי שטראוס. "ברור שאם לכל שחקן בקבוצה הזו היתה האישיות של סטף קרי או קליי תומפסון — שני חבר'ה חיוביים ומאוד יציבים נפשית, שגם מעניקים לך את התשתית הנכונה לבנות עליה קבוצה מנצחת — זה היה מאפשר לקיים את הווריירס כקבוצה מוצלחת לזמן רב. אבל כל אחד היה רוצה שחקן כמו דוראנט. אתה אידיוט אם אתה לא רוצה את דוראנט בקבוצה שלך. הוא כל כך טוב בכדורסל, כל כך כישרוני, שאפילו אם הוא מצוברח ומבואס, ואפילו אם הוא אינדיבידואל שלא מתחבר לקבוצה — זה לא משנה. הוא כל כך טוב, שהוא עוזר לקבוצה אפילו אם הוא לא מרגיש חלק ממנה.

"זה קורה הרבה בליגה. סקאוטים תמיד מתפתים לכישרון, וקבוצות תמיד ייקחו צ'אנס על שחקן כישרוני, גם אם לא הוכיח שהוא יכול להיות חלק מקבוצה. הם אומרים לעצמם 'הארגון כל כך טוב, שאנחנו יכולים לשנות את אישיותו של הכישרון הזה'. אבל ברוב המקרים הנמר הזה לא הופך את חברבורותיו. זה כשל שוק".

וג'ו לייקוב לא ראה את זה קורה?

"לייקוב הוא אופטימיסט מושבע, ולעתים הוא מתקשה לראות את החולשות שלו. הוא השיג דברים אדירים בחייו והוא מאמין באמונה. הוא חושב 'אם אני רוצה משהו מספיק חזק, אני אגרום לזה לקרות'. קשה לדמיין שהווריירס היו כל כך טובים בלי המנטליות הזו שלו, אבל היא לא נותנת מקום לספק, או להתאמה מחדש אם דברים כמו דוראנט לא עובדים כמו שצריך.

"כל קבוצות ה־NBA ניצבות בפני בעיה דומה, בלי קשר לגודלן ולהישגיהן: איש צעיר ששווה הרבה מאות מיליוני דולרים, אבל לא מרגיש שלם עם מקומו בחיים.

"כשזה קורה, אתה צריך לטפל בגחמות שלו, אין דרך אחרת. לשחקן ב־NBA יש כוח ויכולת מינוף משמעותית ביחס לארגון, וגם לייקוב או בעלים אחר לא יכול לעשות משהו נגד זה. מדובר באנשים צעירים שחיים באשליה שלהשיג עוד ועוד זו הדרך לפתור את הבעיות שלהם. הם נמצאים בסיטואציה לא ריאלית: בתנועה תמידית, בעסק סוער, כשהם די בודדים. הם לא באמת יכולים לטפל בבעיות הנפשיות או המנטליות שלהם, וקבוצות צריכות לקחת את זה בחשבון".

ומה הפתרון?

"אני לא רואה דרך ריאלית לפתור את הבעיות הללו בקרוב. ב־NBA מדברים הרבה על בריאות מנטלית, אבל אלה רק דיבורים. חלק מהבעיה נעוץ בכך שאנחנו נמצאים בעידן המדיה החברתית, והמוח האנושי לא יכול להתמודד עם זה. בטח כשעוקבים אחריך מיליוני אנשים, ומאות אלפים מגיבים לכל ציוץ שלך או לכל מהלך שלך על המגרש. כך קורה שאתה רואה סופרסטארים מדוכאים ואתה מגיע לנקודה שהקומישינר של הליגה אומר שהוא מודאג מכמה שהשחקנים אומללים. וזה מי שמנהל את הספורט הזה! הוא צריך לפרסם את הענף, הוא צריך להגיד 'כולם שמחים ונהנים כאן, תקנו כרטיס'. אבל הוא אומר 'כולם אומללים', כי זה באמת המצב".

דורנאט היה אומלל. הרבה בגלל טוויטר. הרבה בגלל הביקורות כלפיו. הוא לא הצליח להתגבר על כך. הוא עזב את הקבוצה נגד כל היגיון. בספר, קר מספר לשטראוס שהבין שהמצב אבוד כשדוראנט לעג לעקרון ההנאה של קר במסיבת עיתונאים, אחרי הפסד לבוסטון סלטיקס. "הוא הרגיש הרבה לחץ", אמר קר. בכלל, שטראוס אומר שבווריירס מסתכלים על דוראנט באמפתיה יותר מאשר בטינה.

בראיונות שנתן לשטראוס, קר תהה אם היה יכול לטפל בדוראנט אחרת כשהתגלה שהכוכב הגדול מפעיל חשבונות טוויטר פיקטיביים כדי לשבח את עצמו. "הייתי רוצה להביא את הטרולים מהטוויטר לשיחה פנים אל פנים עם דוראנט, ולומר לו 'תראה קווין, זה ג'ו מפורטולה ואלי, שאמר לך שאתה לוזר. תסתכל עליו טוב. זה באמת חשוב מה שהוא אומר?'”.

"את מייקל ג'ורדן זוכרים כזכר אלפא אכזרי, ואת דורנאט כמישהו יותר פגיע”, אומר שטראוס, “אבל בעיניי הדימיון ביניהם רב. על המגרש דוראנט, כמו ג'ורדן, הוא רוצח שקולע סלי ניצחון אדירים. יש לו אמונה ענקית בעצמו. הוא פשוט לא מצליח לצאת מכך שלא מעריכים אותו מספיק מחוץ לקבוצה. אולי הוא פגיע יותר מג’ורדן, אבל איך ג'ורדן היה מתמודד עם מדיה חברתית, בהתחשב באובססיות שלו, ברגישויות שלו? בטח גם הוא היה מתווכח עם ילדים בני 15 דרך חשבון פייק בטוויטר".

לפי שטראוס, הסיפור של הווריירס עם דוראנט הוא שיעור ניהולי גם לחברות ומנהלים, בעיקר כאלו שצריכים לעבוד עם צעירים. "איך מייצרים קבוצה מגובשת מאנשים שתלויים בכלים שהופכים אותם ליותר נפרדים? סמארטפונים הם מכונת נרקיסיזם. קשה לדמיין מה זה עושה למוח של ילדים צעירים ומפורסמים. קבוצות ב־NBA מבינות את הצרה הזו ומנסות להגביל את זמן המסך, אבל זה קשה".

אילו עוד שיעורי ניהול אפשר לקחת מהווריירס?

"בכל סגל יש אנשים שאפשר להאיר על אישיות שלהם באופן מחמיא או לא מחמיא. זה תלוי בקונטקסט שאתה נותן לכל סיפור עליהם. רובם הם אנשים טובים אבל אתה, כמנהל, ניצב תמיד בפני בעיה: שחקנים משתנים כל הזמן, הם צריכים יחס מיוחד. לכן מוטיבציה פנימית היא עניין כל כך חשוב.

“אנדרה איגודלה, למשל, יכול להיות חתיכת מניאק. הוא באמת כזה. אבל הוא מניאק חכם וכיפי שמתמקד בתהליך: הוא רוצה לשחק באופן האופטימלי, כשכולם מחוברים זה לזה. זו המוטיבציה שלו. עם דמויות כמוהו, כאלו שמחפשים את הדרך ופחות את השורה תחתונה, אפשר לבנות קבוצה מנצחת. אפילו אם מדובר במניאקים.

“העניין כאן הוא בנייה סביב אנשים שמשלימים זה את זה. ג'ורדן היה אכזרי ושמר על מרחק בינו לבין חבריו לקבוצה, הוא לגמרי התעלם מהצרכים האנושיים שלהם, אבל פיל ג'קסון המאמן תמיד טיפל בתקשורת ביניהם. קרי הוא אדם נדיב, ובשילוב האמביציה הטוטאלית של לייקוב מלמעלה זה עבד טוב.

“באופן כללי, כדי להשיג הצלחה ספורטיבית אתה צריך גם אגו וחוסר אנוכיות. אתה צריך אנשים שמאמינים בכישרון שלהם, שרוצים לנצח, שרוצים להשיג, רוצים לייצר מורשת, ואתה צריך גם אנשים שמוכנים להקריב את הקרדיט, שיוותרו על משהו כדי להיות זה עם זה ולתפקד ברמה גבוהה כקבוצה. לשמור על המתח המושלם הזה, זו המטרה. זה מה שמייצר שושלת. אבל תמיד, באיזשהו שלב משהו יפר את האיזון הזה והכל יקרוס".

אם הווריירס היו בוחרים בשחקן אחר, ולא בדוראנט, השושלת הזו היתה מחזיקה עוד כמה שנים?

"קשה לדעת. הספר שלי מספר סיפור על קבוצה שב־2016 היתה גדולה מסכום חלקיה, אבל טובה פחות מהקבוצה של 2017, שהיתה קטנה מסכום חלקיה.

“הווריירס של 2017, עם דוראנט, לא נהנו לשחק זה עם זה, לא חיבבו זה את זה, ולא שיחקו את הכדורסל היפה והמסונכרן של 2016. ועדיין — בגלל הכישרון של דוראנט, קרי, תומפסון, גרין, איגודלה — הקבוצה הזו היתה יכולה לקרוע כל קבוצה אחרת בהיסטוריה. הכישרון מנצח. זה קצת עצוב, היינו רוצים לחשוב אחרת על כדורסל והצלחה, אבל ככה זה".

הם יוכלו לחזור לגדולתם? בכל זאת נשארו להם קרי, תומפסון וגרין, סטיב קר נשאר, יש להם בחירות דראפט גבוהות, שמועות על הצטרפות אפשרית של יאניס אנדטוקומבו.

"זה יהיה קשה והכי קשה זה לנסות להבין מה הסופרסטארים חושבים. הם לא חושבים על דברים כמו אוהדים או עיתונאים, אנחנו לא יודעים מה עובר להם בראש, והכל תלוי בהם. צריך להבין: מה שהסופרסטאר רוצה, זה מה שהסופרסטאר מקבל — וזה עדיין לא גורם לו לאושר. על זה הספר".