זה מתחיל מגיל צעיר מאוד, מאגדות הילדים שקושרות בין החריג והחורג למפלצתי ולרשע. חשבו על הדמויות המפחידות בסיפורים, או על האמהות והאחיות החורגות של סינדרלה ושלגייה. וילדים לא אוהבים להיות חריגים, יוצאי הדופן של הכיתה. כשאתה לא חלק מהזרימה הטבעית, מהמבנה הרגיל, אתה מיד חשוד. אם אתה חריג, אתה לא רק אחר, אתה גם יוצא דופן, בולט. אתה לא רק לבד, אתה מזדקר בשונותך.

ופתאום כולם רוצים להיות חריגים. ועדת החריגים שמאשרת כניסות ויציאות לארץ נהפכה לאל הכל־יכול שחורץ גורלות, ולמרבה הצער היא עושה זאת באותו אין־היגיון שנוטה לאפיין אלוהות. מי במים ומי באש, מי יאושר ומי יידחה. בלי קריטריונים ברורים, בלי הסברים מנומקים, בקשות הומניטריות קשות שנדחות, בקשות מוזרות שמאושרות, בקשות ראשונות שנדחות אבל בקשה שלישית או רביעית או חמישית מאושרת — אין כללים ואין סדר. ובכאוס הזה, כל מי שפונה מבקש אישור לכך שהוא חריג מוצדק. שמותר לו להגיע לארץ או לצאת ממנה.

העניין נהפך לנפיץ במיוחד סביב אישורים רבים שניתנו לחרדים. החרדים הם גם כך סוג של חריגים במדינת ישראל, לטוב ולרע, ובשנה האחרונה התחושה היתה שהסימון שלהם כחריגים בא על חשבון הבריאות ואיכות החיים של כל האחרים. נראה שהבעיה נעוצה בעצם המחשבה שמדינה יכולה להחליט מי חריג, מי מוחרג מהכללים החלים על כל השאר. ברגע שיש לה כוח כזה, היא מתחילה להתנהג כמו מלכת הכיתה, מעלה ומורידה אנשים לפי גחמות ואינטרסים לא נקיים. כל הקונספט של הגדרת "חריגים" , מזירת הילדות עד זירת האזרחות, פשוט צריך להיות מוחלף במחשבה סדורה על טובת הכלל ובשיקולים אמיתיים של צדק. רק שאת אלה אי אפשר למצוא יותר בשום מקום, אפילו לא באגדות.