לפני שנה בדיוק, במרץ 2020, נדבקתי בקורונה. כמו חולים רבים אחרים, איבדתי את חוש הריח שלי. הנחתי אז שמדובר בעניין זמני, ושחוש הריח ישוב במהרה. בשנה שחלפה מאז, זה לא קרה.

אני לא חש מוגבל במידה שהייתי חש לו הייתי מאבד את היכולת לראות או לשמוע, אבל היעלמות הריח מציקה לי, וככל שחולף הזמן היא רק נהפכת למתסכלת יותר. לזיכרון, לרגש ולאינטואיציה יש קו ישיר לחוש הריח. בהיעדרו, העולם הוא מקום שונה לחלוטין.

נדבקתי בקורונה מוקדם יותר מרוב האמריקאים. רעייתי היא רופאה בבית חולים במנהטן. במרץ שעבר היא מונתה למנהלת המחלקה לטיפול נמרץ קורונה, שהוקמה אז. באותה עת, הקורונה היתה עניין חדש ולא מוכר, מה שהפך הכל למסוכן יותר.

הראשונה שהפגינה תסמיני חום היתה בתנו בת השנה וחצי. יום או יומיים אחר כך עלה גם חומן של אחותה התאומה ושל רעייתי. הן היו תשושות ומיוזעות. התפללתי, כמו כל אדם במצבי. ניסיתי להציע את עצמי לאלוהים בתמורה. בתפילותיי פניתי להיגיון: אנשים נזקקו לאשתי. בית החולים הפעיל "קומת קורונה", אבל במהרה כל הקומות נהפכו לקומות קורונה, ועוד ועוד אנשים מתו. חשוב מכך — בנותינו נזקקו לה.

כמה חודשים קודם לכן אימצנו הרגל לפזר מעט שמן לבנדר בחדר השינה של הבנות כדי לסייע להן להירדם. כשהקורונה נכנסה לביתנו התחלתי לפתוח את הבקבוקון בכל פעם שניגשתי לבדוק את הבנות: שאפתי את אדי שמן הלבנדר, רחרחתי את הבשומת המוכרת והמבריאה שלו, והבנתי שאלוהים עדיין לא נעתר להצעתי.

היה לנו מזל: איש מאיתנו לא נזקק לאשפוז. אבל אז, בדיוק כשמצבן של אשתי ובנותיי החל להשתפר, הקורונה תפסה גם אותי. בשלושת השבועות הבאים הייתי תשוש כל כך שהתקשיתי לעמוד על רגליי אפילו דקות אחדות. לכאבי הגרון התלוו במהרה הזעות לילה, ובעקבותיהן כאב אוזניים, ובעקבותיו שיעול מלא ליחה, ובעקבותיו שיעול יבש, ובעקבותיו אובדן של חוש הריח.

תתרנות (אָנוֹסְמִיָּה), היעדרו המוחלט של חוש הריח, ופָּרוֹסְמִיָּה, שיבוש חוש הריח, הן תסמינים אופייניים בקרב כמחצית מהחולים הסימפטומטיים בקורונה, והם שני התסמינים העיקשים ביותר שלה. הסיבות המדויקות לכך אינן מובנות, אך החשודים המבטיחים ביותר הם נזקים עצביים ונוירולוגיים בדרגות חומרה שונות.

כאילו כדי להוסיף לתעלומה, באחרונה זכיתי בכמה משבים של ריחות מזוהים שהופיעו ונעלמו במהירות כמו פרצוף מוכר בקהל. כשהחלפתי חיתול עמוס במיוחד באישון לילה חוויתי פיצוץ־חוטם לוהט של הניחוח החד־משמעי שלפניי — ואז הוא נעלם. בחג ההודיה משב חולף של מרווה טרייה התחכך באפי. בהזדמנות אחרת הבחנתי, לרגע מאושר אחד, בריחה של פיצה הנאפית בתנור.

התקפים אלה של ריחו האמיתי של משהו היכו בי באותה עוצמה שיש לצבעים המוגזמים של הטלטאביז. הכל היה חי. לפתע הרגשתי רווי בהוויית העולם, במידה שחשפה בפניי עד כמה הייתי תלוש ממנו.

אבל כל רגע כזה היה כה קצר, שנותרתי תוהה אם מדובר בהזיה שנולדה מכוחה של סוגסטיה. ברפואה מכונות הזיות כאלה בשם פַנְטוֹזְמִיָּה, קראתי שתכופות הן מלוות פרוסמיה, ולנוכח הידע הזה משבי הריח המזדמנים שלי עוררו בי את אותו הבלבול של ספק חלום ספק זיכרון אמיתי.

מחקרים מדעיים הראו שאיבוד או שיבוש של חוש הריח קשורים משמעותית בדיכאון, וקל להבין מדוע זה כך. בהיעדר ריחות, איבדתי לא רק את היכולת להעריך את פרטי העולם; החיים עצמם נהפכו מרוחקים ודלים כמו שיחת זום.

בסתיו האחרון, הצפייה באוקיינוס בלי לחוש ברוח הים בנחיריי איבדה מהתחושה רבת ההוד שלה. החורף איבד מחמימותו הנעימה, והתחושה היתה שהאוויר איכשהו קר יותר, בהיעדר הריח של עשן קמינים המיתמר מארובות. חדר השינה של הבנות פחות מנומנם בהיעדרה של עננת הלבנדר הלילית.

איש אינו יודע כמה זמן נמשכת פרוסמיה הנגרמת מקורונה. והפרוגנוזה הפרטית שלי מעוררת בי בעיקר חשש שבנותיי חוות התקפי פרוסמיה משל עצמן. בשבועות הראשונים אחרי שחומן ירד שתיהן איבדו את שערן — עוד אחד מאוסף התסמינים הביזארי של הנגיף, בעיקר בקרב ילדים. אחת מהן פיתחה לזמן מה התקרחות "גברית", שהעניקה לה יותר מדמיון מזדמן לבנג'מין פרנקלין. אין לי כל דרך לדעת אם וכיצד נפגע חוש הריח של כל אחת מהן. אני מסופק אם הן עצמן יודעות. כשאתה פעוט, כל דבר הוא כפי שתמיד היה.

בדצמבר הצבתי אדניות על אדני החלונות בחדר של הבנות, כדי למנוע מהן לטפס עליהם. הצמחים היחידים במשתלה שהתאימו לדרישות הגודל, העמידות וחוסר הרעילות שלי היו שיחי לבנדר. אחרי ששתלתי באדמת האדניות את השיחים, שעדיין לא פרחו, ואחרי שהשקיתי אותם ודישנתי את האדמה, שטף אותי המשב הנפלא ביותר של לבנדר — רענן ומתוק ואדמתי, בהרמוניה מושלמת.

בשעה ששאפתי אותו לתוכי, שמתי לב שהריח אינו מתפזר. בחלל עמדה הבשומת המבריאה שהתחלתי לתעב עוד במרץ, כשאלוהים דחה באדישות את הצעתי.

הניחוח היה מלא חיים ונמשך זמן רב יותר מכל הריחות החולפים שחשתי עד אז. הסתחררתי מאושר לנוכח האפשרות שהפרסומיה שלי חלפה ואיננה. הלכתי לסלון לקרוא לאשתי. בעיניים פעורות מהנאה הכנסתי אותה לחדר הבנות כדי שתשאף את הניחוח בעצמה. נכון שהוא לא ייאמן?

היא רחרחה את האוויר ואז הביטה באבי בנותיה סומא־הריחות. עיניה הוצפו באהבה שגבלה בהתנשאות. ידעתי שדמיינתי את זה. "זה מריח כמו... בוץ", היא אמרה.

מישל פאראדי (Michel Paradis) הוא פרופסור למשפטים באוניברסיטת קולומביה ומחבר הספר "Last Mission to Tokyo"