מ

יד אחרי הקראת גזר הדין החמור — עשר שנות מאסר — שהטיל בית המשפט על אמיר ברמלי, שאחראי לאחת מהונאות המשקיעים הגדולות בהיסטוריה של שוק ההון הישראלי, פשטה חנה קורין (61) את גלימת עורכת הדין, ארזה תיק ונסעה לטיול במכתש הגדול בנגב. שם בהרים היא יכולה לעשות מה שהיא הכי אוהבת — הליכה איטית, מאומצת, קשה וסבלנית עד העפלה לפסגה. "סנפיר גדול, סנפיר קטן וגולת הכותרת — הכרבולת", כתבה קורין בפייסבוק על התמונות שהעלתה מהטיול. "השמועה אומרת שזה המקטע הקשה ביותר בשביל ישראל, ואני אומרת אחד היפים והמהממים ביותר, יומיים של הליכה על הקצה".

המטאפורה כתבה את עצמה: חמש שנים של דיונים סיזיפיים, נבירה באלפי מסמכים ואינספור עדויות נדרשו לקורין כתובעת מטעם המדינה עד ששכנעה את בית המשפט שברמלי גילח סכום עתק של 340 מיליון שקל מכ־550 משקיעים באמצעות מרמה מתוחכמת, מצגי שווא, גניבה של חלק מהכספים, זיוף והלבנת הון. וכשהרגע המיוחל הגיע והיא העפילה לפסגת ההר, קורין ידעה שיש לה רק מעט זמן ליהנות מהנוף, כי מהר מאוד עליה לרדת ולהתחיל שוב לטפס.

הלבביות והחייכנות של קורין נראות כאנטיתזה לעולם המשפט הכוחני, שבו מתגוששים פרקליטים קשוחים מול עברייני שוק הון עתירי ממון וקשרים. "הסיפוק שלי הוא לטפס על הרים ולגדל נכדים", היא אומרת על עצמה, ומוסיפה בהומור עצמי: "אני אוהבת ללכת לים, משתתפת בסדנת כתיבה, וכמו כל גרושה טובה — עושה קרמיקה".

אלא שהחזות הנעימה של סגנית ראש מחלקת ניירות ערך בפרקליטות תל אביב (מיסוי וכלכלה), מסתירה פרקליטה חדה ועיקשת, אימת הנוכלים של שוק ההון. קורין חתומה על הרשעתם של כמה מהחזקים, המקושרים והמתוחכמים ביותר שבעברייני הצווארון הלבן, ובהם נוחי דנקנר ואיתי שטרום בתיק אי.די.בי אחזקות, ומפכ"ל המשטרה לשעבר רפי פלד וטל יגרמן בתיק פלד־גבעוני.

כיום היא עומדת בראש צוות התובעים בתיק של דניאל בירנבאום, שבו, על פי החשד, מסר יו"ר סודהסטרים למקורבת שלו מידע פנים על עסקת מיזוג ענקית עם פפסיקו. נוסף על כך, היא חברה בצוות הגדול שהעמידה הפרקליטות בתיק השוחד הבינלאומי המורכב של שיכון ובינוי, שבו זומנו לשימוע לפני הגשת כתב אישום בכירי החברה לשעבר, ובהם המנכ"ל עופר קוטלר והיו"רים רוית ברניב ומשה לחמני.

אבל גם אחרי כל התיקים המתוקשרים האלה, אומרת קורין, התיק של ברמלי הוציא ממנה תחושות אחרות לגמרי. "אני יודעת גם לסגור תיקים ולבטל כתבי אישום, הניצחון הוא לא מה שמניע אותי. האמוציות שלי במקום אחר. למי שזוכו בתיקים שניהלתי אני לוחצת יד, וזה לא מהשפה לחוץ. זיכוי הוא חלק מהמשחק, זה בסדר, אני פחות אמוציונלית בדבר הזה.

"יש נאשמים שלי שאני אפילו מרגישה שהיו יכולים להיות חברים שלי בסיטואציה אחרת. אני מבינה שבצווארון לבן הרבה מהם נקלעו למצוקה עסקית ומעדו — לקחו את הפנייה הלא נכונה או שקצת התבלבלו. אני אפילו יכולה להבין שקרים שמפזרים במצוקה בתחילת החקירה. אין לי טינה או שנאה כלפיהם ואני לא מרגישה שאני צריכה לנצח אותם. אבל זה לא המקרה עם ברמלי".

מה כל כך שונה בברמלי?

"אצלו הרגשתי שהוא נוכל. ואת השקרנות, הניצול והרמאות — ראינו ממש מההתחלה".

"נבהלתי בעצמי מההתפרצות שלי, אך אני עומדת מאחוריה"

לפי הכרעת הדין, המודל הקסום ושובה הלב שהציע ברמלי למשקיעים היה שכספם ישמש לטובת השלמת הון לתקופות של 48–72 שעות. מה שנקרא הלוואת מזנין. גישור. כשעסק קטן, למשל, ירצה לקבל מהבנק הלוואה ולהציג ביטחונות, טען ברמלי, הוא יבוא אלינו. אנחנו ניתן לו את הביטחונות, והוא יקבל את ההלוואה מהבנק ומתוכה ישלם לנו את הכסף. זה חסר סיכון, הבטיח.

"איזו השלמת הון של 72 שעות?", קורין מחייכת במרירות. "אפילו השלמת הון אחת כזו לא היתה. מצאנו מקרה אחד בלבד, שהיה בכלל הפוך. עסק פנה לרוביקון (החברה הפרטית של ברמלי שאליה הועברו כספי התרמית) וביקש הלוואה כזאת, ואף אחד שם בכלל לא ידע איך עושים את זה.

"בגלל זה האשמנו אותו בגניבה, מלכתחילה הוא לא התכוון לתת את ההלוואות. אבל המצגים האלה של הלוואות 72 שעות היו מאסיביים. פשוט בכל מקום. וזה עבד, הוא גייס כך כספים. הוא הסביר לעובדים שלו ולמשווקים שזאת ההשקעה. המשווקים שלו כל כך האמינו בזה, והיו לנו שלושה שהעידו על כך, ולכן השיווק היה כל כך אפקטיבי".

לאן הלך הכסף?

"את מרבית הכסף ברמלי השקיע, אבל ממש לא במה שהוא הבטיח לאנשים, וזה יסוד של מרמה. הוא גייס 340 מיליון שקל, ומתוכם 80 ומשהו מיליון שקל שולמו במשך השנים כריביות, ו־20 מיליון שקל הלכו לכיסו. הוא ניהל אורח חיים ראוותני: הוא שילם למשל 11 אלף שקל שכירות לחודש על בית ביפו, כשבמקביל החזיק וילה בקיסריה שממנה ניהל עסקים, ועוד בית במושב אחיקם, שבו חיה המשפחה שלו. הוא היה גם מבזבז המון על התחביבים שלו, כמו מכוניות יוקרה, וקונה בשר על האש בסכומים מטורפים מ'דוריס קצבים'. יתרת הכסף הלכה למיזמים שבהם הוא השקיע, בעיקר דברים שקשורים לתחביבים שלו, כמו חברת מרוצי מכוניות.

"הקטע שלו היה פיזור השקעות, כנראה מתוך הנחה שמשהו מהן יתפוס ויצליח. זאת שיטה לגיטימית לכאורה, אבל הפנסיונרית של משרד החינוך, שהשקיעה אצלו אחרי שלא לקחה שנות שבתון כל הקריירה בשביל שיהיה לה כסף לגמלאות, כנראה לא היתה משקיעה בעסקים כמו המסעדה של מיכל אנסקי (שנסגרה בתוך חמישה חודשים מפתיחתה, ת"ג ודב"נ), כדורים פורחים או זיכיון לחוף בחוקוק, אם היתה יודעת על כך מראש. אמרו לה הלוואות ל־72 שעות. ריבית גבוהה, בלי סיכון".

כל ההשקעות נכשלו?

"לא. ההשקעה בחברת הביטוח וובי היתה דווקא מוצלחת. אבל זו לא השקעה סולידית, והוא מכר אותה בתור השקעה סופר־סולידית".

איך זה שאף משקיע לא חשד?

"הרוב הסתנוורו. יש בתיק מיילים בינו לבין אחת המשווקות, שאמרה: 'המשקיע הזה פונה אליי ומבקש מידע'. אז ברמלי השיב לה: 'אנחנו לא מציעים שקיפות'. המשקיעים קיבלו כ'הוכחה' להצלחת הקרן מצגת פאואר פוינט, לא שום דו"ח כספי, תשקיף, או דו"חות מיידיים. רואה חשבון שהעיד מטעמנו בתיק אמר בבית המשפט שאם מישהו היה אומר לו שהוא השקיע על סמך דו"חות כספיים כמו אלה שהציג ברמלי, הוא היה אומר לו 'שתית 5 בקבוקי אלכוהול'. אבל האמת שאף אחד לא ראה את הדו"חות. כי זו לא חברה ציבורית, אין פיקוח".

היו גם שחקנים מנוסים יותר, כמו עו"ד ליפא מאיר או אבי כץ, בעלי קופיקס, ששם אצלו 400 אלף שקל.

"זה היה רלוונטי לכולם. אנשים השקיעו גם סכומים של מיליון ו־2 מיליון שקל. היתה אז פרסומת של מוני מושונוב: 'למה להסתפק בחצי אחוז תשואה? בוא לקרן קלע'".

את חושבת שברמלי עצמו האמין לשקרים שלו?

"אין מצב בעולם שהוא חשב שהוא יעשה את מה שהוא הבטיח. יכול להיות שהוא האמין שהוא פועל כדי להשיא רווחים בצורת ההשקעה שלו, אבל בואו נזכור שהוא רצה לעשות כסף לעצמו. וזה ממש חשוב. כי גם אם כל העסקים האלה היו מוצלחים בצורה מדהימה, המשקיעים לא היו משתתפים איתו בחגיגה של ההצלחה אילו היה אקזיט".

היה רגע שחשבת שמדובר במצוקה שברמלי נקלע אליה בטעות?

"לא. כשאני חושבת שזה המקרה, אני אומרת את זה. בפלד־גבעוני, למשל, אלו היו אנשים שרצו לעשות מגה־מיזם שאפתני והסתבכו, עם קצת הליכה על הקצה ועל הגבול האפור. במידה מסוימת באי.די.בי היתה הסתבכות כזאת. דנקנר רצה לעשות הנפקה לגיטימית, אבל פחד שהיא תקרוס, אז הוא הלך על הדרך הלא חוקית. אבל אצל ברמלי זה היה הפוך. מראש המוטיבציה שלו היתה לא לקיים את מה שהבטיח, כי השלמת ההון של ה־72 שעות שהבטיח — לא היתה אפילו אחת. כלום".

ואז הגיע ניסיון הסחיטה: לפני כחודשיים, זמן קצר לאחר הרשעתו ובעודו עצור עד תום ההליכים, החל ברמלי לשלוח מהכלא מכתבים אנונימיים לבנו של השופט, עו"ד וואליד כבוב, שבהם איים כי בידו קלטת שתחשוף קשר עסקי והעברות כספים בין השניים. במכתבים נרמז שהמידע, שלפי חקירת המשטרה אינו נכון, ייחשף בפומבי אם כבוב האב לא יפסול את עצמו מלגזור את דינו של ברמלי.

זה כבר הצליח להוציא את קורין משלוותה המפורסמת. צו איסור פרסום הוצא אז על הפרשה, ונציגי הסנגוריה הציבורית, שמייצגת את ברמלי, הגיעו לדיון טיעונים לעונש שנקבע וביקשו דחייה כדי לשקול הגשת בקשת פסילה של כבוב. קורין כבר לא יכלה יותר לשתוק. "אני לא מוכנה לדחייה", התפרצה במהלך הדיון, "אנחנו לא מאמינים לנאשם הזה. הוא שקרן, רמאי, הוא מאחז עיניים, אנחנו לא מאמינים לשום דבר". כבוב עצמו הופתע מההתנהלות הלא אופיינית לקורין והעיר לה. היא התנצלה.

קורין מחייכת במבוכה קלה כשמקריאים לה את הדברים מפרוטוקול הדיון. "אני עניינית", היא מסבירה. "אם העמדתי מישהו לדין אני משוכנעת שעשה את מה שאני מייחסת לו, והוא צריך לתת את הדין על כך. זה לא הופך למשהו אישי או לאמביציה להרשיע אותו. אני ממש לא שם. קשה מאוד להוציא אותי מדעתי".

אז מאיפה הגיעה ההתפרצות אצל ברמלי?

"הוא הוציא אותי מדעתי. נבהלתי מעצמי. עמדתי מאחורי מה שאמרתי, כי באמת ראיתי איך הוא שוב מפעיל את הנוכלות הזאת. היינו כבר אחרי הרשעה, הנוכלות הוכחה, והוא הולך להפעיל אותה עוד פעם בצורה הכי בוטה. הרגשתי שאסור שניפול בזה שוב".

בטיעונים לעונש עמדת מול השופט, כשאמו של ברמלי ובנו ניצבים מאחורייך, וביקשת עונש של 12־16 שנה בפנים.

"אתם חושבים שלא היה קשה לשמוע טיעונים לעונש של נוחי דנקנר ואיתי שטרום? שטרום היה יותר נוגע ללב".

דנקנר נגע ללבך? מהמשפט שלו זכורה ההקרנה באולם בית המשפט של קטע וידיאו מהחקירה שלו, שמאוד הביך אותו.

"ההחלטה להקרין את הסרטון שלו בחקירה לא נבעה מהרצון להשפיל את נוחי. זו היתה ראיה מאוד מהותית למשפט. במשפט שאלתי את נוחי: 'מר דנקנר, ביקשת ממר שטרום לטפל לך במניה?', והוא ענה בצורה נחרצת: 'לא'. ואז הקרנתי באולם קטע מהחקירה ברשות ניירות ערך, שבו החוקר שאל בדיוק את אותה השאלה: 'מר דנקנר, ביקשת משטרום שיטפל לך במניה?'. והוא, שדיבר ברוגע ובשקט עד אותה שאלה, פתאום נעצר והשתתק. זה רגע פתאומי של מבוכה גדולה מאוד, התפתלות על הכיסא שמשדרת תחושת אשם משמעותית מאוד. אחרי ההתפתלות הוא מבקש בסרטון להתייעץ עם עורך הדין שלו, שזה עוד סממן מפליל.

"עשיתי בסרטון הזה שימוש חקירתי. ואכן בהכרעת הדין בית המשפט דיבר על ההבדל בין התשובות שנתן לי ולחוקרים. גם השופטים בבית המשפט העליון נתנו לזה משקל גדול בהכרעה שלהם".

ובכל זאת, יש הבדל בין חמלה לעבריין מורשע לבין חמלה לילד שלו, שלא חטא ולא פשע. הילד בן ה־16 של ברמלי עמד שם רועד ובוכה וביקש שיתחשבו באחיו הקטנים שיגדלו בלי אבא.

"ואני אמרתי לשופט: 'כשאתה גוזר את הדין, תזכור את האנשים שעמדו פה על הדוכן לפני כמה חודשים. אנשים שאיבדו 500 אלף שקל ומיליון שקל — הם לא יכולים עכשיו לתת לילדים שלהם'. הפעולות של ברמלי הביאו לפגיעה כלכלית במאות משקיעים, ומנעו מהם להעניק לבני משפחתם ביטחון, חינוך וחיים בכבוד. אז עם כל הכבוד לילד שלו, שראיתי בווידיאו — הוא נראה ילד ממש נחמד וגם דיבר יפה מאוד — יש בתיק הזה מאות ילדים כמוהו שאכלו אותה בגלל אבא שלו".

"מתסכל שהציבור לא מצליח להבין שאנו עובדים בשבילו"

קורין גדלה ברמת גן, בת לניצולי שואה ילידי פולין ("אבי נופה מרשימת שינדלר, אבל שרד במזל"). אמה היתה אחות ואביה בעל מפעל לתנורי קרמיקה ("העיסוק החדש שלי בקרמיקה הוא סגירת מעגל עם אבא"). כיום היא גרה בתל אביב, אם לארבעה ("אף אחד מהם לא למד משפטים"), סבתא לשלושה ופרודה טרייה מבעלה. "אם יש משהו שאני מטיפה לו זה ערכי המשפחה, למרות שהיא קצת התפרקה לי", היא מודה בכנות.

התשוקה למאבקים חברתיים בערה בה מגיל צעיר: "כנערה הייתי רשג"דית בצופים, והפעילות הציבורית הראשונה שלי היתה בגיל 18 נגד התיקון לחוק הגיוס, שקבע כי מספיק שבת תצהיר שהיא דתייה, ויפטרו אותה מהשירות בלי לבדוק אותה", היא נזכרת. "אני ועוד כמה בנות מבית הספר 'בליך' ברמת גן הובלנו מאבק ציבורי, שתפס תאוצה. אפילו נאמתי בכיכר מלכי ישראל לצד שולמית אלוני. היינו 'שמיניסטיות למען גיוס חובה'".

אחרי שירות כמורה חיילת בבית ספר שדה חרמון, הלכה ללימודי משפטים, תואר ראשון ושני, באוניברסיטת תל אביב. "בכלל רציתי להיות עיתונאית", היא מתוודה. "אבל לא היו לימודי תקשורת בשעתו, וחשבתי שממשפטים אגיע בקלות לעיתונות. בסופו של דבר, מכיוון שילדתי די מהר, חיפשתי מקום שיאפשר לי לחזור הביתה אחר הצהריים ומצאתי משרד פרטי שאפשר לי את זה. כיום אני רואה איך אנשים מכוונים את הקריירה שלהם עוד בשלב ההתמחות, אבל אני לא כיוונתי, פשוט זרמתי. מה שהכתיב לי הוא האיזון בין משפחה לקריירה. בגיל 37 רק הגעתי לפרקליטות, ואז כבר היה לי ברור שאם הגעתי לפה בגיל כל כך מאוחר — אני כבר אשאר".

מה הביא אותך לפרקליטות בגיל מאוחר?

"במשרד הפרטי עזרתי ליזם לבנות קומה חמישית ולהרוויח על זה שהוא מוכר אותה ביוקר. זה לא עשה לי את זה. רציתי לעשות דברים עם פן ציבורי, כמו המאבק על הגיוס בתיכון. היה לי צורך לשרת מטרה גדולה יותר, ומצאתי לזה מענה בפרקליטות".

איך זה לעבוד על תיקים שכל אחד מהם נמשך שנים וללא סיפוקים מיידיים? איפה הפיקים שלך?

"פלד־גבעוני הוא דוגמה קיצונית, כי הוא תיק שלקח 12 שנה, ואת רובו המכריע ניהלתי לבד, כך שבאמת לא ראיתי בית. הבת שלי היתה בת חמש, והתיק הזה זכור לה לשמצה. כיום זה אחרת כי אנחנו עובדים בצוותים".

גם שיכון ובינוי זה תיק שיתנהל שנים על גבי שנים עם כל כמות החשודים בו?

"כשאנחנו עושים ראיונות קבלה, זה אחד הדברים שאנחנו מכינים אליהם את הפרקליטים. צריך הרבה אורך נשימה. הכנת התיקים, הניהול שלהם — זה נמשך הרבה זמן. אבל יש גם יתרונות. פרקליטים צעירים יכולים לקבל תיק קטן לניהולם העצמאי, ויכולים להשתלב בתור חברי צוות בתיקים הגדולים יותר. זו עדיין מחלקה אטרקטיבית מאוד".

איפה הסיפוק בעבודה?

"בהלכות שבית המשפט העליון קובע על סמך טענות שלך. בשבילי להצליח זה לאו דווקא לזכות בהרשעה. כשדברים שאני טוענת הופכים להלכות בבית משפט, זה מבחינתי סיפוק מקצועי, כי זה יוצר שינוי שהוא מעבר לגבולות התיק. עם כל הכבוד לדנקנר, פסק הדין של פלד־גבעוני בעליון הוא עדיין הסיפוק הכי גבוה שהיה לי, כי יש בו שורה של הלכות על שמי".

את לא מרגישה שחיקה אחרי כל כך הרבה שנים? יכולת לבחור במגזר הפרטי היותר מתגמל, כמו לא מעט קולגות שלך שעזבו את הפרקליטות.

"אני ממש מרוצה במקום שלי, ומרגישה בו כמו בבית. הוא מתאים לי יותר, אפילו שלא תמיד יש נוחות. אני מזל שור. אנחנו יציבים. צעירים מונעים גם על ידי שינויים, אבל לי ממש טוב פה. את השינויים אני מקבלת מהתיקים השונים. שיכון ובינוי, למשל, הוא תחום חדש ואתגר חדש.

"בלילות אני עדיין חוקרת בראש את החקירות הכי מוצלחות שעשיתי. שם תמיד עולות השאלות שלא שאלתי, התשובות שלא נתתי. אז אני מתקנת הכל בראש, ולא מפספסת אף שאלה. שמעתי את אביגדור פלדמן מספר שגם אצלו זה ככה, קרא לזה 'בית דין של לילה'. כשראיתי שזה ככה גם אצלו — נרגעתי".

הציבור היה אמור להעריך את הפרקליטות, אבל המעמד שלה נפגע בשנים האחרונות. את מרגישה את זה?

"אישית, לא חשתי את זה, כי בתיקים שלי לא היה עליהום ציבורי. להפך, בתיק של דנקנר כולם נשאו אותנו על כפיים פשוט מעצם זה שפיגורה כמותו נכנסת לכלא. אתם מדברים על תיקי האלפים, ושם הסנטימנט אכן שלילי וזה ממש כואב".

חששת מתישהו שיפגעו בך? ליאת בן ארי, התובעת בתיקי נתניהו, הולכת לבית המשפט עם שומר ראש.

"לעצמי לא חששתי. זו סיטואציה מאוד קשה לחברות שלי, אבל יותר מזה לשלטון החוק — כשתובעת שמנסה להילחם נגד מה שאנחנו תופסים כשחיתות ציבורית צריכה להיות מאובטחת בנסיבות האלה. אני מקווה שראש המחלקה שלי יהודית תירוש־גרוס, התובעת בתיק 4000, לא תגיע לזה, אבל כבר ראיתי סרטון שטנה נגדה: 'זאת יהודית תירוש, תביאו מה שאתם יודעים עליה'. מכוונים אליה, וזה מזעזע.

"מתסכל שהציבור לא מצליח להבין שאנחנו עובדים בשבילו, שאנחנו מנסים למגר את הנגע של שחיתות ציבורית בקרב ראשי עיריות וגם ראשי ממשלה. נתניהו הוא לא הראשון. אנחנו ממש מאמינים שהדברים שבגינם אנחנו מעמידים לדין פוגעים בחברה שלנו. אם ראש הממשלה, כפי שאנחנו טוענים, הפר אמונים ונטל שוחד — טובת הציבור היא לקעקע את זה. זה התיק הכי חשוב למדינה, ככל שהוא יוכח. תנו לנו לעשות את העבודה בבית המשפט, להתווכח עם הסנגורים. אבל יש עליהום ציבורי על התובעים".

‍