עדשה רחבה

//

יאיר רוה

איך הצליחה דיסני לכבוש גם את פלח השוק של מילניאלס ממורמרים?

"עונת השמחות". קרץ למילניאלס ששמחו לא לחזור הביתה לחגים. צילום: Hulu

עדשה רחבה

יאיר רוה

*

שירות הסטרימינג האמריקאי הולו קיים כשירות מנויים כבר עשר שנים, אבל 2020 היתה השנה הטובה ביותר בתולדותיו. זה קרה בזכות סופה מושלמת ולא צפויה בשלוש חזיתות שונות: החלטות עסקיות תאגידיות (הולו אמור להתרחב לכל העולם השנה, כולל לישראל), מגפה עולמית שהזניקה את כל שירותי הסטרימינג בעולם והחלטות רפרטואריות מבריקות. החברה, שנרכשה ב־2019 בידי תאגיד דיסני, החלה בשנה החולפת גם לשדר סרטים מקוריים משלה, וזה השתלם בענק: בקיץ 2020 הקומדיה הרומנטית "פאלם ספרינגס" נהפכה לסרט הנצפה ביותר בתולדותיה. פחות מחצי שנה אחר כך הקומדיה הרומנטית הלהט"בית "Happiest Season" (מוקרן ב־VOD בארץ בשם "עונת השמחות") שברה את שיא הצפייה הגבוה ביותר בסוף השבוע הראשון שלה.

שני הסרטים האלה היו אמורים לצאת לבתי הקולנוע ב־2020, ולו היתה זו שנה רגילה, הם היו מצליחים, במקרה הטוב, להכניס 60–70 מיליון דולר, כשהם נבלעים ברעש של שוברי הקופות הגדולים עם גיבורי העל שמכניסים פי עשרה, מושכים את רוב תשומת הלב התקשורתית, ואת שטחי הפרסום והמסכים במולטיפלקסים. אבל בשנה שהיתה כמעט לחלוטין נטולת בלוקבאסטרים, שבה הסרטים הכי נצפים של נטפליקס זכו לביקורות איומות, שני הסרטים שהחליטה הולו לרכוש לצפייה בלעדית אצלה נהפכו בפועל להצלחות הכי גדולות של השנה בארצות הברית — כשמשקללים גם את כמות הצפיות, גם את הביקורות האוהדות וגם את הנוכחות העצומה של שניהם ברשתות החברתיות (גם את זה התאגידים מודדים).

הולו נולדה כיוזמה של אולפני יוניברסל, שחיברו לבעלות משותפת את התאגידים והאולפנים שמפעילים את ערוצי הברודקאסט האמריקאיים, וורנר, דיסני ופוקס, שהזרימו לתוכה את התוכן שלהם. היא החלה כשירות VOD של סדרות טלוויזיה למי שהחמיץ את שידורן המקורי, בהמשך נהפכה גם ליצרנית סדרות מקור ("סיפורה של שפחה", למשל), ומאז נרכשה בידי דיסני התחילה לשים עין גם על סרטים. וכך קרה שלדיסני יש כיום שני שירותי סטרימינג מתחרים — דיסני פלוס והולו.

ההיגיון אומר שדיסני תבלע את הולו הקטנה לתוך דיסני פלוס הגדולה והמושקעת (כפי שעשתה עם אולפני פוקס), ותצמצם מותגים ותחרות. אבל בפועל היא דווקא החליטה לטפח את השירות ולבדל בין השניים. הולו פונה לקהל שרואה בדיסני פלוס שירות ילדותי מדי, ומרכזת את התכנים הטלוויזיוניים והקולנועיים של אולפני פוקס ואת סרטי דיסני בעלי סיווג R, ואילו דיסני פלוס חולשת על כל תוכני המותג שמתאימים לצפייה משפחתית.

דיסני לא המציאה מחדש את הולו, רק שכללה את המתנה שקיבלה: בניגוד לנטפליקס, קהל המנויים של הולו מאובחן מבחינת גיל, בעיקר כי הרפרטואר שלה לא מנסה להיות כלבו של תכנים לכולם. הנתונים חד־משמעיים: זהו שירות הסטרימינג למילניאלס. הגיל החציוני של 37 מיליון מנויי הולו הוא 32, לעומת 56 של הצופים בערוצי הברודקאסט. ולכן מי שבחר בהולו לרכוש את "פאלם ספרינגס" ואת "עונת השמחות" עשה עבודה מבריקה של התאמת תוכן לקהל המנויים שלו.

גם "פאלם ספרינגס" וגם "עונת השמחות" עוסקים בבני 30 פלוס עם קריירות שלא הולכות לשום מקום, ובעצם מדברים על מצב חברתי של דור שלם: "פאלם ספרינגס", שעוסק בזוג שנתקע בלופ בזמן באותו היום, הפך למשל על ימי הקורונה, שבהם כל העולם נתקע בבית בלי יכולת לזוז לשום מקום, כשכל יום משחזר באופן מונוטוני את היום שלפניו, והאמביציה לצאת מהמיטה הולכת ודועכת. ואילו "עונת השמחות", שעוסק בבחורה שרוצה להציע נישואין לזוגתה בארוחת הכריסמס אצל הוריה, אבל מגלה שהיא בכלל לא יצאה מהארון, הצליח להדהד את אנחת הרווחה שחשו צעירים רבים, שהסגר חסך מהם את הריטואל המעיק של ביקור ההורים בחגים.

שני הסרטים, שמערבבים בין הציני לרומנטי, מיטיבים לתאר דור שמנוכר לערכים והגינונים של דור הוריו, נגעל מהציניות של העולם ומגלה שאין שום מקום שהוא יכול לקרוא לו "בית". מוטיב התקיעוּת — החיים במצב המתנה בשאיפה לחיים נטולי פשרות — משותף לשני הסרטים, כמו גם הבחירה שלהם בסוף הוליוודי מתקתק ומיושן כדי לסגור את הסיפור באופן מנחם ואופטימי, אבל גם לחלוטין לא ריאליסטי: כל מילניאל כבר יודע שככה זה רק בסרטים.