/// ההגדרה "חיוני" נהפכה לשוט על הציבור /// המשקיעים הצעירים מחוללים שינוי חשוב /// המשכנתאות פשוט בנויות לא טוב /// השינוי בפייסבוק צריך להדאיג את בעלי המניות
בג"ץ אסר השבוע על חנויות למוצרים חיוניים שפתוחות בסגר למכור מוצרים לא חיוניים. או במילים פשוטות: חנויות הסטוק והמרכולים יפסיקו למכור צעצועים באלפים, וחנויות הפארם לא ימכרו גרביים או בגדי ילדים.
בית המשפט עשה צדק, כי חנויות הצעצועים ובגדי הילדים נדפקו עד העצם בשנה החולפת, כשהן רואות בעיניים כלות את החגיגה ב"חיוניות" על חשבונן. אבל ההחלטה גם עושה עוול, ורומסת עוד קצת מהאינדיבידואל שהוא כל אחד מאיתנו, לטובת השוויון הקולקטיבי. עכשיו אין לאף הורה שום חנות להשיג בה צעצוע לילדיו, בשעה שאלה מטפסים על הקירות ואינם יכולים להישלח למוסדות לימוד, שהוגדרו גם הם מוצרים לא חיוניים.
בלי להתכוון, בית המשפט העצים עוד קצת את הפגיעה בחירות האנושית, שהולכת ומתכווצת תחת הגבלות הקורונה. הפתרון של הרחבת ההגבלה עוד יותר בשם השוויון התעסוקתי הוא קל מדי ומשחק לידי הממשלה, ששוב לא תידרש להפעלת שיקול דעת אמיתי, מתחשב ומעודכן בסוגיית "מה חיוני בחיים הממילא עלובים שלנו".
באין מסגרות לילדים, צעצועים הם חיוניים לא פחות ממגן לטלפון, או אפילו מאקמול (הם סוג של אקמול). ספרים הם מוצר חיוני, אם אתה רוצה שמוחם של ילדי הזום ושל הוריהם לא יימחק לגמרי, והכרזה עליהם ככאלה אפילו היתה אמירה בעלת משמעות ערכית. גם האפשרות לטייל בטבע, למשל, חיונית לבריאות הנפשית של כל אדם, בטח בימים האלה.
הצרכים החיוניים מגוונים ורבים, מעצם היותנו בני אנוש שונים זה מזה. ממשלה שמתייחסת לאזרחיה בכבוד וברצינות היתה מנסה לזהות את ה"חיוניים" האלה ולאפשר לנו לצרוך אותם, תחת הגבלות הריחוק שממילא חלות בקניית דיבלים לקיר, עכבר למחשב או שמפו לשיער. ממשלה שחושבת על נתיניה היתה מקלה ומרחיבה את רשימת החיוניים — חנויות צעצועים, ספרים, מחבתות פנקייק או שמורות טבע — ומתמקדת באכיפה שוויונית של תקנות הבריאות במקומות האלה (דוגמה אישית היתה עושה את רוב העבודה, אגב).
במקום זה השלטון בחר גם בסגר הנוכחי בדרך הקלה של איסור כמעט גורף על הכל. השבוע בג"ץ נתן לו רוח גבית.
/// אמיר זיו
כן, יכול מאוד להיות שמלחמת הצעירים, "הרובין הודים", בזקני וול סטריט תסתיים בהפסדים כספיים או בהפסד טקטי של השחקנים החדשים בבורסה. אבל השינוי העמוק יותר, האסטרטגי, כבר מתחולל, בסיוע הטכנולוגיה. ככל שגדל מספר החברים בקבוצת wallstreetbets ברדיט, זו שבה "הילדים" מתאמים אילו מניות לקנות באמצעות אפליקציית רובינהוד, כך משתנה ההרכב הדמוגרפי שלה: זה כבר מזמן לא רק אמריקאים. עוד ועוד משתתפים חיים באירופה, באוסטרליה, בסין ובקוריאה הדרומית, למשל. ומספר חברי הקבוצה באמצע השבוע כבר התקרב ל־8.5 מיליון, כמעט כמספרם של אזרחי ישראל.
האנשים האלה, הדור החדש של המשקיעים — גם אם כרגע הם עסוקים בבניית מעין פירמידה — הם המימוש הפיננסי החזק ביותר של חוכמת המונים. אין להם גורו, יש להם רק זה את זה. בטווח הארוך, זה כנראה נכון יותר שוק שבו כמה אנשים ומוסדות מכתיבים את הטון, וזה יהיה בריא יותר לכולם.
/// סופי שולמן
בצעד חריג, בנק ישראל תקף השבוע את הבנקים למשכנתאות, אחרי שגילה שהם לא מגלגלים ללקוחות את ההטבה שנתן לשוק: הוא ביטל את ההגבלה על חלק המשכנתא שאפשר להצמיד לריבית הפריים, אז הם העלו את הריביות הצמודות לפריים, העיקר לא לפגוע ברווחים. אין כאן באמת הפתעה: הבנקים לא בעניין של תחרות. והלקוחות יודעים את זה, הרי גם אחרי שבנק ישראל הודיע שתגיע הטבה כזאת, הם לא חיכו שתיכנס לתוקף והמשיכו לקחת משכנתאות כרגיל. והם גם לא טורחים להשוות בין הבנקים; לפי סקר שפרסמה בשבוע שעבר רשות התחרות, 56% מהישראלים מקבלים הצעה למשכנתא רק מבנק אחד. אם התחושה היא שאין תחרות, למה לטרוח.
אחד הגורמים המרכזיים לתחושה הזאת הוא המטריצה האינסופית שהבנקים מציעים לכל נוטל משכנתא. היא נועדה להתאים לכל אחד את ההלוואה הנכונה לו, אבל בסופו של דבר היא מבלבלת ומייאשת את הצרכנים, שהולכים לאיבוד בין שפע מסלולי ההצמדה, תקופות הלוואה, עמלות הפירעון המוקדם וכמובן הריביות. וכשהצרכנים מתקשים להבין מה רוצים מהם, הם לא יטרחו להילחם לשיפור התנאים או להשוות בין בנקים שונים. אולי עכשיו גם בנק ישראל סוף סוף מבין את זה. הצעד המתבקש הוא לשנות את המנגנון, לבנות שיטה שלפחות לרוב נוטלי המשכנתאות מציעה רק שלושה־ארבעה מסלולים פשוטים וברורים. הצרכנים יוכלו להבין טוב יותר את העסקה הפיננסית הגדולה ביותר בחייהם, יוכלו להשוות הצעות, ויכריחו את הבנקים באמת להתחרות עליהם.
/// דרור מרמור
לפני פחות משנתיים פייסבוק הבהירה ש"לב הפעילות" שלה הוא הקבוצות, ושהאלגוריתם בנוי כך שיבליט יותר תוכן של קבוצות ולא של משתמשים יחידים. אבל ביום חמישי שעבר, בשיחה עם משקיעים, מארק צוקרברג אמר שפייסבוק שוב מהנדסת את האלגוריתם כדי שהדגש ישתנה, כי "אנשים לא רוצים תוכן פוליטי". זה תירוץ דלוח; ביום ראשון "הוול סטריט ג'ורנל" חשף שבפייסבוק יודעים כבר שנים שהקבוצות בעייתיות מאוד, משמשות חממה לאלימות והפצת מידע מוטעה. לא היה צריך את הפלישה לקפיטול ואת חיסוני הקורונה, שני נושאים שמלבים שיח בעייתי מאוד בקבוצות פייסבוק, כדי להבין את פוטנציאל הנזק שלהן.
חוסר השקיפות הזה, חלק מהדנ"א של פייסבוק, הוא לא הבעיה המרכזית הפעם. גם לא תאוות הבצע ששולחת את החברה שוב ושוב לקבל החלטות שגויות. הבעיה היא שמדובר בכשל ניהולי עמוק יותר, שבסוף מייצר מוצר מבולגן. שינויים תכופים באלגוריתם או בממשק מעצבנים את המשתמשים כבר היום, וברור שבעוד שנה־שנתיים, כשפייסבוק שוב תספוג ביקורת ותמצא את עצמה במוקד של שערורייה תורנית, האלגוריתם ישתנה שוב, כסת"ח ופלסטר במקום לקיחת אחריות וטיפול שורש. מתישהו גם לבעלי המניות בחברה יתחיל להימאס מזה.
/// הגר רבט
לוויה היא תמיד עניין אנושי ומרגש מאוד. הקושי להתמודד עם מותו של אדם אהוב והטאבו הנפוץ בתרבויות מסוימות על עיסוק במוות הובילו אותנו ליצור אינספור טקסים. לא סתם מדברים על המת כמי ש"הלך בדרכו האחרונה", ולא בכדי אנחנו מגדירים את הטקס גליווי של המת. זו הדרך שלנו לשחרר אותו, בסוף מסע החיים, ולהיפרד. לומר כמה מילים, אולי לשיר איזה שיר, וללוות גם זה את זה, הנפרדים הנותרים מאחור.
אז אפשר להבין את הצורך בלוויה גם בימי קורונה. גם אם מדובר ברב גדול שלא הכרת אישית, ראית בו חלק חשוב מחייך ואתה חש צורך, אולי אפילו מרגיש מחויב, לחלוק לו כבוד. אבל לוויות המוניות ברחבי העיר חורגות מהצורך הפסיכולוגי ומההתמודדות האישית; הן תמיד, בכל תרבות, עניין סוציולוגי־פוליטי, מפגן כוח של אוכלוסייה שמבקשת להראות את עוצמתה, את התאגדותה סביב המת הדגול.
במילים אחרות, זה לא באמת הצורך האנושי כל כך להיפרד ולהשלים, לתמוך בקרובים ולקבל תמיכה. בלוויה סטנדרטית אפשר למצוא מעט מהנחמה שבקרבה האנושית, בהבנה שכולנו כואבים, כולנו הולכים בדרך כל בשר, והכל זמני; בלוויות המונים התחושה הפוכה בדיוק. היא מסמנת לכל מי שלא נמצא שם: אנחנו לא איתכם, לא לצדכם, לא מלווים אתכם לשום מקום. אנחנו חיילים, ותראו כמה אנחנו חזקים ומלוכדים — נגדכם. זה לא טקס רגשי, זה מצעד צבאי.