טאצ’דאון

//

אריאל גרייזס

איך משקף הסופרבול את הכישלון האמריקאי במאבק בקורונה?

פטריק מהומס, הקוורטרבק של קנזס (באדום), במשחק חצי הגמר שבו ניצחה קבוצתו. בגמר הוא יפגוש את טום בריידי, השחקן הגדול בתולדות המשחק. צילומים: אי.פי

טאצ’דאון

אריאל גרייזס

*

ביום ראשון הקרוב, באחת וחצי בלילה, ייפתח מפגן הראווה הגדול ביותר שיש לאמריקה להציע: הסופרבול. כמו כל סופרבול, הוא יהיה האירוע הטלוויזיוני עם הכי הרבה רייטינג, יהיה בו מופע מחצית ראוותני ושירת המנון מלאת פאתוס. הוא גם יציג מפגש סופר־מסקרן בין טום בריידי בן ה־43 מטמפה ביי, השחקן הגדול בתולדות המשחק, לפטריק מהומס מקנזס סיטי, האלוף המכהן, מה שמבטיח רייטינג שיא.

אבל, כמובן, זה לא יהיה סופרבול ככל הסופרבולים. בגלל מגפת הקורונה, באצטדיון יהיו נוכחים 25 אלף צופים (ו־30 אלף דמויות קרטון), בניגוד ל־70–80 אלף שיש בו מדי שנה. מופע המחצית והאירועים מסביב יהיו מצומצמים יחסית, ונראה שנקבל גם מחוות לכוחות הרפואה, כמיטב המסורת האמריקאית. למעשה, שליש מהצופים באצטדיון יהיו אנשי רפואה שחוסנו, ואפשר לצפות ללא מעט קיטש אמריקאי סביבם.

מי לא צפויים לזכות באזכור בכל הקרנבל הזה?  כ־450 אלף אמריקאים שנספו במגפה עד כה — גם כי אמריקה לא אוהבת תזכורות לכישלונותיה, וגם כי הפוטבול מייצג הכי טוב את הדרך שבה אמריקה התמודדה עם הקורונה: בכוחניות, ותוך הפקרה של החלשים בצד הדרך.

הקורונה שיבשה את העונות של רוב ליגות הספורט האמריקאיות. ה־NBA, ליגת הכדורסל, הקפיאה זמנית את עונת 2019–2020 ואז קיימה פלייאוף בתוך “בועה” באורלנדו, אין יוצא ואין בא. ליגת הבייסבול (MLB) קיצרה את העונה לשליש מאורכה המקורי. אבל ליגת הפוטבול, ה־NFL, החליטה לקיים את עונת 2020–2021 כרגיל ולאפשר לקבוצות לבחור כמה קהל הן מכניסות לאצטדיון. לשחקנים הוקצב פרק זמן שבו נדרשו להחליט אם לוותר על העונה; אלה שבחרו להישאר, התחייבו למלוא העונה, וגם ויתרו על משחקי אימון לפניה. נוסף על כך, לנוכח גודלן העצום של הקבוצות (53 בסגל מלא ועוד 15 בסגל האימונים) הונהגו מתודת בדיקות יומיומית וכללים לחדר ההלבשה שנועדו לצמצם את הסיכוי להדבקה.

ב־NFL נקטו צעדים למניעת הדבקות, אבל כשהמגפה התפשטה בכל זאת, הליגה לא מצמצה והמשחקים התקיימו בכל מחיר - גם אם השחקנים לא התאמנו כי היו בהסגר, גם אם המאמנים היו בבידוד, וגם כשלאחת הקבוצות לא היה שום קוורטרבק כשיר

אוהדים חוגגים ביציע, במשחק חצי הגמר בין גרין ביי לטמפה ביי. במשחק הגמר ינכחו באצטדיון כ־25 אלף צופים, שליש מהם אנשי רפואה. צילום: אי.פי.אי

בשלושת השבועות הראשונים הכל עבד מצוין ואף שחקן לא נמצא חיובי, אבל יש גבול לכמה שאפשר לדחות את הבלתי נמנע, ובקבוצות החלו להתגלות מקרי הדבקה. תחילה הליגה דחתה משחקים כדי לאפשר לשחקנים להחלים ולהתכונן כראוי, אבל בשלב מסוים כמות ההדבקות היתה כה גדולה (בסך הכל נדבקו 329 שחקנים ואנשי צוות), שהליגה החליטה, גם אם לא רשמית, להמשיך ויהי מה. קדושת הלו”ז והכסף שמגיע מרשתות הטלוויזיה עמדה מעל הכל, ומשחקים התקיימו בכל מחיר — חלק מהם באמצע שבוע אחרי מנוחה קצרה, לחלק מהם עלו קבוצות עם שחקנים שלא יכלו להתאמן במשך שבוע כי הקבוצה היתה בהסגר, וקבוצה אחת אפילו עלתה למשחק פלייאוף בלי מאמניה. השיא היה כאשר דנבר ברונקוז עלו לשחק בלי קוורטרבק אמיתי (קוורטרבק הוא השחקן החשוב במשחק, ובלעדיו אין לקבוצה יכולת למסור את הכדור), כי גם הקוורטרבק הפותח שלהם וגם שני מחליפיו נכנסו להסגר. למשחק הזה היה אפס ערך ספורטיבי, אבל זה לא עצר את הליגה: הכסף מרשתות השידור זרם, המהמרים יכלו להמר, וגם אם קבוצות נפגעו או שחקנים חלו, זה הסב נזק משני בלבד למטרה הראשית.

הגישה הזאת אינה מקרית. מאז ומתמיד, יחסי הכוחות ב־NFL נטו בחדות לכיוון הבעלים והכסף, על חשבון השחקנים, בריאותם ורווחיהם. זאת ליגה שבמשך שנים התעלמה לחלוטין מפגיעות הראש החוזרות ונשנות שסופגים השחקנים (מה שתכופות מסב נזקים קשים למוחם); הליגה היחידה שהחוזים בה אינם מובטחים, ושחקנים בה יכולים להפוך מובטלים מהיום למחר. במידה רבה, ה־NFL היא מראה של אמריקה הקפיטליסטית, הדורסנית, שבה בעל המאה הוא בעל הדעה. הפוטבול הוא הספורט האמריקאי האולטימטיבי, וככזה, השיקול הכלכלי עמד מעל הכל.

באופן לא מפתיע, זו גם היתה גישתו של ממשל טראמפ לקורונה: קדימה בכל הכוח, ולעזאזל המחיר. הכלכלה חייבת לזרום, גם אם אנשים נפגעים. ומה עם הבטחת שירותי רפואה בסיסיים להמונים, בעיקר לחסרי יכולת? נו באמת.

כרגע נראה שהדרך האמריקאית ניצחה, לפחות בפוטבול. כל המשחקים בלי יוצא מן הכלל נערכו, ומהשבוע השישי לא נדחה אפילו משחק אחד. הרייטינג אמנם ירד מעט בהשוואה לשנה קודמת (ב־7% בממוצע במשחקי העונה הסדירה), אבל בהתחשב בתקופה ובכך שה־NBA סבלה מצניחה של 50% (!) ברייטינג של סדרת הגמר שלה מדובר בירידה מינורית. הסופרבול אמנם ייערך עם שליש מהאוהדים שהיו נוכחים בשנה רגילה, אבל זה עדיין הרבה יותר מכל מה שאצטדיון מערבי ראה בעשרת החודשים האחרונים. עוד ניצחון לכסף הגדול.

אבל ההישג הזה עוד עלול להתגלות כניצחון פירוס. בפעם האחרונה שה־NFL דחתה את החלשים לטובת עשיית כסף היא ייצרה תגובת נגד שהדיה נשמעים עד היום. ב־2016 התחילו מספר שחקני NFL שחורים, ובראשם קולין קפרניק, לכרוע בזמן שירת ההמנון במחאה על הריגת שחורים על ידי שוטרים. התגובה של הליגה והקהל היתה חריפה: השחקנים הפכו לפרסונה־נון־גרטה בהרבה מקומות, בעלי הקבוצות יצאו נגדם, וטראמפ אף השתמש במחאה כדי לתדלק את התמיכה בו ותקף את קפרניק שוב ושוב. בסוף אותה עונה קפרניק שוחרר על ידי קבוצתו ולא מצא שוב עבודה כשחקן.

אלא שארבע שנים אחר כך קפרניק הוא המנצח הגדול. מחאות Black Lives Matter, שפרצו במאי 2020 כששוטרים לבנים הרגו את האזרח השחור ג’ורג’ פלויד, סחפו המונים, בהם גם לבנים רבים. השינוי החד הזה דחק את הקומישנר של ה־NFL, רוג’ר גוּדל, להתנצל ולהודות שההתעלמות מהמחאה של קפרניק היתה טעות. ארבע שנים אחרי שקפרניק נזרק מהליגה, שביתת המחאה של שחקני ה־NBA סייעה להפוך אצטדיונים לקלפיות ענק במרכזי הערים שבהן הצביעו ההמונים שהדיחו את אותו טראמפ.

אבל למרות הדחתו של טראמפ, הניצחון של קפרניק ושל מחאת BLM לא באמת הושלם. כל עוד הליגה ממשיכה לקדש את הכסף על חשבון השחקנים — רובם שחורים או בני מיעוטים אחרים — ההתנצלות של גוּדל תישאר לא יותר ממס שפתיים. כל עוד פלורידה יכולה להשאיר את המסעדות והחופים פתוחים ולארח את הסופרבול עם כמות צופים עצומה, ולעזאזל החולים — שגם בקרבם שיעור המיעוטים גבוה באופן לא פרופורציונלי — אמריקה תמשיך לשים פס על החלשים. היא רגילה לראות אותם מאחוריה, הולכים ומתכווצים במראה.

אבל אם אפשר ללמוד משהו מהעבר, הרי זה שתגובת הנגד של החלשים האלה תגיע, וכדי לגבור על ההתעלמות היא תיאלץ להיות נוקבת, קולנית וסוערת, ועלולה להפוך גם לאלימה. וכשזה יקרה, אולי אמריקה תבין שהאכזריות הזאת לטובת הכסף היא יותר מדי. אפילו בשבילה.