יש גבול למה שכלבה יכולה לעשות, גם אם מדובר בלא מעט. אני חיה בגפי עם סטאפי, ובאמצע מאי, כשלסגר הראשון בבריטניה מלאו שמונה שבועות, היא כבר גלגלה עיניים לנוכח החיבוקים ההולכים ומתהדקים שלי. חליתי בקורונה עוד לפני שהוכרז הסגר, וכך חלפו האביב והקיץ בלי שאזכה לשום מגע משמעותי מאדם אחר. התגעגעתי לריח הבגדים של חבריי ולריח שערו של אחייני, ויותר מכל התגעגעתי לממשות שרק גוף אנושי אחר גורם לי לחוש. המחשבות הללו עוררו בי כאב פיזי שתפס אותי לא מוכנה, שוב ושוב.

הצורך במגע מתקיים מתחת לאופק התודעה שלנו. לפני הלידה, כשמי השפיר ברחם מסתחררים סביבנו ומערכת העצבים העוברית מבדילה לראשונה בין גופנו לגופה של אמנו, כל תחושת העצמי שלנו מוגדרת בידי מגע. "הגוף האנושי בנה את המודלים שלו על בסיס המגע שאנחנו מקבלים ממי שמטפלים בנו", אומרת ד"ר קתרינה פוטופּוּלוּ, שחוקרת את הממשק שבין מדעי המוח לפסיכודינמיקה ביוניברסיטי קולג', לונדון. "אנחנו תלויים לחלוטין במטפלים שיספקו את הצרכים הבסיסיים שלנו, ורק שמץ מזה אפשרי ללא מגע".

נינה (שם בדוי), בת 40, מתגוררת בגפה בדרום לונדון. ב־2018 היא נפצעה בעמוד השדרה ונזקקה לתקופת החלמה ממושכת שריתקה אותה למיטה. אנשים ביקרו אותה, אבל רמות הכאב שחוותה הקשו עליה לקיים איתם מגע פיזי. כשהוכרז הסגר הראשון, היא היתה משוכנעת שהיא ערוכה רגשית לקראתו. "חשבתי שידעתי איך ארגיש", היא מספרת. "למשל, ידעתי שעליי להקפיד על שגרה של יציאה להליכות; מקומות חדשים תמיד משפרים את ההרגשה". אבל אחרי שישה שבועות, נחישותה החלה להתפורר. "הבידוד שחוויתי קודם הפך אותי לפגיעה יותר ממה שתיארתי לעצמי. ניסיתי לשמור על שגרה, אבל...", היא מתחילה לבכות. "בשלב מסוים חוסר היכולת להתחבק נהפך לעינוי. אני חושבת שכשהממשלה בחרה בסגר היא לא שקלה כראוי את האפקט שיהיה לו על מי שחיים בגפם".

כמבוגרים, אנחנו עשויים שלא להבין את חשיבות המגע, גם כשהוא נעלם. "אולי נזהה שמשהו חסר, אבל לא תמיד נבין שמדובר במגע", אומר פרופ' פרנסיס מק'גְלוֹן, חוקר מוח מאוניברסיטת ג'ון מוּרס ומדען מוביל בחקר המגע הרגשי. "וכשאנחנו מדברים על בעיית הבדידות אנחנו נוטים להתעלם מהמובן מאליו: מה שאנשים בודדים אינם מקבלים הוא מגע".

למגע יש השפעה עצומה על רווחתנו הנפשית והגופנית, אומר פרופ' רובין דאנבר, פסיכולוג אבולוציוני מאוקספורד: "אנחנו נוגעים בחברינו הקרובים ובבני משפחתנו הרבה יותר ממה שנדמה לנו". המחקר של דאנבר מצא שכמבוגרים יש לנו מערכת ליבה של חמישה חברים, בממוצע, שמספקים לנו כתף לבכות עליה. "אותו הדבר בדיוק נצפה בקופי אדם", הוא אומר. "אפילו בחברות גדולות של פרימאטים אנחנו מוצאים קבוצות של חמישה חברים טובים ששוקדים יחד על 'טיפוח' — צורת המגע החברתי המקובלת אצלם. בפרימאטים ובבני אדם, הקואליציות ההדוקות הללו משמשות חוצץ שמונע מהעולם לטפס על גבך". אין זה מפתיע, אם כך, שבסקר שעשה ה־BBC בתחילת 2020 (עוד לפני הסגרים) בקרב 40 אלף בני אדם מ־112 מדינות, המילים הרווחות ביותר לתיאור מגע היו "נחמה", "חום" ו"אהבה".

ככל שהקורונה מוסיפה להתפשט, רבים מאיתנו מתמודדים עם רמות עקה גבוהות בהיעדר הנחמה שבמגע. יש לנו צרכים שונים וגבולות שונים ("לא כולם סובלים מחוסר מגע", אומר מק'גלון: "אני לא מחבב התכרבלויות משותפות, וזה מטריף את רעייתי המסכנה") — אבל ההיעדר המוחלט של מגע, בעיקר כשהרגשות מציפים אותנו, עומד בסתירה לצורכי החיווט שמפעיל אותנו עוד לפני שאנו לומדים לדבר.

"מגע יכול למתן את השפעתם של לחץ וכאב, פיזי או רגשי", אומרת פוטופולו. "במחקר שלנו זיהינו שחוסר במגע קשור לרמות חרדה גבוהות יותר. בזמנים של לחץ גבוה — למשל שכול, או אובדן מקום עבודה — מגע רב יותר עוזר לנו להתמודד, בעיקר באמצעות מיתון ההשפעות של הורמון הלחץ קורטיזול". גם אם אנחנו מורגלים בכמות מועטה יחסית של מגע, אחרי זמן מה הצורך בו מתבטא באופן פיזי מאוד — מה שמתואר לעתים כ"רעב של העור" או "רעב למגע".

בזמנים אלו של חסך במגע, אין תחליף אמיתי למה שאנחנו יכולים לקבל מבני אדם אחרים — אבל יש דרכים שבהן נוכל להרגיע את עצמנו. המעבדה של פוטופולו תפרסם בקרוב מחקר שבוצע בתקופת הקורונה ושמסתמך על התיאוריה שלפיה באותו אופן שבו אנו חשים את כאבו של הזולת אנחנו יכולים גם לחוש מגע דרך הזולת. החוקרים מצאו שצפייה במגע, למשל בסדרה או בסרט — ובייחוד מגע חברתי, רגשי או מגע של חיית מחמד — יכולה לספק לנו חלק מהתועלות של תחושת המגע. "זה נקרא 'מגע עקיף'", מסבירה פוטופולו את ממצאי המחקר. "המוח מקודד חוויות רב־חושיות בכמה דרכים. אנחנו יכולים 'לחוש' את כאבם של אחרים, או את העונג שלהם, פשוט באמצעות צפייה בהם. זה לא תחליף מלא או קבוע, אלא חלקי".

מוצרים כגון שמיכות כבדות יכולים גם הם לסייע. נינה אומרת שכאשר היא מניחה שמיכה כזו על חזה וכתפיה היא חשה "רגועה הרבה יותר"; ייתכן שהשמיכה עונה על הצורך האינסטינקטיבי לגרות את נוירוני ה־CT. גם אינטראקציה עם בעלי חיים מסייעת. "החתולה של השכנים שלי החליטה לחיות איתי חצי מהזמן, והתחושה כשהיא רובצת על החזה שלי ומגרגרת מרגיעה כל כך".

הדברים האלה נשמעו לי מוכרים מאוד: ב־12 החודשים האחרונים, חום גופה של הכלבה שלי מתחת לידי היה הדבר הממשי ביותר עבורי. אני יודעת שזה גורם לי להרגיש טוב יותר, אבל למה? "כשאת מלטפת את הכלבה שלך את מפעילה מערכות שהיו מופעלות אם הכלבה היתה מלטפת אותך", מסביר מק'גלון.

רעב למגע הוא סימן שצורך פרימיטיבי בנו אינו בא על סיפוקו. אבל האבולוציה ניצבת לצדנו. כל החוקרות והחוקרים שאיתם שוחחתי הביעו תקווה שברגע שנוכל לפגוש שוב אנשים, נשוב ונתרגל במהירות למצב שהכרנו. "אנשים שונים יחוו זאת באופן שונה, מן הסתם בהתאם למידת הבידוד שחוו, וייתכן שנחווה תקופה של מגושמות ושל משא ומתן מחודש", אומר דאנבר, "אבל בני אדם הם יצורים סתגלנים מאוד".