חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו לא מבין איך להניע את הכלכלה /// השקעות באז בטיקטוק הן המחאה של הדור הצעיר /// מרכזי הערים הם הפתרון למשבר הדיור /// הסלולר לא שומר סודות אחרי המוות
תוכנית נתניהו
בדיוק מה שלא צריך
ראש הממשלה בנימין נתניהו שוב הציג תוכנית כלכלית. היא בעייתית מבחינה חוקית (לפי היועץ המשפטי לממשלה), אבל היא קודם כל בעייתית מבחינת ההיגיון הכלכלי הבסיסי שלה.
כי נתניהו שוב שחק לאפר את הקלישאה המתה־מזמן שלו על "הזנקת הכלכלה", ושוב הבטיח מענקים לאזרחים ולחלק מהעסקים. הנעת גלגלי הכלכלה היא מבחינתו שימון הגלגלים של מי שכבר ממילא מתגלגל, אבל הבעיות הגדולות כרגע נמצאות במערכות שכבר מזמן איבדו את הגלגלים. המונים שלא עובדים זה חודשים, נפלטים ממערכת החינוך, מסכנים את בריאותם, שוקעים בדיכאון. הם הנפגעים הגדולים של המגפה, והם זקוקים לסיוע מיידי מצד שירותי הרווחה, הבריאות והחינוך. זה צריך להיות העיקר עכשיו, זה מה שצריך לשקם, עוד לפני שמזניקים כל דבר אחר. הישראלים זקוקים למערכות תמיכה חזקות, שיציעו סעד רגשי, בריאותי, משפחתי, חינוכי וכלכלי בסיסי; כל זה נדרש לפני שהם ייצאו לקנות משהו ולהניע גלגלים מדומיינים. או במילים אחרות: כדי באמת להניע את גלגלי הכלכלה, צריך מערכות אזרחיות שמספקות רשת ביטחון שמאפשרת לאזרחים לחיות, לעבוד ולקנות.
הטעות הזאת של נתניהו — "הנעת הכלכלה" באמצעות שימון החזקים יותר — לא חדשה, ובמשך שנים היא עשתה הכל חוץ מלהניע את הכלכלה, רק ייבשה את מערכות התמיכה והעמיקה מאוד את הפערים. עכשיו היא כבר מסוכנת ממש, כשהיא באה על חשבון תוכנית ההצלה שהציבור באמת זקוק לה.
/// גלית חמי
צילום: אי.אף.פי
משקיעי הטיקטוק
תרבות הנגד
לא מעט מחקרים אמריקאיים מהעשור האחרון אבחנו רתיעה חריגה של דור המילניאלס מהשקעה בבורסה, והציגו שיעורים נמוכים מאוד של בני הדור הזה שמחזיקים במניות. ההסבר המקובל היה שכילדים הם ראו את הוריהם מאבדים הרבה מאוד כסף במשבר הפיננסי של 2008, וראו את הכסף של משלמי המסים מופנה לחילוצי ענק של מוסדות פיננסיים, ולכן כשבגרו העדיפו להתרחק מהמוסדות האלה ומהאזורים שנתפסו בעיניהם כמסוכנים, עולמות המניות והמשכנתאות.
ואולם נראה שהקורונה שינתה את זה. בני הדור הצעיר החליטו להיכנס למשחק, והם עושים זאת בדרכים שנראות כהשקעות מחאה, אם לא נקמה. בשנה האחרונה הם היו אחראים לחלק ניכר מהמסחר בארצות הברית, והם משגעים שחקנים מתוחכמים כגון קרנות גידור בכך שהם מסתערים דווקא על המניות הגרועות ביותר לכאורה, אלה שנגדן המשקיעים הוותיקים מהמרים. בוול סטריט כבר קוראים להם "כנופיות", וההשקעות שלהם מתארגנות ברשתות החברתיות, סביב פוסטים וסרטונים בשפה שהמבוגרים כלל לא מכירים. השבוע, למשל, הצעירים בחרו במניה אזוטרית של רשת חנויות למשחקי וידיאו, גיימסטופ, שמשקיעים מקצועיים פתחו נגדה פוזיציות שורט (כך שירוויחו כשהמניה תרד); הם הציפו את רדיט וטיקטוק באייטמים עליה וקנו אותה בהמוניהם. המניה זינקה בכ־50% בכל יום (עד שהמסחר בה נעצר), והמהמרים נגדה הפסידו סכומים נאים.
אז כרגע נראה שה"ילדים" מובילים — בוול סטריט מתעצבנים, המדדים משתגעים, השוק מתנפח. והנקודה האחרונה חשובה, כי מי שבסוף עלולים להיות הנפגעים הגדולים מהסיפור הם המשקיעים ה"רגילים", שישלמו את המחיר של מרד הנעורים בענקים. הם בסוף יהיו המפסידים הגדולים במקרה של בועה, בייחוד אם מקצועני וול סטריט ירצו לפוצץ אותה במסגרת המלחמה בצעירים.
/// סופי שולמן
משבר הדיור
צופפו את הערים
כל הערים עטופות יערות מנופים, שפע בנייה בשוליהן. הרי איפה כבר נשאר לנו לגור? אבל הנה, מתברר שיש עוד מקומות שאפשר לגור בהם. נתונים שפרסמה השבוע הלמ"ס מפנים בחזרה את הזרקור למרכזי הערים. בפתח תקווה, למשל, 51% מהבניינים כוללים לכל היותר 5 דירות. ברמת גן מדובר ב־48% מהבניינים, בתל אביב 44% מהבניינים. בראשון לציון 52% מהבניינים כוללים אפילו רק דירה או שתיים (כן, הנתון סופר בתים פרטיים).
במילים אחרות, יש עוד המון מקום במרכזי הערים בגוש דן, בלב אזורי הביקוש. אנחנו אפילו לא קרובים לפוטנציאל האכלוס של היישובים האלה, לא מדגדגים את אפשרויות הציפוף. היקף גידול האוכלוסייה בישראל מחייב להתחיל לצופף את מרכזי הערים, בעזרת מקלות (העטלי השבחה וכו') וגזרים (תמריצים להגדלת זכויות הבנייה, למשל). תמ"א 38 ושאר יוזמות ההתחדשות העירונית עוד רחוקות מהשגת היעדים האלה, ונדרש מאמץ מרוכז יותר ורחב יותר. נכון, זה קצת יותר מסובך מלמתוח תשתיות יקרות של מים, חשמל, ביוב, תקשורת ואספלט לעוד גבעה חשופה ליד ראש העין או חריש. ונכון, זה מחייב חינוך האוכלוסייה בערים שנוטה להתנגד לבנייה מסביבה. אבל זה משאב הקרקע המבטיח ביותר, שכולל גם יתרונות סביבתיים, הקלה בפקקים, שדרוג עסקים וחיזוק הרשויות. זה הפתרון ההכרחי, והנכון.
/// דרור מרמור
ביהמ"ש בסלולר
להיקבר עם הטלפון
בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב נדון באחרונה סכסוך ירושה בין בנו של אדם מנוח לאשה שטוענת שהיתה הידועה בציבור שלו. במסגרת המאבק, דיווחה השבוע ליטל דוברוביצקי ב"כלכליסט", הורה בית המשפט לפתוח את הטלפון הנייד של המנוח ולאתר בו מידע שיוכל לקבוע אם אמנם היתה בת זוגו הבלעדית. האשה התנגדה למהלך, וטענה שאין לפגוע בפרטיות של המת, ושלה עצמה. בתגובה הזכיר לה השופט שהיא עצמה בדקה את המכשיר, ויש להתיר זאת גם לצד האחר בדיון.
החיטוט בטלפונים ניידים עלה על סדר היום כבר בכמה פרשיות משפטיות, כולל אלה של אפי נוה, יונתן אוריך ועופר גולן, אלא שבמקרים ההם העניין היה חוקיות החיטוט ללא צו שופט. הפעם כאמור מדובר בהוראת בית משפט, שמטרתה לעשות צדק. אלא שאולי יש כאן צדק מסוים לצורך הכרעה משפטית במקרה המדובר, אבל ספק אם נידונו המשמעויות הרחבות של החלטה המתירה לחלל את פרטיותו ואולי אף את שמו הטוב של מת שאינו יכול להתגונן. אולי מעתה והלאה נצטרך, בהשראת הפרעונים שנקברו עם רכושם וכל המתים מאז שלקחו איתם את הסודות לקבר — פשוט להיקבר עם הטלפון הנייד שלנו. הכי בטוח.
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
למה ביטול הטיסות מטלטל אותנו כל כך?
באיחור ניכר, ממשלת ישראל החליטה סוף סוף לסגור את נתב"ג ולבטל את הטיסות. זה צעד הכרחי למלחמה בהתפשטות המגפה, אבל הוא מטלטל את הישראלים בכמה אופנים. הראשון הוא תחושת הכלא. אז מה אם כבר עשרה חודשים אין ממש לאן לברוח, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו יכולים. זו תחושת חירות בסיסית, איך אפשר לשלול אותה מאיתנו? כשרוב הגבולות עם המדינות השכנות סגורים או מעוררים חשש, אנחנו לא יכולים להיכנס לאוטו ולצאת למסעות והרפתקאות, כמו אמריקאים או אירופאים; הצורך בבריחה קצרה או ארוכה יכול להתממש רק בטיסות. והמימוש הזה חדש לנו יחסית: במשך שנים טיסות היו שמורות רק לעשירים. עכשיו הן עניין להמונים, ועד שהתרגלנו לניחוח המשכר של החירות הזאת, לוקחים לנו אותה. כאן נעוצה גם הטלטלה השנייה: הטיסות היו בעשור האחרון סממן לחיים טובים שכולנו יכולים לגעת בהם, סמל לשיפור רמת המחיה, לזה שהסתדרנו, ושאנחנו ככל הגויים. כשהן מבוטלות, גם מי שהמשבר הכלכלי הנוכחי לא פגע בו פתאום מרגיש צניחה ברמת החיים, הידרדרות אחורה לימים אפורים בלי הכל כלול ברודוס, קזינו בבורגס וסופ"ש תרבות ושופינג ברומא, פריז ולונדון.
וישנה טלטלה שלישית, סמויה יותר וקשה יותר. טיסות הן פלא, בכל פעם מחדש — אנחנו יושבים בקופסת מתכת ענקית שעפה באוויר, וחרדת המוות שלנו מרוככת בזכות האמון בטייסים ובאנשי התחזוקה, בטכנולוגיה ובפיקוח. ועכשיו התחושה היא הפוכה: כל המערכות לא עובדות, ההגאים יצאו משליטה, אין טייס קר רוח ומיומן, ושמו את כולנו על טייס אוטומטי — מתכון בטוח לסרט אסונות. ביטול הטיסות מזכיר לנו שלממשלה אין מושג איך להטיס את המטוס שהוא חיינו וחירותנו, והיא מעדיפה לקרקע את כולם אל הייאוש של המתנה אינסופית.
