שנה א'

שיעור בתחליפים וכמיהה למרצים

*זה רגע גדול בחיים: נרשמים ללימודים אקדמיים, עוזבים את הבית כדי לגור במעונות או בדירה קרובה לאוניברסיטה, מכירים אנשים חדשים, מפתחים חיים בוגרים, מתפתחים, צומחים. אלא שבצל הקורונה, גם הבקיעה הזאת מהקן אל העולם משובשת לחלוטין.

קארין סימן טוב, הודיה קנדלקר וארווה אבו מוך, למשל, התחילו השנה ללמוד משפטים באוניברסיטת בר־אילן, ועברו להתגורר במעונות — אף שהקמפוס עצמו סגור וכל השיעורים מתקיימים בזום. כולן מתארות "צורך לצאת מהבית ולהתחיל לחיות את החיים שלך", כהגדרת קנדלקר, אבל החיים שלהן מוגבלים כרגע בעיקר לקבוצות ווטסאפ של הלימודים, ולניסיונות צרים לייצר הווי סטודנטיאלי כלשהו תחת ההגבלות. החלום על אווירת אוניברסיטה תוססת, עם דיונים סוערים בשיעורים ומפגשים בקפטריה ועל הדשא, נגנז בינתיים. למעשה, הציפיות שלהן נמוכות הרבה יותר — למשל, לפגוש את האנשים שאמורים להקנות להן ידע, ופשוט לבוא לידי ביטוי.

"הייתי רוצה לפגוש את המרצים שלנו", אומרת סימן טוב (22) הירושלמית. "היתרון בזום הוא שהכל מוקלט, אפשר לחזור לחומר של השיעור, אבל בכיתה של 150 תלמידים אין לך יכולת להביע את עצמך בזום, ואנחנו סטודנטים למשפטים, בכל זאת, זה נדרש. אם עכשיו בשיעור את רוצה לדבר את מרימה יד והתמונה שלך קופצת למרצה, אבל זה לא אותו דבר כמו בכיתה. הייתי רוצה אינטראקציה פנים אל פנים עם המרצים, להכיר אותם".

אבו מוך (19) מבאקה אל־גרבייה חווה היטב את הקושי הזה, כסטודנטית ערבייה: "לדבר מול 150 תלמידים זה מבייש מאוד. אני מפחדת לשאול, שלא יבינו אותי ותיווצר סיטואציה לא נוחה. מול מרצה בכיתה הייתי עושה את זה, אבל לא מול 150 פרצופים בזום מולי".

אבו מוך מספרת שהגיעה לאוניברסיטה גם עם רעב "להכיר את המגזר היהודי באמת", אבל בתנאים הקיימים זה קשה יותר. זה היה אחד השיקולים שלה במעבר למעונות, שבהם "לדבר עברית עם חברים עוזר לי מאוד, ויש לי את מי לשאול. הלימודים קשים, העברית המדוברת קשה לי, אז אני לא מתחרטת שבחרתי לעבור למעונות, שיש לי עם מי לדבר וללמוד".

"התלבטתי אם לעבור למעונות, כי ממילא הכל בזום", מספרת קנדלקר (22) האשקלונית. "אז למה לגור פה כשאפשר בבית? כדי שאוכל ללמוד הכי טוב, ובשביל שינוי האווירה. אתה חייב חברה, להיפגש, להכיר, והבחירה במעונות הוכיחה את עצמה. גם בלי לימודים בקמפוס נוצרו קבוצות קטנות, חברויות". סימן טוב מספרת שכבר מתחילה להיבנות קהילה, בעיקר דרך קבוצת הווטסאפ "משפטים במעונות", ובה התארגנויות לצפייה משותפת במשחקי כדורגל ("אלכוהול, פיצוחים ושוקולדים עליי"), לאימוני כושר, למפגשי לימוד באוויר הפתוח ועוד. "בשבוע הראשון עשינו מפגש שהשתתפו בו 30 אנשים, ומתוכו התגבשו קבוצות של ארבעה־חמישה חברים. אנחנו לומדים יחד, אוכלים ארוחות ערב יחד. אבל אלה קבוצות קטנות, ואז בתור לכביסה את מבינה כמה הרבה אנשים יש פה, כמה עולמות אחרים. ובכל זאת, הצלחנו לבנות בקטן הווי שאמור לקרות באוניברסיטה".

שנה ב'

זה היה אמור להיות פרק משמעותי ומעצב בחיים

סטודנטים טריים, אלה שהתחילו ללמוד רק באוקטובר האחרון, מתמודדים עם הפער בין הציפיות מהלימודים וההווי לבין המציאות. מי שלמדו כבר בשנים קודמות, לעומת זאת, חווים בשנה האחרונה תחושה גדולה של אובדן. "התחושה היא שגנבו לנו את החוויה הסטודנטיאלית. אבל מי גנב? המציאות. אין את מי להאשים", אומר דן קנטור (25), תלמיד השנה השנייה בחוג לפיזיקה באוניברסיטת בן־גוריון. הוא בא מתל אביב, ובחר ללמוד בבאר שבע בשביל ההווי הסטודנטיאלי בעיר, שאותו הספיק לחוות רק סמסטר אחד.

"חשבתי שאני אתגעגע למסיבות ולבריכות, אבל מתברר שאני מתגעגע לספרייה. ולראות את המרצים שלי פנים אל פנים. יש לזום יתרונות: לחזור לחומר של השיעורים שמוקלט, להתעכב על דברים, לבדוק בגוגל, בלי החרדה שאני לא מבין על מה מדברים בשיעור, וזה משמעותי בלימודי פיזיקה, שהם קשים מאוד. אבל אתה נדרש להמון אחריות אישית כדי להזיז את עצמך, יותר קשה ללמוד כך. הקמפוס מכניס אותך לאווירה לימודית יותר מהחדר שלך בבית. אין גירוי סביבתי, אין אינטראקציה, אתה רק עם עצמך. וזה בעצם הקושי הגדול, החברתי. סטודנטים לא באים לבאר שבע כי זו האוניברסיטה הכי טובה בעולם אלא בשביל חיי החברה. למזלי בסמסטר הראשון שלי הספקתי להכיר כמה חברים, והקורונה הפכה אותנו לתא משפחתי מלוכד. אבל לא היתה לנו הזדמנות להתפזר בין מסיבות, להכיר עוד כיתות — ואני יודע שיש אנשים מדהימים שלא הכרתי. אז זה רק אנחנו, אני לא רואה עוד אנשים, וזה חסר. אין בילויים בחוץ, מקסימום יושבים בדירות, וחלק מהחברים גם עזבו את באר שבע וחזרו להורים, כי הלימודים ממילא בזום. אז דווקא בתקופה שאתה הכי כמה לחברה, אין את זה". אפרופו בדידות, קנטור גר עם שותפה ויש לו בת זוג, סטודנטית גם היא, אבל הוא מספר שחברים רווקים סביבו "מפחדים לעשות טינדר. מי רוצה להחליף נוזלים עם מישהו אחר בתקופה כזאת?".

"ההרגשה היא ש'חיי הסטודנטים' זה מושג שנעלם", אומר ע' (26), גם הוא סטודנט שנה שנייה לפיזיקה, אבל באוניברסיטת תל אביב, שם הוא חי עם בת זוגו במעונות. "אין קהילה, יש הרבה בדידות, אתה מרגיש כלוא. ציפיתי ליצור חברויות בתקופה הזאת, ראיתי בזה פרק משמעותי ומעצב שאמור להיות תפנית בחיים, אבל מכל הרצונות והמטרות שהיו לי, אני רק רוצה שהשנה הזאת תעבור. בין סמסטר לסמסטר יש תקופה להתאושש אבל אי אפשר לטוס לשום מקום, אנשים בקושי רואים את המשפחות שלהם, אי אפשר לראות חברים. אותי זה ריסק. לי יש בת זוג, אבל מה עם אלה שאין להם אפילו את הבן אדם הזה שאפשר לבכות לו? הרבה אנשים מסביב נשרו או התחילו לקחת כל מיני חומרים".

אני פוגשת את ע' בשעת צהריים באחד ממתחמי המעונות של האוניברסיטה, והמקום הומה סטודנטים שיצאו להתאוורר. ואז, בבת אחת, כולם נעלמים. "מתחיל שיעור", הם מסבירים, "חייבים מצלמה פתוחה וסביבה מכובדת, אז עושים את זה בחדרים". וכשכל אחד ספון בחדרו, ע' מספר שחדוות הלימודים נעלמת והחוויה כולה מנוכרת. "בזום אין לאנשים פרצופים, רק קולות, ותמיד של אותם שלושה אנשים ששואלים את השאלות. אתה מרגיש שהעולם קורס, ואתה בבועה שבה לכל אחד אכפת רק מעצמו והמבחן שלו".

שנה ג'

נוסטלגיה לשנה ב'

תלמידי שנים מתקדמות יותר בדרך כלל הספיקו לרכוש מספיק חברים, אבל גם הם מלאי געגוע. "היתה לי שנה וחצי לעשות חברים טובים", מודה ליה בידה (27) מפרדס חנה, תלמידת השנה השלישית בחוג לביולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. היא חיה בדירה שכורה עם שתי שותפות, ובכל זאת "זה קשה — בלי גירויים חיצוניים, אין לאן לברוח. אני מתגעגעת לרעש, להיכנס לקמפוס בבוקר ולקבל בומבה של רעש ומלא אנשים סביבך. יש תחושה נוסטלגית למה שהיה לי רק לפני שנה וחצי. חסר לי מפגש מבטים עם סטודנטים, לשאול שותף לספסל הלימודים שאלה. את החברה הכי טובה שלי בתואר הכרתי ביום השני ללימודי השנה הראשונה, היא ישבה לידי, הסתכלתי עליה באמצע שיעור, ראיתי את המבט המבולבל שלה והיא את שלי, ואמרתי: 'אני נורא מפחדת, גם את?', וזה חיבר אותנו עד עכשיו. צריך לראות אנשים בכיתה, לקבל פידבקים על המצב הרגשי והלימודי של עצמך ושל אחרים — זה לא יכול לקרות בלי מבטים ומחוות גוף".

גם היא מודה שלהרצאות בזום יש את יתרון ההקלטה, אבל מוסיפה שזה גם חיסרון. "על הרצאה של שעתיים אני יושבת ארבע וחצי שעות, כל הזמן עוצרת וכותבת. זה גוזל זמן, אבל כנראה זה יותר אפקטיבי. לפחות אני לא בשנה א'. בלתי אפשרי להתחיל לימודים ככה לבד, אני חושבת שהייתי קורסת נפשית בלי מישהו להתבאס איתו, או לחוות איתו את השנה הראשונה. זה קשה מאוד לעבור לבד את ההלם, בודד מול כל הקשיים של סמסטר ראשון, שנה ראשונה, כשאתה לא יודע איך לגשת לדברים, בלי קבוצת תמיכה שיוצרים בהתחלה".

בעוד לא מעט מתלמידי השנים הראשונות מתמקדים רק בלימודים, תלמידי השנים המתקדמות גם עובדים, מה שמקל עליהם קצת; כשהאוניברסיטה היא לא כל עולמך, היעדר חיי הקמפוס מערער אותך פחות. כמובן, אם אתה עדיין עובד. בידה למשל נחשבת עובדת חיונית, שמסייעת לקשישים מטעם ביטוח לאומי. גם דור ענבר (26) אלתר לעצמו פתרונות תעסוקתיים. הוא בן מושב רם און, גר בעפולה, לומד כלכלה וניהול שנה שלישית במכללה האקדמית עמק יזרעאל. עד המגפה עבד במרפסת רמת ישי, מועדון ידוע באזור, ובאחרונה פתח עם שותף "עסק עצמאי לשירותי בר: עמדות קוקטיילים שאנחנו מביאים לבית הלקוח — לחתונה בקפסולות, למסיבות רווקות/רווקים קטנות, ימי הולדת של עד עשרה אנשים. עשינו אדפטציה למצב, ויצא טוב".

גם הזום יצא לו טוב: "בקרוב אני מתחיל לעבוד ככלכלן, וזה מתאפשר בזכות העובדה שהלימודים בקורונה מוקלטים ונגישים. אני יכול לראות את השיעורים במועד שמתאים לי, ובמקום ארבעה ימי לימוד בשבוע לרכז הכל ביומיים. כיוון שאפשר לחזור לשיעורים הקשים, הציונים שלי בתקופת הזום עלו ב־30%. כך שלפחות מבחינת העבודה והלימודים לא שקעתי בתרדמת והתנוונתי. אבל חסרים לי חיי החברה. ייאמר לזכות אגודת הסטודנטים שהיא מנסה לעשות הרבה כדי להתגבר על זה — סרט בדרייב־אין, סטנד־אפ בזום. ויש לנו קבוצה של שמונה בנים, שומרים על הקשרים שיצרנו בלימודים ונפגשים לפי ההנחיות. בין הסגרים גם טיילנו, שכרנו צימר. יצרנו לעצמנו הווי סטודנטיאלי מחוץ לאוניברסיטה. זה מה שמחזיק אותנו".

הוותיקים הספיקו לא רק ליצור חברויות — אלא גם לבנות קשרים עם המרצים. "יש לנו כבר יחסים אישיים איתם. כבר צחקנו איתם בכיתה, הם מכירים אותנו, זה לא קשר שנוצר רק בזום. יש לי מרצה שכל כך התחברנו שישבנו יחד לבירה. קשר כזה יכול להתפתח בזום היום? אני סקפטי".

הכמעט־בוגרים

אקורד סיום עגום

"אני מסיים תואר ראשון בהיסטוריה ופילוסופיה ונרשמתי לתואר שני (בתכנון ערים) בתוך הקורונה", מספר דור זומר (30), שלומד באוניברסיטת תל אביב וגר בעיר. "אני יודע שיש אנשים שמספרים לעצמם כל מיני סיפורים כדי לא להודות ש'הלך התואר', אבל מבחינת החוויה הסטודנטיאלית אבד לנו הכל. הלימוד מרחוק לא פוצח, ודאי בקורסים מתקדמים, וגם הרבה מהכריזמה של מרצים אובדת לחלוטין בזום. מה שעוד אובד הוא היכולת לפתח חברויות. כבר שני סמסטרים לא פגשתי פרונטלית אף סטודנט, ואין לי אף חבר חדש מהשנה הזאת. הרבה סטודנטים איבדו את העבודות שלהם וחזרו להורים, מה שפגע בקשרים הקיימים".

ויש עוד נקודה שזומר מדגיש, והיא אובדן היכולת לפתח דיון, ואיך "דיון שבכיתה היה יכול להיות מפרה ונעים, בזום נהיה סופר־טכני". ואמנם, תלמידים ותיקים יותר מרגישים בהיעדרו של דיון מפרה, מעורר הרהורים, שהופך אותם לתלמידים טובים יותר, לחוקרים טובים יותר, לאנשים חושבים יותר. "אני מודה שגם הציונים שלי ירדו. הספריות סגורות, כשרוצים ללמוד או להכין מטלה בקבוצות עושים את זה בזום, אתה כותב עבודות עם אנשים שאתה לא מכיר וזה יוצר לעתים חיכוכים ומתחים. אני עובד, וכשלומדים מהבית ועובדים מהבית היום שלי נמשך מול המחשב משמונה בבוקר עד חצות, כמעט בלי לקום מהכיסא. למוח אין יכולת להכיל עוד מידע, ויש חרדה כללית באוויר, אז ללמוד כך זו משימה בלתי אפשרית".

בסוף הסמסטר הנוכחי הוא יסיים את התואר עם טעם חמוץ. "את בן הזוג שלי הכרתי באוניברסיטה, והיו חיים שלמים, דינמיקה שלמה, סביב הקמפוס. היום אתה בקושי פוקח עיניים וכבר כל הקורס בתוך הבית שלך על הבוקר. אני מסיים את התואר בזום בלי לראות אף מרצה, ואף סטודנט. קצת עגום לסיים ככה".

גם כרמל הרטמן (24) מתל אביב מסיימת השנה את לימודי המחול וההוראה בסמינר הקיבוצים. והיא מספקת הצצה לקושי שמייחד סטודנטים במקצועות מסוימים, אלה שמחייבים ציוד או מרחבים שרק המוסד האקדמי מספק, שכוללים תרגולים שמחייבים נוכחות פיזית או עבודה בקבוצות — אמנות, תיאטרון, קולנוע, מחול, מוזיקה ועוד (וגם שיעורי מעבדה בחלק מהמקצועות המדעיים). "בתואר כמו שלנו, ובכלל בכל החוגים לאמנויות, קשה להחזיק את הלימודים מרחוק, לא הצליחו לפצח איך ללמוד לימודים מעשיים, שבהם גם זה קריטי ללמוד עם אנשים אחרים", אומרת הרטמן. "דמייני לימודי מחול מהבוקר עד אחר הצהריים שכולם מתקיימים בזום... זה כואב ומתסכל. כשהמגפה התחילה הפגיזו אותנו בעבודות עיוניות, קורסים מעשיים פתאום נהפכו לעיוניים, ואחר כך התחילו שיעורי בלט בזום. המורה מלמדת על המסך ואני עושה פלייה ורלווה במטבח, משתמשת בשיש כמו בבר. יש לי שיעור של 'מודרני רצפה' בזום, אבל הרצפה שלי לא מתאימה וקרה. יש שיעורים שהומרו למין שיעורי כושר. רק בחודש שעבר, כשקצת חזרו לשגרה, היה אפשר להגיע לסמינר ליום אחד של לימודים מעשיים, וזהו, זה מה שהיה. אז נפשית זה קשה, והבדידות גדולה. הצלחנו להפיג אותה קצת כשנפגשנו 12 בנות לשיעורים יחד, זו היתה החוויה הכי טובה שלי בתקופה הזאת — פרשנו לינוליאום על הרצפה במרחב ציבורי פתוח, שמרנו מרחק זו מזו, והצלחנו לרקוד יחד ואפילו להעלות חיוך על פני העוברים והשבים. אבל זה החזיק רק שלושה שבועות, בין שביתת הסגל הזוטר לסגר. ובשאר הזמן אני לבד, ולעבור את זה לבד זה דיכאון. העיניים שורפות מניסיון לשרוד מול המסך, והתחושה היא שהאור של היצירתיות הוחשך".

היחסים עם ההנהלה

משבר אמון עמוק

ומעבר לתחושות ההחמצה, הבדידות והקושי, הסטודנטים מביעים גם לא מעט תסכול לנוכח התנהלות המערכת. "האבסורד הוא שאנחנו משלמים את אותו שכר לימוד, שאמור לממן חשמל, אבטחה של האוניברסיטה ועוד המון שירותים שאנחנו לא צורכים", אומר קנטור. ואמנם, התאחדות הסטודנטים הארצית דרשה מהממשלה להפחית את שכר הלימוד, כשמנגד האוניברסיטאות טענו שהמעבר להוראה מקוונת כרוך בלא מעט הוצאות. חלק מדמי האבטחה הוחזרו (פחות מ־300 שקל), אבל מעבר לכך שכר הלימוד לא ירד; ההקלות מטעם המדינה הסתכמו עד כה בהרחבת המלגות והסיוע בפתרונות תעסוקתיים.

נקודת מחלוקת נוספת שקנטור מציין נוגעת לבעיית האמון בבחינות. "אפילו עשינו הפגנה, כי האוניברסיטה מפעילה נוהל בחינות נוקשה מאוד. לא שאנחנו רוצים להעתיק, אבל היחס אלינו הוא כחסרי טוהר בחינות וערכים. רוצים שנצלם את עצמנו כל הזמן, בכל רגע שמתעורר חשש מבקשים שנצלם את כל החדר שלנו, ואם יש חשד הכי קטן לבעיה בטוהר הבחינות אתה נכשל במבחן וצריך ללכת לוועדת משמעת. ברור שהם רוצים שלא נעתיק, אבל אנחנו רוצים פחות לחץ, ולכן היה אפשר לחשוב על פתרון יותר מתוחכם ופחות טוטרליטרי מהצילום".

במוסדות שונים דורשים מהתלמידים להתקין תוכנה שמשתלטת על המחשב, מצלמת את הסטודנט וחוסמת גלישה באתרים כתנאי לקבלת שאלון בחינה, מה שמעורר מחאות של הסטודנטים, הטוענים לפגיעה בפרטיות ואף לתביעות נגד חלק מהאוניברסיטאות.

פרופ' ברק מדינה, רקטור האוניברסיטה העברית, מסביר את הרציונל: "בסמסטר הראשון בצל הקורונה בחלק גדול מהקורסים נתנו ציון עובר או נכשל. במצב כזה סטודנטים לא יכלו לתת ביטוי לכישרון שלהם, וחששו שזה יפגע בסיכוייהם להירשם לתארים בהמשך. אז החלטנו לעשות מאמץ לתת בסמסטר ציונים במספרים. הדרך העיקרית היא להסתכל על סטודנטים דרך הטלפון הנייד שלהם, שמצלם את הנבחן, את המקלדת ואת מסך המחשב, ולפעמים משתמשים גם במצלמת המחשב. זה דבר לגיטימי שמדמה את המבחן בכיתה. לגבי תוכנת תומקס שמונעת גלישה באתרים — באוניברסיטה העברית יש כוונה להשתמש בתוכנה רק ב־50 מתוך כ־2,000 בחינות, בעיקר במקצועות מתמטיקה ומדעי המחשב, כדי לתת ציונים הוגנים ולא לתת יתרון למי שהעתיק. במתמטיקה ובמדעי המחשב נותנים לך קוד שאת צריכה לקרוא ולכתוב מה יקרה כשיריצו אותו על מחשב — במקרה כזה ברור מדוע אי אפשר לקיים בחינה עם גישה לאתרים. אלו המקרים המצומצמים והצרים שבהם דרשו להתקין את התוכנה. אין פה פגיעה חמורה בפרטיות, זה מינימום הכרחי".

מדינה מציין שנבדקו חלופות ("תוכנת בינה מלאכותית שעוקבת אחרי הנבחן ומתריעה כשיש חשד להעתקה, אבל בפיילוט היא נמצאה מאוד לא אמינה"), ושבכל מקרה "האוניברסיטאות הפחיתו מאוד את מספר הבחינות, והרבה קורסים עברו לעבודות במקום בחינות". אבל הוא יודע שיש משבר אמון מסוים עם התלמידים. "זה אף פעם לא נעים. השגחה על המיעוט הקטן שיכול להתפתות ולהעתיק היא רע הכרחי כדי לא לפגוע ביתר הסטודנטים. אני מקווה שעוד מעט כל זה יהיה מאחורינו ונוכל לחזור לעולם הישן של הבחינות. החלק החיובי הוא שאנחנו מצליחים ללמד בלי להתפשר על הרמה, ואני מקווה שבסמסטר ב' אחרי פסח נוכל לחזור בהדרגה ללמידה שהכרנו". בינתיים, גם הוא מודה שהמעונות מספקים הצלה חלקית לפחות במובן החברתי, "שם החבר'ה נפגשים זה עם זה ומצליחים לקיים מצב כמעט רגיל. לא היו שם מקרי הידבקות, וכן ישנה קצת מהאינטראקציה שכל כך חסרה להם".