חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// המורים לא יכולים לשתוק מול דיקטטורה /// הרשעת מלכה לייפר היא תזכורת לחשיבות של מערכת משפט חזקה /// תעשיית הפודטק חייבת תמיכה ממשלתית /// שלום עם מדינות ערב לא יקרה בלי התקדמות עם הפלסטינים
מערכת החינוך
לדמוקרטיה אין צדדים
שנת הלימודים הנוכחית נפתחה עם מערך ההוראה שהפיץ משרד החינוך בראשות שר החינוך המתקרנף יואב קיש, ובו מוכחשת ההפיכה המשטרית, אין אזכור לדיקטטורה, ואין אפילו אזכור למחאה. זה מטיל על המורים לאזרחות והמחנכים את האחריות להתעלם ממערך ההוראה ולהסביר לתלמידים שרוב הציבור בארץ רואה במהלכי הממשלה הפיכה אנטי־דמוקרטית שיש להילחם בה.
אבל הקרב על הסברת ההפיכה עלול להיות רק ההכנה למאבק האמיתי. זה יקרה אם בית המשפט העליון יפסול את חוק היסוד שרמס את עילת הסבירות, והממשלה תגיב ברמיסת פסק הדין ותיצור משבר חוקתי. במצב כזה יהיה צריך להשבית את המשק כולו, גם את מערכת החינוך. אז שיעור האזרחות האמיתי של התלמידים יהיה ציפוף שורות עם המבוגרים בהפגנות.
לאנשי החינוך צריך להיות ברור — כשמדובר בוויכוח על שמאל וימין הם צריכים לשמור על ניטרליות. אך כשמדובר בוויכוח על הדמוקרטיה אין שני צדדים ויש להם רק תפקיד אחד — להילחם בדיקטטורה.
/// שחר אילן
הרשעת לייפר
לזכור את נזקי ליצמן
בשבוע שעבר גזר בית המשפט באוסטרליה 15 שנות מאסר על הפדופילית מלכה לייפר והביא לסיומו של מאבק ציבורי ומשפטי שנמתח על פני יותר מעשור. לייפר הורשעה ב־18 אישומים שונים, ובראשם אונס ותקיפה של שתיים מתלמידותיה הקטינות, שהיו בנות חסותה בבית הספר החרדי במלבורן, שאותו ניהלה.
קל לבוז ולהיגעל מלייפר, אבל חשוב להזכיר גם את גיבור המשנה העלוב של הפרשה האיומה הזו. יעקב ליצמן, אז שר הבריאות של מדינת ישראל, עשה שימוש בתפקידו ובעוצמתו הפוליטית כדי להציל את עבריינית המין ולמנוע את הסגרתה לאוסטרליה. לפי טיוטת כתב האישום שהוכנה נגדו, גורמים חרדיים פנו אל שר הבריאות וביקשו שיפעל למנוע את הסגרת לייפר. לליצמן לא היתה דילמה מוסרית. הוא העדיף מיד את הנאמנות לאנשי מחנהו על פני הוצאת הצדק לאור ומתן סיכוי לנפגעות להשתקם. לשם כך שר הבריאות — בכיר חסידי גור ופוליטיקאי כל יכול באותה עת — זימן אליו פעמיים את הפסיכיאטר המחוזי בירושלים וביקש ממנו שיקבע שמצבה הנפשי של לייפר אינו מאפשר את הסגרתה. זה הסתיים, במסגרת ניקוי השולחן המקל של היועמ"ש הקודם, בהסדר טיעון: ליצמן הודה במרמה ובהפרת אמונים, נדון למאסר על תנאי ופרש מהחיים הפוליטיים.
זו תזכורת עצובה להתנהלות במדינה מתוקנת. הדהוד רחוק של החשיבות שיש למערכת משפט חזקה, נחושה ונאמנה לשלטון החוק. התוצאה הסופית לא היתה מתאפשרת ללא מאבק ממושך ועיקש של המשטרה, הפרקליטות ובית המשפט, שלא נרתעו מפני השררה והצליחו — בסיוע ארגונים אזרחיים — להוביל להרשעה של לייפר ושל מיטיבה ליד שולחן הממשלה. קשה אפילו לדמיין מהלך כזה היום, שבו המשטרה המוחלשת פותחת בחקירה נגד שר, הפרקליטות המאוימת מגישה נגדו כתב אישום, ובתי המשפט, שנתונים במתקפת שמד, מורים על הסגרת פושעת שהשר חפץ ביקרה, ועל הרשעה שלו עצמו. כמה דמיוני, ככה מדכא.
/// אמיר זיו
צילום: עמית שעל
תחליפי המזון מהחי
ארץ לא חלב ולא דבש
ביולי הודיעו שתי חברות פודטק מקומיות על כוונתן להתמזג: וילק, המפתחת חלב אם ובקר מתורבתים (ייצור במעבדה של מוצרי חי, ללא מעורבות בעלי חיים), וביו דבש, המפתחת דבש במעבדה. שתי החברות ראו בשנתיים האחרונות את מניותיהן הולכות ודועכות בבורסה בדומה לחברות פודטק רבות שהונפקו מוקדם מדי. המיזוג היה אמור להזניק את חלומותיהן, אך השבוע פורסם כי העסקה התפוצצה. וזו הזדמנות טובה לשאול: האם לחברות תחליפי מזון מהחי יש בכלל סיכוי להצליח?
בשר מתורבת הוצג לראשונה ב־2013, ועדיין יש ספק רב אם יצליח להגיע לצרכנים הביתיים בעשור הנוכחי, כי מסחור המוצרים מסובך ומחירם נוגע בשמים. גם פיתוחי מעבדה אחרים בתחום, ממומנים ככל שיהיו, נדרשים לזמן פיתוח ממושך ומייגע, שהשוק בקצהו לא מובטח. אפילו יצרנית תחליף הבשר ביונד מיט, שסומנה כלהיט, הולכת וצוללת.
מעבר לקשיים הטכנולוגיים, הסיבה העיקרית לדשדוש הזה ברורה: תחליפי בשר וחלב לא יוכלו לכבוש נתח מקהל האוכלי־כל, כל עוד ממשלת ארצות הברית, למשל, מוציאה עד 38 מיליארד דולר בשנה לסבסוד תעשיות הבשר והחלב המסורתיות. ופחות מ־1% מהסכום הזה מוקצה לסיוע בייצור פירות וירקות.
המעבר לתזונה מבוססת צומח או מתורבתת הכרחי. תעשיית המזון מהחי לא רק גורמת סבל נוראי לבעלי החיים, אלא גם מזהמת קשות את הסביבה. אולם כשחברות פודטק נאבקות מול ענקיות מזון שמתודלקות היטב בכספי משלמי מסים, הסיכוי שלהן להפוך ליותר מגימיק לעשירים הוא אפסי. את הגבינה הזו, רק ממשלות העולם יכולות להזיז.
/// שני אשכנזי
צילום: יונתן זינדל/פלאש 90
המשבר עם לוב
כשנורמליזציה נחשבת קללה
לא היה קשה להוציא את האלפים השבוע לרחובות טריפולי בלוב במחאה על פגישת שרי החוץ של ישראל ולוב ברומא. מילה אחת היא שעוררה את זעמם — "א־תטביע" (נורמליזציה). אפילו לא היה צריך להוסיף לה את שמה של ישראל. בעולם הערבי זו מילת גנאי לכל מי שמעוניין ביחסי שלום עם "הישות הציונית".
ומי שחושב שזה מייצג רק את לוב, טועה. שיעור התמיכה בנורמליזציה בירדן ומצרים, שחתומות על הסכמי שלום עם ישראל, תמיד היה נמוך. סקרים שנעשו לאחרונה במדינות המפרץ, הנחשבות מתונות יותר וחתומות על הסכמי אברהם, כמו איחוד האמירויות, גילו ששיעור התמיכה בנורמליזציה אינו עולה על 25%. עם זאת, שיעור התמיכה בעשיית עסקים עם ישראל גבוה יותר, כלומר נורמליזציה לחוד ועסקים לחוד.
מי שמבין הכי טוב את הסנטימנט הציבורי הזה הוא יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן. אומנם הוא סולד מההנהגה הפלסטינית, אבל יודע שאם ישראל לא תיתן לה לרשום הישגים משמעותיים, נורמליזציה לא תהיה עם אף אחד באזור. כדאי גם לממשלת ישראל להפנים זאת ולא לחשוב בזחיחות האופיינית לה שהסכם עם סעודיה כבר בהישג ידה.
/// דורון פסקין
מילת השבוע
//
דור סער־מן
כששר החוץ מתנהג אחרי פגישה כמו נער שטוף הורמונים
שרת החוץ הלובית נג'ללא אל־משנוק כנראה מקללת את הרגע שבו הסכימה לפגוש את שר החוץ הישראלי אלי כהן. לאחר שמשרד החוץ החליט לפרסם בפומבי את דבר הפגישה, תמונותיה נשרפו יחד עם דגלי ישראל במולדתה, היא הושעתה מהתפקיד, וככל הנראה נסה על נפשה לטורקיה.
אנחנו מייחסים לפגישה הרבה מאד כוח: אנשים אוהבים לספר על הפגישות הראשונות עם בני זוגם; דוחים את הקץ עד שממשיכים משיחת טלפון לבליינד דייט; וחוששים לעשות רושם ראשוני רע, מחשש שיהיה בלתי הפיך. כשרחל המשוררת כתבה על "פגישה, חצי פגישה", היא הזכירה לנו שדי ברגע הקטן החטוף כדי לעורר את זכר האהבה העזה. ומאז שאלכסנדר פן כתב ש"בכל פגישה מקרית פורחת איזו תכלת", אנחנו מוצאים גם בפגישות עסקים פורמליות איזה ממד אינטימי - ובפוטנציאל אפילו מסעיר.
בשדה הדיפלומטי לפגישה יכול להיות ערך רב, וככל שהיא חשאית יותר, ערכה עולה. מספיק לחשוב על הפגישה שבה המלך חוסיין ניסה להזהיר את גולדה מפני פלישת צבאות סוריה ומצרים, או הפגישות החשאיות של אישים כמו משה דיין ושמעון פרס בדרך לכונן הסכמי שלום.
וזה מה שמתסכל כל כך באירוע שקרה עם שרת החוץ הלובית. היה פוטנציאל לבנות ערוץ של יחסים חשאיים, שאולי היו מתפתחים אפילו להסכם היסטורי. אבל לשר החוץ היה דחוף יותר לספר עליה לכולם. כמו נער שטוף הורמונים הוא לא חשב על שותפתו לפגישה או על התמונה הגדולה — רק על התענוג שבלהתפאר בפני החבר'ה על ההישג. לפעמים מייל או סמס באמת עדיפים על פגישה.
