"

למדתי להיות הנדסאי אלקטרוניקה בבית הספר המקצועי בסמ"ת בחיפה. למזלי המקצוע לא נדבק בי. הייתי 'הראשון לזהות' שאני לא שייך. אחר כך, רגע לפני הגיוס לצה"ל, התגלתה לי מחלת העיניים גלאוקומה, והתברר שגם למסלול הצבאי, שכל החברים שלי הולכים אליו, אני לא שייך. זו מחלה שגורמת לאובדן הראייה אם לא מטפלים בה. אנשים לפעמים עוברים טראומה כדי להבין שאין טעם לבזבז את החיים על מה יגידו, על לרצות את ההורים. למזלי בגלל הגלאוקומה הבנתי את זה בגיל 17".

איך זה הביא אותך לתיאטרון?

"עבדתי שנתיים כהנדסאי אלקטרוניקה במפעל דשנים וחומרים כימיים שבו אבא שלי עבד. בזכות חבר, שאביו היה שחקן בתיאטרון חיפה, ראיתי הרבה מאוד הצגות וקינאתי באלה שצועקים את הטקסטים על הבמה. אז בגיל 22 נרשמתי לחוג דרמה בחיפה. בשלב מסוים עבדנו על 'ביבר הזכוכית' של טנסי ויליאמס, שבו הגיבור עובד בבית חרושת לנעליים, ואומר לאמו: 'את חושבת שאני מת לבזבז 55 שנה באולם הפלורסנטי הזה? הייתי מעדיף שמישהו יפצח לי את המוח בגרזן. בשביל 67 דולר לחודש אני מוותר על כל מה שאני חולם לעשות או להיות אי פעם?'. ההזדהות שלי עם הדמות שלו היתה מוחלטת".

המשכת משם לבית צבי ולחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ומשניהם נזרקת.

"מבית צבי נזרקתי כעבור שלושה חודשים, מנהל בית הספר אמר לי: 'הבמה לא אוהבת אותך'. זו אולי הפעם הראשונה בחיי שטעמתי טעמו של דיכאון, של לשכב במיטה חודש. באוניברסיטת תל אביב הסיפור היה שונה. במהלך הלימודים שם כבר נהפכתי לשחקן עסוק ומבוקש, ועזבתי כי דרשו ממני פטור באנגלית כדי לסיים את התואר. ב־1986, כשהייתי כבר בן 31, הגעתי לקאמרי, ומאז אני שם. כיום אני בן 68, כבר פנסיונר של הקאמרי, ועדיין משחק".

איך העזת ללכת למשחק עם מחלת עיניים קשה?

"הרגשתי כמו חייל שרץ במסלול שמפגיזים אותו. אם משהו עף עליך, אתה מנער אותו מעליך וממשיך לרוץ. כיום אני רואה פחות טוב ממה שראיתי בתחילת הקריירה, אבל האייפדים ואפליקציות לימוד השורות מאוד עוזרים".

אבא שלך לא דיבר איתך כמה שנים כי סירבת להיות מהנדס אלקטרוניקה ועזבת את מפעל הדשנים.

"הוא רצה שאהיה מהנדס וכעס עליי. כנער נלחמתי מולו על חיי, אמרתי לו: 'ניסיתי להגשים את החלום שלך, זה לא עבד, תן לי ללכת בדרכי'. בהצגה הראשונה שאליה הגיע, שמעתי אותו מהקהל אומר לאמא שלי: 'הנה — צועק, כמו בבית'. מאז הוא ראה את כל ההצגות שלי. הוא היה יושב עם הפנים לקהל, לא לבמה, כי הוא לא האמין שכל האנשים האלה באים לראות את הבן שלו.

"אין כמעט דמות שאני לא מכניס בה משהו מאבא שלי. ההתבגרות קורית ברגע שבו אתה מוחל וסולח להוריך. ולמזלם התבגרתי צעיר. הילדים שלי לא עשו את המעשה שעשיתי להוריי. אני רציתי שהם יילכו להייטק, אבל במקום למרוד בנו, הם הלכו בעקבותינו לבמה".

ההצגה הנוכחית שלך, "המלך עומד למות", מצליחה לעצבן לא מעט אנשים. אף שנכתבה בשנות השישים, בהעלאה שלה כיום יש רמיזות ברורות לישראל של 2023, והקהל כבר פוצץ הצגה אחת באמצע במחאה.

"בחרנו מחזה שזיהינו בו דברים שמתכתבים עם מה שקורה אצלנו. המחזאי אז'ן יונסקו כתב על מנהיג קשיש שממלכתו מתפוררת, הצבא שלו מפולג, צעירים ואנשי מקצוע עוזבים את המדינה והיא תלויה על בלימה. המנהיג נאחז בכיסא שלו, אבל בעצם נאחז בחייו. עולה השאלה מהמחזה: 'אולי די? אולי תרפה? תראה איזו רשימת הישגים יש מאחוריך'.

"הקהל צעק שזה מחזה פוליטי כאילו שזה דבר מגונה, אבל בעיניי זה הפוך. תודה על המחמאה. פתאום התיאטרון היה כל כך רלבנטי, שנהייתי מאושר. אמרתי לעצמי: 'חזרנו לבמה'. מאז 'מלכת האמבטיה' לא היתה מהומה באולם. אנחנו בתיאטרון הרדמנו יפה את הקהל עד היום. זה נפלא שמתעורר ויכוח, שעושים מחזה פוליטי ולא איזו הצגה אסקפיסטית על כמה נפלא לחיות".

אתה מפגין נגד הרפורמה המשפטית?

"ודאי. אני חושב שהמחנה הליברלי, שאני שייך אליו, נמצא תחת מתקפה. אלה ימים לא פשוטים, ולא סתם אמנים נמנעים מאמירות פוליטיות, כי הם נרדפים על דעותיהם. הממשלה מסבירה לנו כל הזמן שהרפורמה שלה אינה ריסוק הדמוקרטיה אלא חיזוק שלה, אבל חלק מהחיים הדמוקרטיים הוא הבעת דעה בלי לקבל איומים, גם בתקציבים. זה צריך להיות הפוך. השלטון צריך לחגוג את הביקורת".

למה?

"השלטון היה צריך לומר: תראו איזו מדינה דמוקרטית למופת אנחנו. יש פה הפגנות, התקשורת שמאלנית, 'ארץ נהדרת' כבר שנים כותשת אותנו בסאטירה — כולם אומרים מה שהם רוצים ובסוף הימין בשלטון. זו דמוקרטיה. אבל אצל השלטון אין שום נדיבות של מנצחים. שנים שהמחנה הליברלי מפסיד בבחירות וממשיך בסדר יומו, אבל עכשיו המחנה הזה קם כי הוא חייב להילחם על מקומו, אחרת הוא יימחק".

כבר עברת את גיל היציאה לפנסיה. עד מתי תשחק?

"זו שאלה מוזרה לשאול את מי שמשחק את המלך ב'המלך עומד למות'. אני לא פורש כי עולם התיאטרון הוא הממלכה שלי. כל אדם הוא מלך שמסרב למות, נאחז בחיים בדרכו. אחד הדברים הנפלאים במקצוע המשחק הוא שהוא לא נגמר. אני נושא עיניים לשחקניות כמו ליה קניג, מרים זוהר, דבורה קידר וחנה מרון וגם ליוסי ידין. הם שיחקו עד גיל 90. אני כבר לא מדבר על התחושה הממכרת של לעלות לבמה, שאני מאמין שזה כמו לעלות לתא הטייס.

"כל אדם שאוהב את המקצוע שלו, עדיף שלא יצא לפנסיה. זה קשקוש להגיד 'עכשיו אטייל בעולם'. אני מוצא את הזמן לטייל בעולם ולשחק עם הנכד. אני אפרוש רק כשהיכולות הקוגניטיביות שלי ייפגעו וארגיש פתטי".

אתה מפחד לאבד את הראייה?

"זה השק שאני צריך לשאת על גבי, אבל הוא לא כבד, כל עוד אני יכול רק לנער את האבק שהתווסף עליו, לקום ולהמשיך ללכת. אני מצייד את עצמי בכלים רוחניים כדי להתמודד עם הקיום הפיזי הרעוע. אני אוסף בראש תמונות, שיהיו לי ב'מזווה'. זה נותן משמעות לחיי. כשאני עובד ליד הים ורואה שקיעה — מספיק לי לזכור אותה. אני לא צריך לצלם אותה. ראיתי את השקיעה, היא היתה נפלאה וזהו".