ע

ד גיל 40, פרופ' ג'ונתן היידט (Haidt, נהגה כ"height") חי בתיבת תהודה. "גדלתי בעיירה ליברלית מאוד בניו יורק, למדתי באוניברסיטה ליברלית ואני איש אקדמיה, אחד המקצועות הליברליים ביותר, כך שבעצם לא ממש נתקלתי ברעיונות שמרניים", הוא מספר בריאיון ל"מוסף כלכליסט". "שמרנות היתה דבר רע שאנשים רעים עושים".

אבל אז הוא נתקל, בחנות ספרים יד שנייה, במקראה "שמרנות", שההיסטוריון האמריקאי ג'רי מולר פרסם ב־1997, וגילה שהוא דווקא אוהב לא מעט רעיונות שנחשבים שמרניים. "למה לא לימדו אותי חלק מהם בתיכון? למה לא מלמדים אותנו בשיעורים את ההיסטוריה של השמרנות והליברליות, שהן כמו ין ויאנג? למה אין לנו מורים עם דעות שונות, שמכבדים האחד את חברו? האם זה לא יוציא את העוקץ מהשנאה בין הצדדים?".

מאז, זה מה שהיידט, פסיכולוג חברתי בעל שם עולמי, רוצה לעשות לתלמידים שלו באוניברסיטת ניו יורק, לקוראים של ספריו ולמי ששומע את הרצאותיו: הוא מפציר בכולנו לאתגר את העמדות שלנו, לנצח את "המוח הצדקני" שלנו, כדי להצליח לשמוע דעות אחרות ולהשמיע את הדעות שלנו. זה הכרחי כדי לקיים חברה בריאה וטובה יותר, וזה אפילו הכרחי לבריאות הנפש שלנו, בייחוד של צעירים שגדלו בעידן שבו השיח מנוקה מכל מה שעלול לפגוע בהם. לצעירים האלה מוקדש הספר שהוא משלים כעת, "הדור החרד", שהוא במידה מסוימת המשך של רבי המכר הקודמים שלו, ובראשם "למה אתם תמיד צודקים". כי היידט מבקש להבהיר מה גורם לנו להסתגר בתוך הדעות של עצמנו, בתחושת צדק מוחלט, ובתוך הרגישות המתגוננת שלנו, ומסביר בהרחבה למה זה רע לנו כל כך. הוא מונה לא מעט גורמים שלא מאפשרים לנו שיח פתוח ופוגעים בחברה ובדמוקרטיה — החינוך, האינטרנט, הרשתות החברתיות, וגם תרבות הפוליטיקלי קורקט.

כי כשמצליחים לפגוש אנשים שונים ולהיחשף לתפיסות עולם מגוונות, כשנפתחים לדעות אחרות, אי אפשר כל הזמן להיעלב, וכי כששואפים ללמוד יותר על העולם, אי אפשר להיזהר. או במילים שלו: "אני אנטי־PC. כאקדמאי המשימה שלי היא חתירה לאמת. זה לא אומר שאני מחזיק באמת, אבל האמת היא תוצר של תהליך. והתהליך מחייב אנשים לומר דברים בתום לב ומחייב אנשים אחרים להעביר עליהם ביקורת בתום לב. ואת התהליך הזה התקינות הפוליטית משחיתה".

"אנחנו בסופו של עידן שנולד עם הדפוס, שהתבסס על טקסט משותף, על חוקה, והציע יציבות כלשהי, עובדות משותפות. המוסדות של העידן הזה ייעלמו בשנים או בעשורים הבאים, והשאלה היא מה יקום במקומם"

מוּסָר שלי, מוּסָר שלך

בגיל 59 היידט, שחי עם אשתו ושני בניו בניו יורק, מופיע שוב ושוב ברשימות של הוגי הדעות המובילים בעולם (למשל ברשימה הנחשבת של "פוריין פוליסי"), והפרסומים וההרצאות שלו, אפילו ביוטיוב, זוכים להצלחה אדירה. הוא נחשב, במידה רבה, מי שהפך את המוסר לכוכב של התחום שלו. "הוא הפך את הפסיכולוגיה של המוסר לתחום מוביל בענף, כיום כמעט בכל כנס יש כמה מושבים על מוסר", אומר פרופסור ישראלי מוביל בתחום הפסיכולוגיה החברתית.

הרגע שבו היידט פרץ את גבולות הענף שלו אל הקהל הרחב התרחש ב־2012, עם פרסום "למה אתם תמיד צודקים: איך דת ופוליטיקה מפלגות אנשים טובים" (שיצא השנה בעברית, ובמקור נקרא "The Righteous Mind"). "הניו יורק טיימס" הכתיר אותו "תרומה פורצת דרך להבנת האנושות את עצמה", וממרחק הזמן הוא נראה ספר נבואי ממש, שהקדים את בחירתו של דונלד טראמפ לנשיאות ואת אחת התקופות המפולגות ביותר בתולדות ארצות הברית.

אבל הפוליטיקה הקונקרטית היא רק הקליפה, כי הדיון העמוק של היידט הוא במוסר האנושי ובאופן שבו הוא מכוון את כל עמדותינו. "השאלה המדעית העיקרית שעבדתי עליה במשך רוב הקריירה שלי היא כיצד ייתכן שמוסר הוא דבר שמשתנה מתרבות לתרבות, ובאותה עת כולנו יכולים לזהות אותו, לא משנה לאן נלך", הוא מסביר. "אנחנו יכולים לקרוא ספר בן אלפי שנים ולהבין אותו, כי לכולנו יש את כל יסודות המוסר".

היידט מונה בספר חמישה יסודות מוסר אוניברסליים — אכפתיות, הוגנות, נאמנות, סמכות וקדושה — ומסביר שהשמרנים רגישים לכל החמישה, בעוד ליברלים רגישים בעיקר לשניים הראשונים. זה נכון בעיקר לאמריקה; היידט מעריך שבישראל, עם הנסיבות התרבותיות־חברתיות־ביטחוניות הייחודיות לה, כולם רגישים יחסית גם לנאמנות, סמכות וקדושה.

מה זה אומר רגישות ליסודות מוסר? היידט הקביל את זה לקולטני טעם בלשון. "טעם נראה לי כמו אנלוגיה טובה", הוא אומר, "כי רציתי משהו שידגיש את העובדה שישנם יסודות אוניברסליים ורק מה שבונים עליהם הוא אחר — לכל בני האדם יש את אותן בלוטות טעם, ובכל זאת אנחנו מפתחים מטבחים אחרים בחלקים שונים של העולם".

היידט אוהב מטפורות ומשלים. אז אחרי קולטני הטעם שמניחים את יסודות המוסר, הוא נדרש לפיל. תפיסות העולם שלנו, הוא טוען, מתעצבות לפי עיקרון של "אינטואיציה תחילה, הנמקה רציונלית אחר כך". הפיל הוא האינטואיציה שלנו, ומי שרוכב עליו הוא ההיגיון, התבונה. הרכיבה היא תפיסת העולם שלנו, והיחסים בין הרוכב לפיל הם עניין מורכב למדי: הרוכב יכול לנסות לכוון את תנועת הפיל, אבל עיקר עיסוקו הוא הניסיון להסביר או לתרץ לעצמו את בחירותיו של הפיל. למעשה, כל הזמן, שוב ושוב, "אנחנו יוצרים היגיון לכל מה שאנחנו רוצים". ואם הפיל כבר הולך, וכבר המצאנו לעצמנו את הרציונל לכיוון ההליכה שלו, אנחנו זורמים עם זה. אם נרצה לשנות את כיוון ההליכה, נגלה שזה מחייב מאמץ גדול מאוד. אבל זה מה שקורה כשאנחנו מתמודדים עם מישהו שדעותיו הפוכות מאלה שלנו. אז אנחנו חייבים להתחיל לכוון את כל כובד הפיל, כי "כולנו תקועים כאן לזמן הקרוב, אז בואו ננסה לפתור את זה", כפי שכותב היידט בסיום הספר.

"כדי לדבר, צריך להכיר בכמה דברים שאת חושבת שהצד השני צודק בהם. והצד השני תמיד צודק לגבי משהו. וכל זה צריך להתנהל כששני אנשים מדברים זה עם זה בפרטיות. ברגע שיש קהל זה לא יכול לעבוד"

"בפוליטיקה תמיד היו מחלוקות, שנפתרו בקלות בשיטה של יד רוחצת יד, אתה תצביע לי ואני אצביע לך. אבל כשמדובר בחזונות מנוגדים בנוגע לסוג החברה ולערכי המוסר שלה, הם בדרך כלל בלתי ניתנים לגישור"

עידן בלי עובדות משותפות

כשאתה מתאר את הפסיכולוגיה שמאחורי ההיצמדות שלנו לדעות שלנו ואת האופן שבו אנחנו רק מחזקים אותן כל הזמן, נשמע שזה כמעט בלתי אפשרי להיפתח לדעות אחרות, או בכלל לנהל דיאלוג. איך אפשר בכל זאת לעשות את זה?

"קודם כל צריך לייצר איזשהו קשר, מערכת יחסים. בשלב השני צריך להכיר בכמה דברים שאת חושבת שהצד השני צודק בהם. במערכות יחסים בין בני אדם באופן כללי, וודאי בכל דיון פוליטי, צריך להכיר בלפחות דבר אחד שהצד השני צודק בו — זו טכניקה חזקה מאוד. ולדעתי הצד השני תמיד צודק לגבי משהו. וכל זה צריך להתנהל כששני אנשים מדברים זה עם זה בפרטיות. ברגע שיש קהל זה לא יכול לעבוד, כי כל אחד מהצדדים 'משחק' עבור הקהל שלו".

זה נשמע טוב, אבל בסוף אלה מחלוקות עמוקות על מוסר, על יסודות החברה. גם בארצות הברית וגם בישראל הקיטוב בין תפיסות העולם ענקי.

"הפילוג בישראל גדול עוד יותר מזה שבחברה האמריקאית, כי יש אצלכם אנשים שרוצים להתייחס לתנ"ך מילולית ולחיות בחברה תנ"כית, ומולם חילונים שמאלנים. אלה אכן חזונות שאי אפשר לגשר ביניהם. בפוליטיקה תמיד היו מחלוקות, שנפתרו די בקלות בשיטה של יד רוחצת יד, אתה תצביע לי ואני אצביע לך. אבל כשמדובר בחזונות מנוגדים בנוגע לסוג החברה שאנחנו רוצים לחיות בה, ומנוגדים בנוגע לערכי המוסר שלה, הם בדרך כלל בלתי ניתנים לגישור".

כלומר באופן פרטי אפשר לדבר עם אנשים בעלי דעות אחרות, אבל כחברה — אנחנו ניצבים מול שבר שעליו אי אפשר לגשר?

"רות ביידר גינסבורג (שהיתה שופטת בבית המשפט העליון האמריקאי) סיפרה פעם שלפני שהתחתנה קיבלה מהחותנת שלה עצה: 'בנישואים זה עוזר להיות קצת חירשים, ככה לא שומעים דברים ואפשר לחיות עם המגרעות של בן הזוג'. אבל מה אם פתאום אי אפשר להיות יותר חירשים? מה אם פתאום, נגיד, מגיעה טכנולוגיה חדשה שגורמת לך לשמוע גם את מה שהשני חושב, ממש הכל, כל הזמן, ואת לא יכולה לכבות אותה וזה ממש נוראי? אז יהיו לכם הרבה יותר מריבות.

"זה בדיוק מה שהרשתות החברתיות עשו לדמוקרטיה. אנחנו כרגע בסוף עידן גוטנברג, עידן בן מאות שנים שנולד עם הדפוס והתבסס על טקסט משותף, על חוקה, והציע יציבות כלשהי, עובדות משותפות. אנחנו נכנסים לעידן חדש, עצום, טיטאני, ואני לא יודע אם נוכל לשרוד במעבר הזה".

אז עם כל ההבנה של הפסיכולוגיה שלנו, לנוכח המפגש עם הטכנולוגיה אתה לא אופטימי.

"האינטרנט נולד כדבר מופלא, והטכנולוגיה עדיין יכולה להוביל לצורה טובה יותר של דמוקרטיה, היא יכולה לתת קול לאנשים ולהקל עלינו לגשר על מחלוקות. אבל המוסדות של עידן גוטנברג ייעלמו בשנים או בעשורים הבאים, והשאלה היא מה יקום במקומם".

עד שיקום במקומם משהו, קמים עוד ועוד מנהיגים ריכוזיים מאוד, שנויים במחלוקת, שמעמיקים את הקיטוב.

"אני עצמי מאוד מזדהה עם פילוסופים, פרשנים ורעיונות של מרכז־ימין, אבל אני מבועת מכך שטראמפ יהיה שוב מועמד לנשיאות. הוא לא פשיסט או דיקטטור, הוא פשוט נרקיסיסט. טראמפ ביצע את הפשע הפוליטי החמור מכולם — הניסיון לערער על תוצאות הבחירות כדי להישאר בתפקיד — ולמרות זאת, בגלל הפסיכולוגיה האנושית והאווירה התקשורתית שגורמות לכך שאין יותר עובדות משותפות, הוא יכול להיות המועמד הרפובליקני לנשיאות".

אתה יכול לבוא בטענות לבוחרים שלו.

"אני לא מאשים אותם. השמאל הרחיק את הימין עם מסרים של 'אנחנו שולטים במוסדות התרבות והכוח ואנחנו נשתמש בהם נגדכם', אבל אני לא מאשים גם את השמאל. אני לא מאשים אף אחד מהצדדים כי בשניהם יש שוליים קיצוניים שכעת שולטים ברוב המתון של הצד שלהם. ואני בהחלט מודאג מהבחירות אצלנו".

"ילדים לא הורשו לשחק בחוץ כי 'זה מסוכן מדי'. אחר כך הגיעו הסמארטפונים, ובמקביל לאובדן של ילדות שמבוססת על משחק היתה עלייה של ילדות שמבוססת על טלפון. זה שינה את רוב הילדים"

כך גדל דור חרד

אחד המקורות לאופטימיות המסוימת של היידט נעוץ בעובדה שהוא עצמו הצליח לשנות את כיוון הפיל שלו. העובדה שהוא מגדיר עצמו כיום איש מרכז שמזדהה גם עם רעיונות מימין (אף שהוא מצביע רק למועמדים ליברלים) היא תזוזה משמעותית, כאמור, מחייו הקודמים, הכל־ליברליים. הוא למד פילוסופיה בייל, קיבל דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת פנסילבניה, המשיך לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת שיקגו ומשם נסע להודו, לחקור את האתיקה של האלוהות. כאתאיסט (ממוצא יהודי) שמנסה להבין מאמינים בקצה השני של העולם, בחברה זרה לו כל כך, הוא למד על בשרו משהו על אנושיות אוניברסלית. "בתוך כמה שבועות הדיסוננס נעלם (...) משום שהיכולת האנושית הרגילה לאמפתיה נכנסה לפעולה", כתב היידט ב"למה אתם תמיד צודקים". "אהבתי את האנשים שאירחו אותי, עזרו לי ולימדו אותי (…) וכשאנחנו אסירי תודה לאנשים קל יותר לאמץ את נקודת המבט שלהם. הפיל שלי נטה לעברם, מה שגרם לרוכב שלי לחפש טיעונים מוסריים להגנתם. במקום לדחות אוטומטית את הגברים כמדכאים סקסיסטים ולרחם על הנשים, על הילדים ועל המשרתים כקורבנות חסרי אונים, התחלתי לראות עולם מוסרי שבו משפחות, לא יחידים, הן היחידה הבסיסית של החברה, ובני כל משפחה מורחבת (כולל המשרתים) תלויים זה בזה באופן אינטנסיבי. בעולם זה, שוויון ואוטונומיה אישית לא היו ערכים מקודשים. כיבוד זקנים, אלים ואורחים, הגנה על הכפופים לנו ומילוי החובות מבוססות התפקידים היו חשובים יותר".

חלק מהמחשבות האלה התגלגלו כבר לספרו הראשון, "The Happiness Hypothesis", שבחן רעיונות פילוסופיים בכלים מדעיים. אחר כך באה ההצלחה של "למה אתם צודקים", ואז, ב־2018, הוא כתב (עם העיתונאי גרג לוקיאנוף) את "The Coddling of The American Mind" ("הפינוק של הנפש האמריקאית", בתרגום חופשי), שגם הוא היה לרב־מכר שביסס את מעמדו — אבל גם הפך אותו לדמות שנויה במחלוקת.

הביקורת על היידט מגיעה מכיוונים שונים. הפרופסור הישראלי שעוקב אחר עבודתו מתמצת אותה כך: "נקודת העיוורון הגדולה ביותר של התיאוריה שלו היא שליברליות ושמרנות הן תלויות הקשר ומשתנות בין מדינות וזמנים. אנשי ימין בישראל ובארצות הברית כרגע הם יותר אוטוריטריים מאנשי שמאל, אבל זה היה הפוך בברית המועצות, למשל. ונכון ששמרנים מתמקדים יותר בטוהר בכל הנוגע לאינטארקציות מיניות, למשל, אבל ליברלים הם טהרנים בכל הנוגע לסביבתנות. ומעבר לכך, בשנים האחרונות הוא במסע צלב אנטי־ליברלי באקדמיה, הוא טוען שחופש הביטוי נמצא תחת מתקפה, אבל זה לא מגובה במחקר".

מסע הצלב האנטי־ליברלי הזה תפס תאוצה ב"The Coddling of The American Mind", שהטיח ביקורת חריפה בתרבות התקינות הפוליטית בקמפוסים האמריקאיים. כותבי הספר טענו שהיא מובילה להשתקת קולות מסוימים, מונעת דיון פתוח ומטפחת אצל סטודנטים, ולא רק אצלם, רגישות מוגזמת שמקשה על אנשים להתמודד באופן בוגר עם אתגרי החיים. לצעירים האלה היידט מקדיש את ספרו הבא, "הדור החרד", שאמור לצאת במרץ בהוצאת פינגווין.

היידט לא בז לדור הזה ולרגישות שלו. ועוד לפני שהוא מדבר על חלקו של ה־PC בפיתוח הרגישות ועל השפעתן המכרעת של הרשתות החברתיות, הוא קודם כל ממפה את מצבם הנפשי של בני דור ה־Z, ומתחיל, כנהוג בפסיכולוגיה, בלהאשים את ההורים.

איך נראה המשבר הנפשי הזה? מספר הנערות בנות 14-10 עם פגיעות עצמיות כמעט הכפיל את עצמו בתוך עשור (מ־2010 ל־2020), אצל בנים באותם גילים נרשמה עלייה של 48%. מספר בני 24-10 שמתאבדים עלה ב־52% ב־20 שנה (2021-2000. הכל מנתוני CDC, המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן, שהיידט מציג בהרצאותיו).

ראשיתו של השינוי, לפי היידט, נעוצה בשנים של עלייה בפשיעה בארצות הברית, שהובילה הורים לאסור על ילדיהם לשחק בחוץ ללא פיקוח; אבל האיסור הזה נותר בעינו גם כששיעורי הפשיעה התחילו לרדת, מתחילת שנות התשעים. "עד 2011 לא היה סימן למשבר בריאות נפש", הוא אומר. "אם תסתכלי על כל המדדים, תראי שכמעט באף אחד מהגרפים לא היה שינוי. ואז, ב־2013-2012, הם התחילו לעלות בחדות, בייחוד בקרב בנות. לסיפור הזה יש שני חלקים, אבל בסופו של דבר מדובר במעבר גדול מילדות שמבוססת על משחק לילדות שמבוססת על סמארטפון".

תתחיל מהחלק הראשון. המשחק נעלם?

"בני האדם הם יונקים, וכל היונקים משחקים. אם היה לך אי פעם גור כלבים או חתולים ודאי ראית שהם חייבים לשחק כל היום — זו פשוט הדרך שבה הם מחווטים את קליפת המוח שלהם. אבל בארצות הברית בשנות התשעים הפסקנו לאפשר משחק שאינו מפוקח בידי מבוגרים — ילד יכול לשחק בהשגחת מבוגר, אבל הוא לא יכול פשוט לצאת החוצה ולשחק לבד או עם חברים, כי 'זה מסוכן מדי'. כך עיוותנו את ההתפתחות האנושית. אבל בשלב הזה ילדים עדיין לא נהיו מדוכאים, הם רק נחלשו ונהפכו לשבריריים (fragile)".

ואז באו הסמארטפונים.

"האייפון יצא ב־2007, אבל בשנים הראשונות רק למעט בני נוער היה סמארטפון. כעבור כחמש שנים כולם עברו לסמארטפונים, וזה שינה הכל. לפני כן ילדים אומנם בילו זמן רב מול מסכים ובמשחקי מחשב, אבל הם לא יכלו לעשות את זה מחוץ לבית. מ־2013 לכולם כבר היה סמארטפון ביד או בכיס, ובמקום לדבר זה עם זה בהסעה או בהפסקת הצהריים בבית הספר הם היו עסוקים בטלפון. אז במקביל לאובדן ההדרגתי של ילדות שמבוססת על משחק היתה עלייה פתאומית של ילדות שמבוססת על טלפון. מובן שחלק מהילדים ובני הנוער בריאים, אבל אני חושב שסביר שרובם השתנו בדרך כזו או אחרת. רואים את זה במספרים: שליש סובלים מחרדה" (לפי נתוני ארגון הבריאות האמריקאי).

והמשחק ברשת לא מפוקח.

"בדיוק. התוקפים לא נמצאים בגינות המשחקים, הם אונליין, באינסטגרם. כשאני אוסף את הילדים שלי מבית הספר יש אנשים מסביב שמסתכלים ושמים לב מי זה המבוגר הזה, מה הוא עושה כאן. באינסטגרם איש אינו משגיח".

מה אפשר לעשות בנדון?

"הפתרון הפשוט, המיידי והלא פוליטי הוא להעלות את גיל הכניסה לרשתות החברתיות ל־16 ולאכוף את זה, כי רוב הנזק קורה בגיל חטיבות הביניים. צריך להתייחס לרשתות כאל הימורים וחומרים נרקוטיים ואלכוהול — דברים שמאפשרים למבוגרים להשתמש בהם אם הם בוחרים בכך, אבל לילדים לא צריכה להיות גישה אליהם.

"מעבר לזה, וזה יותר מסובך, צריך לתמרץ פלטפורמות לעצב את עצמן כך שהאמון בהן יעלה, כמו שבאובר, ב־ebay ובאיירבינבי מאמתים את הזהות של האנשים באופן שמאפשר לך לדעת מי הם ולהרגיש יותר בטוחה. האימות ושיטת המוניטין (באמצעות תגובות ודירוג) מביאים להרבה פחות התנהגות שלילית. בטוויטר, למשל, אין את זה, את יכולה ליצור לעצמך אלף משתמשים ואת יכולה להיות ממש מניאקית".

"דמייני שאת לומדת קורס על המיתולוגיה היוונית; כמו בכל המיתולוגיות, יש שם אונס. האלים אונסים נשים. בעבר נשים אולי היו חושבות שזה סר טעם, אבל לא מאיים. היום סטודנטים כבר מבלבלים בין אי־נוחות לסכנה"

כשהרגישות פוגעת בדעת

איך הילדות המשתנה, החרדות וחוסר האמון הקצינו את ה־PC?

"בספטמבר 2014 דור ה־Z הגיע לאוניברסיטאות, והם כאמור הרבה יותר חרדתיים, בעיקר הבנות. דמייני סיטואציה שבה את בת 18 ולומדת קורס על המיתולוגיה היוונית; במיתולוגיה היוונית, כמו בכל המיתולוגיות, יש אונס. האלים אונסים נשים. לפני 2014 נשים צעירות אולי היו חושבות שזה סר טעם, אבל לא מאיים. הן לא היו חושבות 'זו סכנה עבורי לקרוא את המיתולוגיה הזו'. סטודנטים מדור ה־Z כבר מבלבלים בין אי־נוחות לסכנה, והרבה יותר מועדים לפרש את הרגשות שלהם כסימן למשהו גדול ושלילי, כסוג של איום".

כלומר דור חרד מגיע לאקדמיה, ומתברר שהוא רגיש מאוד?

"כן, ויש לו כל מיני רעיונות על זהות שהתפתחו ברשתות החברתיות, בעיקר בטאמבלר. יש גישה שלפיה זהות היא משהו יקר ועדין, שנתון לאיום מצד אנשים אחרים. אם הרעיונות האלה היו נשארים ברשת מילא, אבל הם חדרו לקמפוסים, ומכיוון שהקמפוסים בקולג'ים האמריקאיים הם 100% פרוגרסיביים, אין להם ולו נוגדן שמרני אחד, נוצרה סיטואציה שבה אם מישהו טוען על משהו או מישהו שהוא גזעני, סקסיסטי, הומופובי או טרנספובי — אף אחד לא יכול לקום ולשאול 'איך זה גזעני או סקסיסטי? תסביר את עצמך'. אף אחד לא יכול לעשות את זה. במקום זה אומרים: 'אוקיי, בואו נשנה את זה, בואו נשנה הכל'. זו אחת הסיבות שבגללן הימין התחיל לשנוא את האוניברסיטאות — משום שהן הפכו ליחידות ארטילריה שעוצבו לתקוף שמרנים במלחמת התרבות הזו. רוב האוניברסיטאות בארצות הברית הן ציבוריות, והמשמעות היא שהן ממומנות מכספי המסים, ולכן מחוקקים רבים אומרים כעת: 'לא נאפשר תוכניות ללימודי מגדר כי זו פשוט פרופגנדה אנטי־שמרנית'".

תיאור חד של רגישות היתר וההגנה העיקשת על זהות עדינה מופיע בסרט "טאר המנצחת" של טוד פילד: גיבורת הסרט, מנצחת מהוללת, מגיעה להעביר כיתת אמן לסטודנטים בג'וליארד, מבתי הספר הנחשבים בעולם למוזיקה, ומתעמתת עם סטודנט צעיר ש"לא בעניין של באך", כי כ"BIPOC pangender person" (אדם פאנג'נדר כהה עור) "החיים המיזוגיניים של המלחין לא מאפשרים לי לקחת את המוזיקה שלו ברצינות". המנצחת (קייט בלנשט) מטיחה בסטודנט "אל תהיה להוט מדי להיעלב", וטוענת שהנפש שלו עוצבה בידי הרשתות החברתיות. זו סצנה שמתבססת באופן נרחב על דיון שהיידט הוא ממוביליו, והוא מכיר היטב את פער הדורות העמוק בין המרצים בני גילו לסטודנטים הצעירים.

"היה לי מקרה ב־NYU, כשסטודנטית התנגדה למילה מסוימת בסרטון שהראיתי בכיתה. לא הצלחתי להבין את ההתנגדות שלה, כי הסטודנט בווידיאו הביע עמדה פרוגרסיבית, אבל היא לא אהבה מילה אחת שהוא השתמש בה שוב ושוב. בסופו של דבר היא הגישה תלונה נגדי, ואני פשוט לא הבנתי את זה, לא היה בזה שום היגיון. בזמן העימות בינינו בכיתה, סטודנט אחר התחיל להגיד: 'אני מרגיש לא בטוח', ושאלתי אותו, 'למה אתה מתכוון? מה זה אומר?'. פשוט לא הצלחתי להבין את זה".

במאמר שפרסם אחר כך על הפרשה כתב היידט: "כעת אני חושש מלהעליב את הסטודנט הרגיש ביותר שאני יכול לדמיין, ולכן הפכתי למרצה זהיר יותר, ספונטני פחות, והרבה פחות מעניין". כיום, הוא אומר, "רובנו, רוב המרצים, עשינו את ההתאמות הנדרשות, כי אנחנו לא יכולים להיות בטוחים שנזכה לתמיכת הדרגים הניהוליים אם יתלוננו עלינו. כולם מפחדים מהסטודנטים, כי כשהם נסערים הם פונים לרשתות החברתיות, בדיוק כפי שעשתה אותה סטודנטית, ואף אחד לא רוצה יחסי ציבור גרועים".

איך זה משפיע על הלימודים עצמם?

"אם יש מאמר שעלול לעצבן מישהו אנחנו לא כוללים אותו במערך השיעורים, או לא נותנים אותו כחומר קריאה, ואם יש רעיון שיכול לעצבן מישהו — אנחנו מוותרים עליו".

מה קורה במצב כזה לאותו תהליך שדיברת עליו, של חיפוש האמת מתוך שיח?

"אוניברסיטאות אכן נועדו למלא בדיוק את התהליך הזה, וכאמור ה־PC משחית אותו. חשבי שהיינו עושים מחקר על התרבות וההיסטוריה האיטלקית, והמאפיה האיטלקית היתה אומרת לנו: 'אם תכתבו משהו רע על איטלקים, נהרוג אתכם. בבקשה, תחזרו לעבודה'. זה לא יהיה מחקר טוב. וזה מה שקורה כרגע בכל מה שנוגע לסוגיות מגדר, להט"ב וגזע. אי אפשר להגיד כלום".