כ

בר בתחילת החורף אשתי ואני החלטנו: הקיץ טסים לראשונה עם הילדים לחופשה בחו"ל. הכל כלול, עם הטיסה הכי קצרה שנמצא. הפור נפל על כרתים, ועל מלון שהבטיח שש מגלשות, חמש בריכות, שלוש ארוחות וחוף ים אחד, 200 מטר מהחדרים. החורף נגמר, ובשבוע שעבר היום המרגש הגיע. העמסנו את בן הכמעט 4 ואת בת השנה ויצאנו למסע אל הלא נודע.

כי בעצם לא אשתי ולא אני היינו אי פעם במלון הכל כלול, לא בארץ ולא בחו"ל. לא ידענו איך זה נראה. כל מה שהיה לשנינו בראש הוא כמה זיכרונות ילדות מחופשות במלונות באילת, עם שעות על שעות בבריכה ותחנונים להורים לקבל כסף לאסימונים באולם הארקייד. אבל בחופשות ההן יצאנו מהמלון, אכלנו ארוחות צהריים וערב בחוץ, שוטטנו על הטיילת, בחנו את מיטב האטרקציות של העיר.

כל הימים נראים בדיוק אותו הדבר, הכל סטטי והכל נטול הקשר. הריבונות היחידה היא מדינת המלון, שהדגל שלה צריך להיות בריכה עם עלה של זית

הכל כלול זו חוויה שונה לגמרי. כי, ובכן, הכל כלול. לא יוצאים מהמלון. אוכלים במלון, שותים במלון, הולכים לבריכה במלון (או לארבע האחרות), החוף במלון, הגדול רוצה שתתגלש איתו 70 פעם ברצף, עוד שכבת קרם הגנה, פיצה בדוכן ליד הבריכה, ואז עוד ארוחה בחדר האוכל, מישהו נח עם הקטנה בחדר, שוב מגלשה עם הגדול, עוד פיצה, ארוחת ערב, ניסיון אחרון לקרוא עמוד אחד בספר שהבאתי לחופשה לפני שהעיניים נעצמות, וחוזר חלילה. יום ועוד יום ועוד. כל הימים נראו בדיוק אותו הדבר, לא ידעתי באיזה יום אנחנו. וכל השעות היו דומות זו לזו. המלון, חופשי ממגבלות הכשרות של ישראל, הגיש בכל ארוחה מנות בשריות וחלביות, לך תבדיל אם אתה בארוחת צהריים או ערב (לפחות ארוחות הבוקר התבדלו בערמות פנקייקים ובייקון), אם כבר היית בבריכה היום או שזה היה אתמול, ואיך ייתכן שאתה שוב על המגלשה, לא היית כאן כבר?

הכל אחיד, הכל סטטי, והכל נטול הקשר. באחד הימים אשתי הופתעה לראות את דגל יוון. נדרש לה רגע להיזכר שנכון, אנחנו בעצם ביוון. כי התחושה הכללית היא שאתה לא שייך לשום מדינה או תרבות. מחוץ לזמן, מחוץ למרחב. הריבונות היחידה היא מדינת המלון, שהדגל שלה צריך להיות בריכה עם עלה של זית. העובדים יוונים דוברי אנגלית, האורחים גרמנים, צרפתים, רוסים, בריטים, שבדים, טורקים וישראלים, צוות הבידור מורכב מצעירים מגרמניה, צ'כיה ואיטליה, האוכל לא מקומי, אוסף של מנות מכל המטבחים. כאילו מלא זהויות, ובעצם שום זהות. אתה כל הזמן בכל מקום, ובשום מקום.

ואם כבר רוצים לצאת, מגלים שאין לאן. לפחות לא ברגל. ויתרנו על התענוג לקחת מונית עם שני ילדים קטנים לערים הסמוכות, וניסינו להסתפק במה שנמצא ברדיוס של עד עשר דקות הליכה מהמלון. גילינו שאנחנו בכלל נמצאים בתוך מובלעת — מסביב למלון היה כפר נופש עצום, שהיה סגור בפנינו. הוא הכל כלול של מישהו אחר. האפשרויות שכן היו פתוחות בפנינו הסתכמו בבית קפה אחד ושתי חנויות מכולת. צפים בחלל.

חופשת הקפסולה הזאת היא המרפא המושלם לרגע הישראלי הנוכחי. הבנתי את זה באופן חד בזכות הספר שלקחתי איתי לחופשה, "סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ", שכתב חברי ד"ר עודד כהן על דמותו יוצאת הדופן של החיד"א (ר' חיים יוסף דוד אזולאי). גם החיד"א, שחי בירושלים ובחברון במאה ה־18, יצא למסעות. הם רק היו הפוכים לגמרי משלי. הוא נסע לאסוף כסף, ביקר בצפון אפריקה ובמדינות אירופה בשיא תקופת הנאורות, נפגש עם מלומדים נוצרים והתיידד איתם, פגש יהודים שונים ממנו, הוא היה בתנועה מתמדת, מכיר זהויות אחרות, חי רב־תרבותיות שופעת, נחשף לשינויים גדולים בעידן שדוהר קדימה. ואני, אני סגור במלון בלי לזוז, מסביב שפע זהויות שנמחקות והופכות לעיסה אחת, נמחק והופך בעצמי לעיסה, בחסות נינוחות שלא דורשת ממני דבר.

זה היה נפלא, וזה המפתח להבנת החוויה של הכל כלול. שמיכת האחידות חסרת הזהות אומנם בינונית למדי, אבל היא בדיוק מה שהייתי צריך בקיץ המטורף הזה. להיסגר, לשכוח מהכל, לחיות ימים שבהם האתגר הכי גדול יהיה איך לשכנע את הילד לאכול עוף ולא עוד צ'יפס. אני לא החיד"א, אני רוצה להיכבות, לא להידלק. הוא חי בתקופה של מחשבה חדשה, של עולם שהולך ונפתח. אני חי בתקופה של לופ אינסופי של התבטאויות מטומטמות, דעות ישנות, חברות שרק הולכות ונסגרות. הוא היה רעב, אני שבע. הוא היה נמרץ, אני מותש. כשהוא יצא למקומות אחרים הוא חידד את הזהות שלו, כשאני יוצא אני רוצה לשכוח אותה. רק קפסולת הכל כלול שמנתקת אותי מזמן, ממקום ומלאום היא החוויה המזככת שמגיעה לי. לפחות לשבוע אחד. ואז בחזרה לטירוף.