ז

ו היתה נסיעה שגרתית בקו 61 ברמת גן. אני והבן שלי, שהיה אז בן קצת יותר משנתיים, עשינו את דרכנו הביתה, בעודנו מצטופפים בין המוני נוסעים עייפים. בזמן שניסיתי לסלול לנו דרך לאחת הדלתות לקראת ירידה בתחנה הבאה, מתוך עגלת התינוק שדחפתי נשמעה קריאה רמה בקול מתוק — "נהג! נהג! חכה!". זה היה יכול להיות סיפור משעשע על פעוט ערני, אבל העיניים שלי התמלאו דמעות של רגשות אשמה אמהיים. היה לי ברור שאת תחושת הדריכות הזאת, את החשש מחוסר התחשבות, הורשתי לו אני, אחרי יותר מדי מקרים שבהם כמעט התרסקנו על שמשת אוטובוס בעצירת פתע, או כמעט נמעכנו בין דלתות שהנהג מיהר לסגור. במציאות הדחוסה והמיוזעת של ישראל מוטב שהוא יהיה תמיד בהיכון, ויידע לצעוק ולדרוש יחס כדי שלא יתעלמו ממנו וישאירו אותו מאחור. ברגעים כאלה, שלאחרונה נעשים תכופים יותר ויותר, אני לא יכולה שלא לחשוב שאילו היה גדל בפינלנד, מולדתו של אביו, כל זה היה נחסך ממנו.

כבר יותר מ־15 שנה אני מגיעה לביקורים משפחתיים ממושכים בפינלנד. קיץ וחורף, עבודה וחופשה, בנסיבות משמחות וגם מצערות. מאז הצטרף הבן שלנו למשפחה, הפערים בין המדינות הפכו בולטים וכואבים מאי פעם, והתחושה היא שהחיים בישראל הם מלחמת הישרדות מתמשכת. אפשר למלא ספר עב כרס בהשוואות מתסכלות בין פינלנד לישראל, להתגולל על הפערים במחירי הדיור ובאיכות הבנייה, על השפע ברשתות השיווק שם אל מול הריכוזיות כאן, ועל החתירה הסקנדינבית לחופש מדת ושוויון מגדרי, שהולכים ומתרחקים מאיתנו. כל אלה פערים מטרידים, אבל בכל יום שעובר אני הולכת ומשתכנעת שמרחף מעליהם עניין אחר, כזה שמשפיע כמעט על כל היבט בחיינו ובכל זאת עדיין נתפס כטאבו בציבוריות הישראלית — אנחנו, הישראלים, אוהבים ללדת ילדים, וכמה שיותר מהם, אבל מרגע שהם נולדו, אנחנו עושים פשרות מרחיקות לכת על ההווה שלהם ומדחיקים את המחשבות על העתיד העגום שצפוי להם בבגרותם. אין דרך אחרת להסביר מדוע באומה שכל כך אובססיבית לילודה, הילדים מוזנחים בסטנדרטים מערביים; המסגרות שאמונות על הטיפול בהם נמצאות בתת־ספיקה; התשתיות שאמורות לשרת אותם לא עומדות בעומס; ומשאבי הטבע הצנועים שנפלו בחלקם מידלדלים במהירות מצמיתה.

אוכלוסיית ישראל גדלה אשתקד ב־2.2% - פי שבעה מהגידול בפינלנד. הסיכוי שהתשתיות והמשאבים ידביקו קצב גידול כזה כמעט לא קיים. ילדינו נאבקים על פירורי משאבים, ואנו מסרבים לראות איך כל סועד שנוסף לארוחה מקטין את המנה שהם יקבלו

הבעיה שאין לומר את שמה

הפינים הם אנשים של מסורות. ברוב בתי המגורים תמצאו סאונה פשוטה, והפיני הממוצע יקפיד לבקר בה לפחות פעם בשבוע באדיקות כמעט דתית. את חופשת הקיץ (שמזכיר יותר חורף ישראלי) המשפחות מבלות בבקתות עץ בלב יער או על גדות אחד מהאגמים הרבים שארצם התברכה בהם. הן נשארות בבקתות המבודדות ימים רבים, ובמקומות שאין בהם דבר מלבד ציוץ הציפורים, הן מעבירות את הזמן במשחקי קופסה, בקטיף פירות יער ופטריות או ברחצה במים הקרים. הפינים מקפידים לשמר בחן את מנהגי ההורים והסבים שלהם כמעט בכל תחומי החיים, חוץ מעניין אחד בולט — הם מביאים פחות ופחות ילדים לעולם.

על פי סקר שפרסם ארגון פדרציית המשפחה הפינית בשנה שעברה, רוב הפינים בגילי הפוריות היו רוצים ללדת שני ילדים, אבל קיים פער משמעותי בין הרצון לבין שיעור הילודה בפועל, שעמד בשנה שעברה על שיא שלילי של 1.3. הסיבה לכך היא שהפינים נוטים לפעול באופן מחושב ואחראי, והם מתכננים את המשפחות שלהם בהתאם: כ־85% מהמשיבים לסקר ציינו כי היו רוצים להביא ילדים לעולם לו מצב חייהם היה אידאלי. אולם לעתים קרובות, בשנות הפוריות הם מצויים בעיצומם של לימודים או בשיא הקריירה שלהם, וחוששים לבלום את ההתקדמות המקצועית. סיבה נפוצה אחרת היא הקושי במציאת בני זוג מתאימים. גם שיקולים נפשיים, כלכליים וסביבתיים גורמים להם להרהר בהחלטה, ואפילו המלחמה באוקראינה הוזכרה כגורם משפיע.

בישראל, לעומת זאת, שיעור הפריון הוא שלושה ילדים בממוצע לאשה (נכון ל־2020), מה שמציב אותנו בראש דירוג הפריון של מדינות ה־OECD. בהשוואה לשאר מדינות העולם, ישראל ניצבת בניתוק מוחלט מהמערב, וממוקמת מעל מדינות מתפתחות ומדינות עולם שלישי כמו בוצוואנה, האיטי וקירגיזסטן. נוסף על נתוני הפריון החריגים, ישראל היא המדינה השלישית בצפיפותה מתוך המדינות המפותחות, כשמעליה רק הולנד ודרום קוריאה. ולאור שיעורי הילודה הנמוכים שלהן, ישראל צפויה לעקוף את שתיהן בתוך כמה שנים, ולהפוך עד מהרה למדינה הצפופה ב־OECD.

פינלנד היא אנטיתזה לישראל בכל הקשור לצפיפות. בעוד ישראל מתאפיינת בריבוי טבעי חריג על שטח קטן במיוחד, פינלנד מאותגרת הילודה היא המדינה הכי פחות צפופה שבמדינות האיחוד האירופי, וצפיפותה נמוכה גם בהשוואה למדינות אחרות במערב. עם 5.54 מיליון תושבים, יש לפינלנד 40% פחות תושבים לעומת ישראל, והם מתפרשים על שטח גדול פי 15. האזור המאוכלס ביותר בפינלנד הוא מחוז אוסימאה, שבו נמצאת גם הלסינקי הבירה, ומאכלס כשליש מתושבי המדינה. אבל גם באזור הכי צפוף בפינלנד, יש רק 190 איש לכל קמ"ר — פחות ממחצית הצפיפות הממוצעת בישראל כולה.

על אף תמריצי ילודה חלומיים כמו חופשת הורות בתשלום במשך כשנה, הפינים לא משתכנעים להתרבות. זה פרט מפתיע ואפילו אניגמטי, כי חיבתם הגדולה לילדים ניכרת כמעט בכל פינה במדינה — מרכזי הקניות הגדולים מתהדרים במשחקיות מרווחות ומזמינות, הספריות העירוניות והמרכזים הקהילתיים מעוצבים בחמימות ומתוחזקים לעילא, ומעל כולם ניצבת מערכת החינוך הפינית, שהפכה שם דבר בזכות שורה ארוכה של הישגים בינלאומיים ושיטות לימוד מקוריות: את ההרצאות השגרתיות נוהגים לגוון בבתי הספר בפינלנד עם מערכי שיעור המבוססים על למידה באמצעות משחק והתנסות; צוותי החינוך מעודדים את התלמידים להשתתף בעיצוב סדר היום שלהם, להעלות רעיונות ולהציע נושאים לדיון, וגם לעבוד בצוותים ולהתנסות בשיתופי פעולה עם חברים לכיתה; בגילי התיכון, הנערות והנערים יכולים לרכוש מקצוע במקום להעמיק בלימודים תיאורטיים, בבתי ספר מקצועיים לחשמלאות, נגרות ושרברבות — מקצועות שבניגוד למעמדם בישראל, נחשבים בפינלנד תחומי עיסוק ראויים, בין השאר משום שהם מאפשרים לבעליהם להשתכר בכבוד ולשמור על רמת חיים מיטבית; ומי שיבחרו להמשיך ללימודים גבוהים באקדמיה או בכל מוסד מוכר אחר, יזכו למימון מלא של המסלול כולו, ולרוב גם לסיוע במימון הוצאות מחיה במהלך הלימודים.

למרות הסיקור הבינלאומי הנלהב, בשנים האחרונות הפינים ביקורתיים הרבה יותר כלפי מערכת החינוך שלהם. את כס הכבוד במבחנים הבינלאומיים תפסה אסטוניה השכנה מדרום, ובתקשורת פורסמו לאחרונה עדויות של מורים שהתלוננו על שחיקה וקושי לעמוד ביעדים הקשוחים של המערכת. אניקה קינוּנן, מורה למתמטיקה ומדעים בחטיבת ביניים בעיר לאהטי שבדרום פינלנד, סבורה שהביקורות מוגזמות. "יש לנו מערכת חינוך מצוינת, גם אם לא הכל מושלם. אחד האתגרים הגדולים של צוותי החינוך הוא ההסתגלות לעולם החדש. אצלנו בבית הספר התלמידים לא לומדים בכיתות, אלא באוֹפֶּן־ספייס עם פינות ישיבה ולמידה. נוסף על כך, אנחנו עושים שימוש נרחב מאוד בעזרים דיגיטליים. בשיעורי מתמטיקה בתיכון, למשל, התלמידים יושבים מול מחשבים ניידים ועובדים על התרגילים רק באמצעות תוכנות ייעודיות".

כל ילד מביא איתו ברכה

באחת מקהילות ההורות הישראליות שאני חברה בהן בפייסבוק, סיפרה מישהי שהיא משתוקקת לילד שלישי, אבל חוששת מהקושי הכלכלי שיגיע איתו. היא כמובן הסתתרה מאחורי משתמש אנונימי. התגובות הצפויות לא איחרו להגיע: "כסף זה לא שיקול", כתבו לה חלק מהנשים. "מצטמצמים ומסתדרים", הסבירו אחרות, ורבות נוספות הבטיחו שאין לה שום סיבה לדאוג, כי "כל ילד מביא איתו ברכה". בודדות בלבד הציעו לבחון את העניין בכובד ראש ולבדוק אם האמצעים שעומדים לרשות המשפחה יאפשרו לה להמשיך לחיות ברווחה.

זה הפרדוקס הישראלי במיטבו: באותה קבוצה וברבות אחרות מסוגה מתפרסמות בעקביות תלונות זועמות על רמת החינוך הירודה בארץ, על זמני ההמתנה המטורפים לקבלת טיפולים פרא־רפואיים בתחום התפתחות הילד, ועל העומס הבלתי נסבל בכבישים, בפארקי המים ובקניונים. אבל רק מעטים מהישראלים יקשרו בין הגישה שמעודדת ילודה רבה בכל מחיר לבין ההידרדרות באיכות החיים שלהם ושל ילדיהם. קישור כזה נתפס כאן כמגונה.

בביקור של חודש בפינלנד הספקנו לשכוח מתענוגות ישראליים יומיומיים כמו הזדחלות בפקקים אימתניים וחיפושי חניה סיזיפיים. גם את הצליל המעיק של צופרי מכוניות, פסקול חיינו בארץ, לא שמענו מרגע הנחיתה ועד החזרה לארץ. הפינים מתפארים בתרבות של אמון וכבוד הדדי, והמנטליות שלהם היא ללא ספק חלק מהעניין, אבל הרבה יותר קל להיות אדם נחמד כשאיש לא אורב למקום החניה שלך, כשנסיעה באוטובוס לא נדמית לריקוד מושחת עם עשרות זרים, וכשהתורים במרכזי הקניות קצרים ומהירים. ואם בתחבורה ציבורית ומרכזי קניות עסקינן, בפינלנד שני אלו זמינים לציבור שבעה ימים בשבוע. את קדחת ההשלמות בסופר רגע לפני החלת עוצר לסוף שבוע שלם לא תפגשו שם, ובניגוד למיתוס השחוק, לא תפגשו גם אלפי נהגי אוטובוס ומוכרנים משוללי זכויות שנגזל מהם יום המנוחה בעל כורחם.

מהממשלה הנוכחית, הדתית־משיחית והשמרנית הקיצונית, כנראה לא תבוא הישועה. היא לא תשחרר אותנו מהעוצר של שבת וגם לא תפעל לריכוך המשבר הדמוגרפי. שר האוצר בצלאל סמוטריץ' הצהיר לא פעם ש"מדינה יהודית צריכה לעודד ילודה", ושותפתו למפלגה, השרה אורית סטרוק, מזכירה מעת לעת כי עם ישראל צמא לנשים שערכיהן הם "צניעות, ילודה ומשפחות ברוכות ילדים". חברי הקואליציה הזו, כמו רבות לפניה, מוסיפים חטא על פשע כשהם מאפשרים למנוע השכלה בסיסית ממאות אלפי ילדים בישראל, ובכך חוסמים את דרכם להשתלבות עתידית בשוק העבודה.

בנאום שנשא במאי הממונה על התקציבים במשרד האוצר יוגב גרדוס הוא התריע מפני החורבן שמביא עלינו המשבר הדמוגרפי. את קצב גידול האוכלוסייה בישראל תיאר גרדוס כ"חריג ביותר", והסביר כי הגידול החריג הזה מייצר עומס על השירותים החברתיים, על הכבישים, על שוק הדיור, על הצריכה ועל הייצור המקומי. גרדוס התייחס לשילוב הקטלני בין פריון הילודה הגבוה לבין פריון העבודה הנמוך, והזהיר כי "ללא שינוי דרמטי, כשהנכד שלי ייכנס לכיתה א', 50% מהבנים בישראל ילמדו במערכת חינוך ששיעור בעלי תעודת הבגרות שלה הוא 5%, והיא מוציאה מתוכה עובדים שמייצרים שליש מהפריון של העובד הממוצע במערכת המקבילה".

אינטרסים פוליטיים צרים הביאו את ממשלות ישראל לדורותיהן להחריש ולהצניע את תקתוק הפצצה הדמוגרפית שגרדוס מדבר עליה, ומאחר שההנהגה הנוכחית רואה בה ברכה, השינוי התפיסתי המיוחל ייאלץ להתחיל מלמטה. ישראל לעולם לא תהיה פינלנד, אבל את ההידרדרות לרמת חיים של עולם שלישי נוכל לעצור, אם רק ננטרל את מנגנון ההדחקה.

אם אנשי תשתיות, חינוך ורפואה — אלה שקורסים כבר עכשיו מהשלכות המשבר הדמוגרפי, ומרגישים אותן על בשרם יום־יום — ידברו בגלוי על המחיר של הגידול המהיר באוכלוסייה ושל הצפיפות שנלווית אליו, לא נוכל עוד לעצום עיניים. ואז, אולי, יותר ויותר הורים ישראלים יידרשו לשאלה: האם תהיו מוכנים להקריב את רווחתם ושלומם של הילדים שיש לכם בבית עבור הילדים שעוד יהיו?