ח

דר הטיפולים של איתן שקד עמוס בעבודות בוץ שיצרו מטופליו. חיות, בתים, טירות ודמויות אנושיות, כלי נגינה — כולם עשויים בוץ שהתקשה. הוא שופך אדמה לגיגית מרובעת, לוקח דפי A4 משומשים, מגלגל אותם, ומכניס לבקבוק פלסטיק שהכיל פעם מיץ תפוזים וכעת יש בו קצת מים עכורים וכמה אבנים, שלהן הוא קורא להבים. הוא סוגר את הבקבוק ומשקשק מעלה ומטה ויוצר עיסת נייר. הוא שופך אותה לתוך הגיגית עם האדמה, מכניס ידיו לעיסה הדביקה החדשה, מערבב ולש. כעת האדמה נהפכת לבוץ שמזכיר חימר, והוא יוצר ממנה מעין קערית. הוא נותן גם לי חתיכת בוץ להתנסות, וטיפות חומות מתנפצות על הרצפה ומלכלכות את ידיי. אני אוחז בבוץ ומתחיל לפסל, אבל מרגיש לא נוח. דחף בלתי נשלט מצווה עליי לשטוף ידיים, כי אסור להכניס ידיים לבוץ. אני מרגיש שאני מפר כללים בסיסיים שעליהם גדלתי. קולה של אמי צף ועולה במוחי ומורה לי להסיר את הטינופת. הוא מתערבל בזה של זוגתי, שמעירה לי בימים גשומים שלא אעז להיכנס הביתה עם נעליים. אני רוצה להסיר את הלכלוך שדבק בי.

"זאת כל הבעיה", אומר שקד. "התקלקלנו ואנחנו כבר לא מסוגלים לגעת בדברים. התאהבנו בסטריליות. אנחנו רגילים למגבונים ולסבון נוזלי ולאלכוג'ל, עברנו לחיות בבועה סטרילית שמנתקת אותנו מהרגשות ומהתחושות שלנו". כדי להתמודד עם הניתוק מהמגע המלוכלך, שקד פיתח שיטה שנקראת "משחקי אדמה". אבל היא לא נועדה סתם לאפשר לנו להתלכלך. הוא מסביר שהשיטה מאפשרת לנו להתחבר לתחושות שנשכחו ולווסת את הרגשות שלנו. "המגע עם האדמה, הבוץ, מחזיר אותנו אל המגע הסנסורי של הינקות, המשחק הראשוני, שבו תינוק חוקר את העולם. זה כמו להגיע לנקודת האפס", הוא אומר, בעודו לוחץ על הבוץ שיצר ומרטיב אותו עם עוד מים. "אני עכשיו חוקר את העולם ואת התחושות שלי בתוך העולם. אדם פוגש עולם, ובעצם פוגש את עצמו".

אחרי שאנחנו שוטפים ידיים ומתיישבים אצלו בקליניקה, שקד מרים קערת בוץ יבשה שהכין אחד המטופלים שלו, ובתוכה פיסת נייר. "כשהמטופל מגיע הוא מוצף רגשות", הוא מסביר. "מדובר במטופל שנושא איתו טראומה כבר כמעט 30 שנה. ברגע שהוא מחזיק את הקערה בידיו הוא נרגע. זה נהפך למעין טקס קבוע בעבודה הטיפולית שלנו. אנחנו עובדים כאן, ויוצאים יחד לטבע. בעזרת הכלי והפתקים שהוא מניח בתוכו הוא מביע את הכאב ואת הצער שחווה בחייו היומיומיים, כולל כאב הטראומה. את החרדות והקונפליקטים אנחנו מרכזים לתוך המכל. כדי לווסת את עצמם, פוסט־טראומטיים רבים משתמשים בתרופות או בקנאביס, אנחנו משתמשים באדמה. אנחנו מאפשרים ויסות עצמי לאדם שהוויסות העצמי הופקע ממנו.

"בתוך הפתקים שבקערה יש דברים שהמטופל כותב לעצמו, דברים קשים להכלה. הוא מפקיד אותם בקערה כדי שהאדמה תעזור לו להכיל. הבוקר, למשל, הוא הציף קשיים, אבל לא הספקנו לעבוד עם הקערה שלו. אז לפני שהוא יצא הוא ביקש לגעת בקערה, כאילו זו היתה מזוזה. היה לו חשוב, המגע הזה. בשבילי זה היה מרגש ביותר. הפונקציה הזאת של אביזר שהוא בסך הכל דומם היא מבחינתו רכיב של הנפש".

כלומר הוא בעצם מתייחס אל הקערה כאילו היא היתה בובה או אפילו בן אנוש.

"המטופל הזה חווה מצב שבו הוא היה יכול לאבד את חייו. כשפוסט־טראומטי מצליח להפגיש את עצמו עם חפץ שאיתו הוא מרגיש נוח, יש תקווה לריפוי ולהקלה בסטרס הבלתי נסבל. מדובר בחוויה חושית וקוגניטיבית".

הבוץ הוא המפתח?

"הבוץ הוא הזדמנות לרענן את הקשר עם הסביבה, לרענן את הקשר עם העולם, לפתוח פתח לחוויה חושית. היה לי, למשל, מטופל שפשוט אהב להחזיק את הבוץ בידיים. הוא אהב להריח אותו, ממש להסניף. זה חיבר אותו למרכז הכי קדום שלו. המוח שלו שידר כל הזמן 'חירום חירום חירום', והוא אמר שהוא מרגיש שהריח מאפשר לו לנשום. זה קורה גם עם ילדים שנפגעו — בעזרת הבוץ הם מתחברים למשהו בלתי אמצעי, משהו שמאפשר להם לבנות את עצמם ולייצר אינטראקציות חיוביות עם העולם".

ילדים צריכים מגע כזה?

"ככל שאתה מצמצם את הממשק של ילד עם העולם, כלומר עוטף אותו בפלסטיק, היכולת שלו להכיל מגוון של מצבים הולכת וקטנה. משטחי הדשא הסינתטי, שרק הולכים ומתרבים, חושפים את הילדים רק למרקם מישורי ואחיד. המנעד מצטמצם. גמישות של ילד במצבים שונים נרכשת על ידי התנסויות, וככל שאתה מצמצם את המרחבים ואת המרקמים, כך הסביבות נהפכות לעוינות וחודרניות  יותר, והגמישות מצטמצמת. החוסן של הילד והיכולת שלו לווסת את עצמו ולתקשר נפגעים".

אולי אנשים רוצים דשא סינתטי כי זה מזכיר להם את מה שהיה פעם דשא, למה להחמיר איתם? לפחות הם שואפים לירוק, לא במקרה זה כל כך מצליח.

"אתה צודק, הנפש שואפת לירוק, אבל יש הבדל עצום. זה כמו ההבדל בין כלב חי שאיתו אתה משחק לכלב צעצוע מפלסטיק".

"הקושי של ילדים עם מגע גובר. אפילו לים הם לא הולכים"

שקד מייחס את הניתוק של הילדים גם לצעצועים שהם משחקים בהם. "לא צריך לקנות לילדים צעצועים מהונדסים", הוא אומר. "אנחנו ישבנו בחוץ, שיחקנו בבוץ, היו מעט מאוד צעצועים, ואת רובם המצאנו ופיתחנו לבד. ואז, בתוך דור וחצי, כל המשחקים שהמצאנו נעלמו. אנחנו יוצרים מציאות מהונדסת, שבה מומחי תודעה גם מעצבים את המוצרים שנלווים לעולם וירטואלי. דמיין את זה כמו שרוול צר שהילד נכנס לתוכו, שמצד אחד מצמצם אותו, ומצד אחר גורם לו לפתח הגזמה לחלקים מאוד מסוימים".

לאילו חלקים?

"בעיקר לחלקים אלימים ולחמדנות".

בגלל צעצועים?

"יש הבדל מהותי בין צעצוע שילד בונה לצעצוע מהונדס. אתה יודע איזו עוצמה רגשית נרקמת בין ילד לצעצוע שהוא בונה? זה משהו שונה מחיבור למערכת מחשב. הילדים של ימינו מכורים למסכים והמחשב יוצר עבורם סביבה של נוחות כביכול, שלתוכה הם מחברים את הנפש ב־USB".

אולי זה בעצם דבר חיובי? למה לפחד מהטכנולוגיה שיוצרת עולם מדומיין ועשיר, שבעבר לא היה אפשר לברוא כמוהו?

"הפוך. אנחנו מקצצים את עולם הדמיון, מכיוון שהסביבה הווירטואלית מעוצבת והדמויות מעוצבות והחוקים מעוצבים. המשחקים ממושטרים. כל מה שנותר לנו זה להתברג פנימה למרחב הזה כדי לחוות איזו שכבה של הצלחה. ככל שאתה מתברג טוב יותר, כך אתה נשאב לזה ומתמכר למרחב הווירטואלי. מאלפים אותך להשיג מטרה מסוימת, מאלפים את התודעה והמוח שלך לצעוד בדרך שמישהו יצר עבורך".

את שיטת "משחקי אדמה" שקד הציג בספר בשם זה, שלדבריו נמכר באלפי עותקים, למטפלים ולאנשי חינוך. יחד עם בת זוגו תמר, גננת במקצועה, פיתח גם סדנאות וקורסים למשחקי אדמה המיועדים לבתי ספר. אחד כזה פועל כבר ארבע שנים בבית הספר היסודי בקריית החינוך אורט חצור בחצור הגלילית. לדברי רינת ביטון, מנהלת בית הספר, "כשראיתי שהתלמידים מדברים אחד עם השני דרך הטלפון, גם בגילים צעירים, חשבתי שצריך לאפשר להם חוויה אחרת". ביטון התחילה עם הסדנאות בכיתות של חינוך מיוחד, ואחר כך שילבה אותן גם בכיתות רגילות. "כמנהלת וכמורה זה 32 שנה אני רואה איך בכל שנה גובר הקושי של ילדים עם מגע", היא מסבירה. "הם מפחדים ללכת יחפים, כל מגע מציק להם, הם חוששים לגעת בחומרים כמו פלסטלינה, הם לא רוצים להתנסות. זה מגיע למצב שיש ילדים אצלנו שלא רוצים ללכת לים, כי החול מפריע להם. אני רואה את ההיסטריה כשאנחנו מגיעים לטיולים, מה החול עושה להם".

ופתאום הבאת להם בוץ.

"כן, ובתחילת השיעורים חלק מהילדים באמת עמדו בצד. אבל אחרי פעמיים־שלוש הם התחילו להתנסות ונכנסו לזה. ולא רק הילדים, גם מול ההורים היה לי קושי. הם התלוננו על כך שהילד חוזר מלוכלך, מלא בוץ וכתמים. אבל לאט לאט הם הבינו שגם אם הילדים מתלכלכים, זה לא סוף העולם".

וזה הועיל?

"התוצאות מדברות בעד עצמן: ילדים עם בעיות תקשורת התחילו לדבר זה עם זה, כי זו שפה רגשית אחרת, דרך חומרים. כל צוות חינוכי יוכל להשתמש בטכניקה הזאת כדי לקרב את הילדים לחומר".

כיום הסדנאות משולבות גם בבתי ספר בפרדס חנה, בגשר הזיו, בבית הגדי, בכפר קרע ואף בתלמוד תורה חרדי בצפת, גנזי המלך, שבו שקד עובד כמטפל מטעם משרד החינוך. "התלמידים שם מאוד אוהבים את היצירה באדמה. זה מסייע במגוון קשיים רגשיים, בייחוד עם ילדים על הרצף האוטיסטי", הוא אומר.

לדברי אבראהים נוג'ידאת, מנהל בית הספר היסודי אל־זייתון בכפר הבדואי בועיינה נוג׳ידאת בגליל התחתון, "הילדים התחילו השנה להתנסות עם האדמה והבוץ, והתוצאה היתה שתלמידים שהיו שקטים התחילו להשתחרר. עבורנו, כבני מיעוטים דוברי ערבית, זו גם דרך ללמוד עברית. ההתעסקות בבוץ גוברת על קשיי השפה, וגם נותנת ביטוי לאלה שהם פחות חזקים ומעצימה אותם — מה שקשה להשיג בתוך כיתה".

"אחת הטענות שלי לתחום שלנו, לפסיכולוגיה, היא שהוא מושפע מאוד מתפיסות מערביות", אומר פרופ' להד. "והנה כאן יש לנו אפשרות לחזור לגישה טבעית, כי אנשים שעברו טראומה נמצאים בכל התרבויות, ולא כולם יכולים לבטא את המצוקה שלהם בכתיבה ובדיבור. אפשר לבטא אותה, למשל, גם בפיסול, והבוץ הוא חומר ראשוני שמגשר על פערים תרבותיים. נוסף על כך, בחברה המערבית ילדים כמעט שלא נוגעים בחומר. הם מוקפים בסינתטיות, והיום אנחנו מבינים שזה יוצר אצל הרבה מהם קשיי ויסות, שמתבטאים בקשיי למידה ובעיות קשב וריכוז".

"איך הילדים האלה אמורים להציל את העולם?"

שקד (56), שחי בקיבוץ מחניים, גדל בעפולה לאב ניצול שואה ולאם "פוסט טראומטית לא בתפקוד. גדלנו בבית ישן עם חצר גדולה. מכיתה ג' הכל התפוצץ לי — הייתי זורק חפצים, משתולל, מתפרץ. הייתי מיוסר בתוכי, וכולם קראו לי 'משוגע'. בגיל 11 הפכתי לטבעוני והתחברתי לטבע. עולמי הפך להיות עצים, חיות, חרקים. הגיבור שלי היה עזריה אלון, ממייסדי החברה להגנת הטבע, שעסק בנושאי איכות הסביבה".

באותה תקופה הוא גם החל לפסל בחימר, ויצר חיות שלדבריו עטפו אותו ונתנו לו מרגוע. בתיכון למד מחשבים, אחר כך שירת בגולני, אבל אז חזר לטבע, כמדריך בבית ספר שדה. הוא בעל תואר ראשון בחינוך ממדרשת בית ברל ותואר שני בדרמה תרפיה ממכללת תל חי, והיה בעבר גם מנהל בית הספר הדמוקרטי בערד. אחר כך החל לעבוד כתרפיסט ומתוך עבודתו פיתח את שיטת הטיפול בבוץ. לא רק בשביל הילדים, אלא בשביל כולנו.

"העובדה שאנחנו מגדלים ילדים עם חוסן רעוע וכישורים רגשיים חלשים בתקשורת הבינאישית משפיעה גם על החברה", הוא טוען. "כחברה אנחנו לא מבינים את המשמעות של הדורות האלה, שהתבגרו לעולם מנוכר ופלסטי. אנחנו מייצרים אנשים שמנוכרים לסביבה, שחיים בתוך בועה, ולא ברור כיצד אותם ילדים ינהלו בבוא היום את העולם. נכון, יש חינוך סביבתי, אני רואה את זה בתחום של שמירת הטבע ומשבר האקלים. אבל חינוך סביבתי שמתרחש על גבי מצע מפלסטיק ובתוך מסכים לא יכול להיות אפקטיבי לאנשים שאמורים להציל את העולם בעתיד".