ב

במאה ה־19, כשהמתיישבים האמריקאים הלבנים נדדו מערבה והגיעו לאזור שהיום הוא מפגש המדינות וויומינג, מונטנה ואיידהו, הם פגשו בטורף העל המקומי: זאב הרי הרוקי הצפוני, בעל חיים שמשקלו הממוצע הוא 45 ק"ג, ושאוכל מדי יום בשר בשיעור שמגיע ל־20% ממשקלו  — בעיקר איילים, שחיים באזור בשפע. הזאבים הקרניבורים גילו לשמחתם שחיות המשק של המתיישבים מספקות להם את תצרוכת הטרף הפסיכית הזו — ובתגובה, המתיישבים חיסלו אותם באמצעות ציד והרעלות. מאמצי החיסול הללו תפסו תאוצה ב־1872, כשהאזור בעל המגוון הביולוגי העצום הוכר כפארק ילוסטון. בשנות העשרים של המאה הקודמת הזאבים באזור חוסלו לגמרי, כדי להגן על האיילים הייחודיים לאזור.

אלא שהטבע אינו מחבב ואקום, ואת מעמד טורף העל המקומי ירש זאב הערבות (קויוטי) — מין שגודלו הוא כשליש מזה של זאב הרוקי, ושאינו טורף בעלי חיים גדולים. התוצאה היתה שאוכלוסיית האיילים צמחה ללא בקרה ופגעה בסביבה: מיני צמחייה נעלמו ואיתם בעלי חיים שתזונתם נפגעה. הפגיעה בצומח גרמה לסחף קרקעות ששיבש את זרימת הנהרות.

ולכן מ־1995 הרשויות האמריקאיות השיבו לפארק זאבים שיובאו מקנדה. האיילים הגבילו את עצמם ליערות, שם קשה לזאבים לצוד אותם, וכך הצמחייה בשטחים הפתוחים בפארק השתקמה. בתוך שש שנים בלבד, גובהם של חלק מהעצים זינק פי חמישה (!), ושורשיהם מנעו סחף אדמה ושיקמו את ערוצי הנהרות, מה שבתורו שיקם את אוכלוסיית הבונים. אלה חזרו לבנות את הסכרים שלהם, שיוצרים בריכות טבעיות, והדבר סייע לשקם את אוכלוסיית בעלי החיים התלויים בבריכות האלה, שגדלה ב־84%. הזאבים גם טרפו טורפים קטנים יותר, מה שהגדיל את אוכלוסיית המכרסמים בפארק והשיב אליו עופות דורסים. וכל הטוב הזה נקנה במחיר זעום: בשנים 1995–2003 הזאבים צדו פחות מ־300 חיות משק.

לפני תחילת העונה שעברה, פרנסי ברצלונה עוד התהדרו בחזון שכיוון להכנסות של יותר ממיליארד יורו — אבל כיוון שההכנסות מליגת האלופות אבדו, וההכנסות מימי משחק, חסויות וזכויות שידור מצויות בצניחה חופשית, ההכנסות בפועל עמדו על 591 מיליון יורו, וההפסד הכולל לעונה עמד על 555 מיליון יורו. בשורה התחתונה ברצלונה מצויה כיום בחובות של 1.2 מיליארד יורו, מהגבוהים בעולם הספורט. החובות האלה מונעים ממנה השקעה מסיבית והכרחית בסגל: כרגע הקבוצה עמוסה בשחקנים בינוניים שעלו הרבה יותר מדי כסף, והכישרונות שבכל זאת יש לה הם צעירים חסרי ניסיון. השחקן הגדול בהיסטוריה — אחד, ליאו מסי, אולי שמעתם עליו — עזב את המועדון לטובת הפרויקט הקטארי בפריז סן־ז'רמן. "פרקטית מדובר בפשיטת רגל", סיכם לאחרונה הנשיא החדש של המועדון, ז'ואן לאפורטה, שנימק את הקטסטרופה ב"פגמים רציניים בניהול המועדון בעבר".

לאפורטה צודק לחלוטין (ובאופן כללי הוא הבחור הטוב בסיפור), אבל אלה לא רק המנהלים הגרועים. למרחב המחיה של ברצלונה פלשו טורפים חזקים יותר, ובראשם מנצ'סטר סיטי שבבעלות אבו־דאבי ופריז סן־ז'רמן שבבעלות קטאר. אלה נהנים מכללי "הפייר פליי הפיננסי" של הרגולטור אופ"א, שמונעים מקבוצות להוציא יותר ממה שהן מכניסות — אבל בפועל מאפשרים למיליארדרים לשלם קנס זניח, מבחינתם, כדי להשקיע סכומי עתק בקבוצות הענק שלהם. מועדונים כמו ברצלונה, שאינם בבעלות מיליארדר או נסיכות נפט, מתקשים לעמוד בקנסות האלה.

בין הניהול הגרוע שלה לבארות הכסף של מתחרותיה, ברצלונה מצאה את עצמה במצב עגום. היא עדיין שואפת להקים סופרליג כדי להתמודד עם המציאות החדשה, ולאחרונה אישרה גם תוכנית שיפוץ אצטדיון ב־1.5 מיליארד יורו, כך שמוקדם להספיד אותה, אבל היא כבר אינה ניצבת בפסגת הכדורגל האירופי.

האם זה רע? הרבה אנשים מרוצים מאוד ממה שקורה לבארסה. בימים שבהם היא היתה טורף־על, כולם נדרשו לעבור דרכה כדי להגיע לגמר ליגת האלופות. התנהלותה בשוק העברות השחקנים היתה בריונית: היא היתה יכולה להחתים כל מי שרצתה, וכך אכן עשתה.

אלא שלהחליף בריון בבריון גדול יותר זו טעות. קריסתה של ברצלונה היא אובדן של טורף־על לכדורגל הספרדי והאירופי, ותקדים הזאבים בילוסטון מוכיח שמדובר בסימן מבשר רעות. הוא עלול לבשר על השתלטות של ריאל מדריד על הליגה הספרדית, על ייבוש שוק ההעברות בספרד ובריחת כישרונות מקומיים, על היפרדות ברצלונה וריאל מהליגה הספרדית כחלק ממסע לחיפוש הכנסות, ואף על היפרדות של קטלוניה מספרד (רגשות לאומיים בחצי האי האיברי תמיד מצאו ביטוי נחרץ בכדורגל). אי אפשר לדעת מה יקרה לאקו־סיסטם בלי טורף־על. אחרי הכל, כשהזאבים בילוסטון הוכחדו, נהרות פסקו ממרוצתם.