פותחת עיניים לאנשים

רוני דורי

פותחת עיניים לאנשים

//

רוני דורי

"כולי מאושרת כשאני מצליחה לעזור לאדם שעובר מה שאני עוברת בעצמי"

בגיל 16 רופא העיניים של דפנה חיים־לנגפורד המליץ לה לוותר על החלומות האקדמיים, כי היא ממילא תתעוור. אז הנערה שמתמודדת עם מחלת העיניים הנדירה אובאיטיס, החליטה להוכיח לו שהוא טועה. כיום, בגיל 48, היא דוקטור לביופיזיקה שעומדת בראש חברה שפיתחה תרופה מהפכנית לטיפול באובאיטיס, וקרובה לקבל אישור FDA. כך היא תציל את הראייה של מאות אלפי אנשים כמותה

לנגפורד־חיים. "משקיעים אמרו לי: 'אובאיטיס זה לא מעניין'. הייתי בשוק. ישבתי מולם כנציגת הזן שלי ואמרתי להם: 'איך אתם מעיזים להגיד את זה?'". צילום: אילן בשור

מוסף כלכליסט | 30.12.21

ד

פנה חיים־לנגפורד היתה בת 16 כשפגשה את האיש ש"בזכותו" השלימה תואר דוקטור. זה היה רופא שאליו הגיעה לביקורת שגרתית בעקבות דלקות עיניים חוזרות. היא סיפרה לו בגאווה שהיא מתכננת ללמוד ביולוגיה וכימיה כדי להיות מדענית, ובתגובה "הוא הסתכל עליי, הפספוסה שבאה בלי אבא ואמא, ואמר לי: 'בשביל מה להתאמץ? לכי ללמוד מזכירות. את לא תראי עוד מספיק שנים כדי לסיים תואר ראשון'", היא מספרת ל"מוסף כלכליסט". "ואני לא הבנתי על מה הוא מדבר. עד אז חשבתי שיש לי דלקת עיניים סך הכל, לא איזה ביג דיל".

חיים־לנגפורד (48) מתמודדת עם אובאיטיס (Uveitis), מחלה אוטואימונית כרונית שגורמת לדלקות עיניים חוזרות, ונחשבת אחת המחלות המעוורות ביותר של אנשים בגיל העבודה: לשני שלישים מהחולים בה תיגרם פגיעה בלתי הפיכה בראייה, ו־22% מתוכם יאבדו את ראייתם כליל. היא אובחנה עמה כבר בגיל 8, לאחר ששיתפה את אמה בכך שבקריאה היא רואה נקודות ופסים, ושגרת חייה כללה שלל בדיקות וטיפולים: סטרואידים בטיפות או בזריקות לעין, כימותרפיה ואף ניתוחים. אבל אף אחד במשפחה לא שיער שהמחלה תוביל לפגיעה בראייה או לאובדנה: "את יודעת, זו היתה שנת 1990, הרבה לפני התקופה שבה כל אחד נכנס לגוגל והופך להיות רופא מטעם עצמו", היא מסבירה. "אז כן, יש התקף, קופצים, מקבלים טיפול, מקבלים זריקה, ומשוכנעים שמחר זה עובר, נגמר, כאילו, די, זה כבר מאחורינו".

ופתאום סטירה מצלצלת מרופא חסר רגישות גרמה לחיים־לנגפורד להבין שזה לעולם לא יהיה מאחוריה. אז היא החליטה להקדים תרופה למכה, באופן הכי מילולי שיש. "למחרת הברזתי מבית ספר, נסעתי בשני אוטובוסים לעמותה למען העיוור והודעתי שאני רוצה ללמוד כתב ברייל", היא משחזרת. "נכנסתי לחדר אפלולי, שבו ישב יו"ר העמותה ושאל אותי: 'למה?'. אמרתי לו: 'אני רוצה להיות מדענית ואמרו לי שאני לא יכולה, אז אני צריכה לחשוב על פתרונות'. בדיעבד, אני חושבת שאני חייבת לו המון, לרופא הזה שנתן לי ניבוי שלא רלוונטי לכלום, כי בזכותו סיימתי דוקטורט בביופיזיקה בטכניון. הוא אמנם נהג בחוסר אחריות, אבל הוא לא הרופא האחרון שנהג בחוסר אחריות ואמרה לי כל מיני דברים שלא צריך להגיד לחולים".

מסע הצלב האישי של חיים־לנגפורד לא נעצר שם: ב־2016 היא הקימה את טרסייה פארמה (Tarsier), חברה לפיתוח פתרונות רפואיים למחלות עיניים אוטואימוניות ודלקתיות, שגייסה מאז כ־20 מיליון דולר, בין היתר מענקית הפארמה סאן וביולייט. מוצר הדגל שלה הוא טיפות עיניים לטיפול בגלאוקומה משנית לאובאיטיס, שמתפתחת אצל כשליש מהחולים בגלל טיפול ממושך בסטרואידים וגורמת לעיוורון. התרופה מצויה כעת בשלב 3 לניסוי הקליני שלה, והחברה עתידה להגיש את התיק לאישור ה־FDA במהלך 2023.

לפני חודש הגיעה חותמת ענקית להצלחה של חיים־לנגפורד, כשהיא גברה על כ־20 מדעניות מרחבי אירופה, וזכתה בפרס של האיחוד האירופי לנשים חדשניות לשנת 2021 — הישג עצום שבצידו גם מענק של 100 אלף יורו.

אבל ההישג העיקרי שבו מתגאה חיים־לנגפורד הוא הצלת הראייה של מטופליה. "בבקרים שבהם אני נכנסת למערכת לראות מה קורה בניסוי ורואה שהצלחנו עם עוד מטופל — כולי מאושרת", היא אומרת. "הפחד מעיוורון הוא הפחד האנושי הגדול ביותר. וכשכולם סביבי מדברים על התרופה, הליכי האישור וכו', אני אומרת להם: 'רגע, עזרנו פה לבן אדם'. וזה גם בן אדם שאני אישית מאוד יכולה להתחבר למה שהוא עובר, כי אני עוברת את זה בעצמי".

ההזדהות והאחריות האישית הביאו את חיים־לנגפורד לדבר כיום לראשונה בפומבי על מחלתה — צעד לא מובן מאליו עבור אשת העסקים הנמרצת והנחושה, שהתעקשה כל חייה לא לקבל יחס מיוחד בגלל האובאיטיס. "זה משהו שגם עכשיו קשה לי מאוד לשים בפרונט", היא מבהירה. "אפילו בסביבה הקרובה שלי לא כולם יודעים שבעין אחת אני רואה אצבעות ביום טוב, או לא רואה בכלל. הם יודעים שיש לי איזה משהו בעין, אבל לא מעבר לכך", היא אומרת.

מקצועית כבר הוכחת את עצמך מזמן. למה עדיין קשה לך לדבר על זה?

"כי אני לא אוהבת מילים כמו 'חולה' או 'סובלת', ולא רוצה להיות מוכרת בתור 'החולה שהקימה חברה', אני אשת מקצוע מספיק מקצועית גם בלי הטייטל הזה".

אז מה גרם לך להחליט לדבר כעת?

"אמרו לי שאני קצת פוגעת בחברה שלי, כי אנשים מניחים שאם 'לי' יש אובאיטיס, אז זו בטח לא כזאת מחלה קשה. ולכן בשלב הזה אני רוצה לספר לכם קצת על המחלה, למה היא כן קשה מאוד, ולמה מאוד מאוד חשוב לטפל בה".

"אני לא יודעת אם זה מאופטימיות או מפחד להגיע למקומות המדאיגים של המחלה, אבל אני תמיד עם הפנים קדימה. הרי כבר שמעתי הכל מרופאים, שאני 'מקרה אומלל', 'חסרת תקווה'. אבל למה שהם מכנים 'מחלה', אני קוראת 'אתגר'. ולכל אחד מאיתנו יש אתגרים"

חיים־לנגפורד מקבלת את פרס האיחוד האירופי לנשים חדשניות בבריסל, בלגיה, לפני חודש. "כשראיתי את המולקולה, היה לי ברור שהיא שלי, שזה בכוכבים, שיש לי פה אחריות". צילום: אי.אף.פי

להתאהב במולקולה

הדבר הראשון ששמים לב אליו בשיחה עם חיים־לנגפורד היא החיוביות יוצאת הדופן. "בכל דבר אפשר למצוא זווית חיובית", היא אומרת, "כל דבר פתיר, רק צריך לחשוב איך לפתור, מאיזו זווית לגשת למשימה. אני כל הזמן מחפש פתרונות ותהליכים חדשים".

הדבר השני שמבחינים בו בשיחה איתה הוא ההומור השחור. כך למשל, היא מספרת בחיוך ש"בקליניקה של מומחה אובאיטיס רואים אנשים מאוד מאוד רזים בגלל הכימותרפיה או מאוד מאוד נפוחים בגלל הסטרואידים. אז את מבינה שאת צריכה שני ארונות בגדים בבית לכל אחד מהמצבים. זו גם סיבה טובה לשופינג" .

היא גדלה באנגליה, גבעתיים ויהוד, וגרה כיום בזכרון יעקב עם בן זוגה ושני ילדיהם. היא היתה ילדה "סופר־פעילה" עם תשוקה גדולה למדע ולטבע, ששאבה השראה מאביה דוד, שהוא "ממציאן ופותר בעיות סדרתי". בצבא התנדבה לשרת כמש"קית חינוך, אף שבגלל מחלתה היה לה פטור משירות. ובתום השירות עשתה מסלול ישיר לדוקטורט בביופיזיקה בטכניון.

בניגוד למה שניתן לצפות, לתחום העיניים הגיעה חיים־לנגפורד רק בשלב מתקדם בקריירה. את הדוקטורט היא כתבה על מנגנונים חשמליים בלבלב, ואחריו היא ניהלה את חברת החממה הקטנה PerAssist. ב־2006, מונתה לסמנכ"ל פיתוח עסקי במדינגו, שפיתחה משאבת אינסולין קטנה.

במקביל לקריירה היא ייסדה ב־2009, יחד עם ד"ר יעל הלפמן כהן, את הארגון הביומימיקרי הישראלי, עמותה שמעודדת חיקוי ולמידה של מנגנונים מהטבע לפתרון בעיות של בני אדם, באמצעות הרצאות, כנסים וקורסים. את העקרון הזה בדיוק היא תיישם לימים בסטארט־אפ שלה.

ב־2011 קפצה חיים־לנגפורד עוד שלב משמעותי, כשהתמנתה לסמנכ"ל פיתוח עסקי בקרן ההון סיכון קסניה, שם ניהלה את הפורטפוליו הרפואי, ערכה בדיקות נאותות לעשרות חברות ביוטק וכיהנה במועצות מנהלים של לא פחות מעשר חברות בו זמנית. אחת מהן היתה Eximore, שפיתחה שתל זעיר לשחרור מושהה של תרופות לעיניים — הפעם הראשונה שבה חיים־לנגפורד עסקה בתחום העיניים.

חלק מהחברות בפורטפוליו שניהלה נמכרו במאות מיליוני דולרים, ובהן אורתוספייס, שפיתחה "בלון" לטיפול בפגיעות בכתף ונמכרה לסטרייקר ב־220 מיליון דולר; ומדיטייט, שפיתחה מוצר לטיפול בערמונית מוגדלת שפירה, ונמכרה לאולימפוס לפי שווי של 300 מיליון דולר. אבל העניין שחיים־לנגפורד מצאה בתפקיד הלך ופחת. "ישבתי בבורדים של יותר מדי חברות שקשורות לערמונית, ואין לי ערמונית", היא מסבירה בחיוך. ואז ב־2015 היא נתקלה במולקולה ששינתה את חייה.

המולקולה הזו, ששמה TRS, נולדה ממחקר של תולעי מעיים. נקודת המוצא למחקר היתה שבאזורים בעולם שבהם קיימים טפילי מעיים נדיר למצוא מחלות אוטואימוניות כמו טרשת נפוצה או סוכרת נעורים. ההשערה היתה שיש זיקה בין שני הדברים, ואכן נמצא כי התולעים מפרישות מולקולה ששמה פוספוריל־כולין (phosphorylcholine), שמדכאת את מערכת החיסון של הגוף המאחסן ועל ידי כך מאפשרת להן לשרוד בתוכו.

פרופ' יהודה שינפלד ופרופ' מירי בלנק מהמרכז לחקר מחלות אוטואימוניות בשיבא שילבו את המולקולה הזאת עם טפצין, פפטיד קטן המיוצר באופן טבעי על ידי הטחול ותפקידו לווסת את מערכת החיסון, ויצרו משניהם מולקולה חדשה, שהתגלתה כיעילה לטיפול בעכברים עם מחלות אוטואימוניות כמו זאבת, דלקת פרקים וקוליטיס כיבי. וכשחיים־לנגפורד נתקלה במחקר שלהם היא זיהתה את הפוטנציאל שלו לטפל באובאיטיס ומחלות עיניים אוטואימוניות אחרות, והחליטה שהיא חייבת לממש אותו בעצמה.  

לא טריוויאלי לעזוב משרה בכירה עם ביטחון תעסוקתי משמעותי כדי להקים סטארט־אפ.

"זה לא היה שיקול בכלל. יש פה אחריות, והגעתי לעמדה שמאפשרת לי לממש אותה, עם סט כלים, קשרים ויכולות מתאימים.

"כשראיתי את המולקולה הזו היה לי ברור שהיא שלי, שזה בכוכבים, שיש לי פה אחריות", היא מספרת. "התחלתי לחשוב, לראשונה בחיי, למה בעצם לא פיתחו עד היום תרופה לאובאיטיס?".

מה הדבר הראשון שעשית בדרך לסטארט־אפ?

"קבעתי תור לרופא שלי, ד"ר רון נוימן (לשעבר המנהל הרפואי הגלובלי של טבע, ר"ד), ואמרתי לו: 'אחרי 20 שנה שאני מטופלת אצלך, אנחנו נפגשים בלי המכשיר הזה בינינו. אני צריכה איתך פגישה כדי להכיר את המחלה'. אז נפגשנו על כוס מיץ גזר, כי זה חייב להיות מיץ גזר כשאתה יושב עם רופא עיניים, ודיברנו. והוא הסכים להיות המנהל הרפואי הבכיר שלי".

"היה לי מאוד טבעי להגיד 'כן' לדפנה ולהצטרף אליה לפרויקט הפיתוח", אומר נוימן. "התרופה שהיא מפתחת היא 'הגביע הקדוש' של התחום — תרופה שתהיה יעילה כמו סטרואידים, אבל בלי תופעות הלוואי שלהם. בשנים האחרונות הומצאו עוד תרופות כאלה, אבל הן ניתנות בכדורים או זריקות ומשפיעות על הגוף כולו בשעה שהדלקת מתרכזת בעיקר בעיניים – ולכן אין עדיין מענה רפואי הולם לצורכי המטופלים, ולשם אנחנו מכוונים".

ומאיפה הגיע השם "טרסייה"?

"זה מין של קוף מהפיליפינים", מסבירה חיים־לנגפורד, "שיש לו הקורטקס הראייתי (האזור במוח שבו מעובד מידע חזותי) הגדול ביותר ביונקים ביחס לגודל המוח, מה שמאפשר לו לראות מצוין גם בחושך".

ד"ר נוימן. "אנחנו מפתחים את 'הגביע הקדוש' של התרופות: יעילה כמו סטרואידים, אבל בלי תופעות הלוואי שלהם". צילום: יובל חן

"המחלה שלך לא מעניינת"

כשחיים־לנגפורד הקימה את טרסייה ב־2016, היה לה ברור שיהיה קשה לגייס משקיעים לתרופה לאובאיטיס. "כאשת עסקים ברור לי שאם אף אחד לא פיתח תרופה לאובאיטיס עד היום אז יש לנו בעיה. לכן הייתי צריכה להבין מהר איך אני מגייסת כסף? איך אני מביאה את זה לשוק? מה רוצים הרגולטורים? כמה זמן זה ייקח? למה לא השקיעו בדבר הזה עד היום?".

למה באמת?

"כשהתחלתי להתעמק בזה, משקיעים אמרו לי בפשטות: 'אובאיטיס זה לא מעניין'. הייתי בשוק. ישבתי מולם כנציגת הזן שלי ואמרתי להם: 'איך אתם מעיזים להגיד שזה לא מעניין'".

ולמה זה לא מעניין משקיעים? כי אובאיטיס אינה נפוצה: בארצות הברית, למשל, מתמודדים עמה 350 אלף איש בגיל מבוגר, כלומר 0.1% מהאוכלוסייה. סיבה נוספת לחוסר העניין היא שלכאורה ניתן לטפל באובאיטיס בסטרואידים, אלא שהטיפול הזה רחוק מלהיות מושלם, מכיוון שהוא גורם ללחץ תוך־עיני, שגורם להרס איטי ועקבי של סיבי עצב הראייה.

בלית ברירה, חיים־לנגפורד חזרה לשולחן השרטוטים, והחליטה לשנות גישה: לא תרופה לכל חולי אובאיטיס, אלא רק לחולים הקשים שפיתחו גלאוקומה משנית בגלל הטיפול הממושך בסטרואידים. "אמרתי, 'בסדר, כשיש התקף אובאיטיס (התלקחות דלקת) נותנים סטרואידים, וכשהוא עובר, מורידים את המינון בהדרגה. אצל 70% מהפציינטים ב־50% מהזמן זה בסדר. אז בואו נדבר על ה־30% הנותרים'.

"גלאוקומה זו מחלה של עלייה בלחץ התוך־עיני. היא הרוצח השקט של הראייה, ואחת המחלות שהכי גורמות לעיוורון בעולם המערבי. איך אפשר לטפל באובאיטיק־גלאוקומה, אם הטיפול היחיד שקיים היום בהתקף פעיל של אובאיטיס הוא בסטרואידים שגורמים לעלייה בלחץ התוך־עיני? ואין ברירה אלא לתת סטרואידים, כי חייבים לנקות את העין מהדלקת נורא מהר, אחרת היא עלולה לגרום לצלקות שמובילות לאובדן ראייה. אז נפגשנו עם ה־FDA, ואמרתי להם 'אובאיטיק־גלאוקומה' ופתאום קיבלתי תשומת לב, פתאום אומרים לי 'הדלת פתוחה, תשאלי מה שאת רוצה, אנחנו כאן'. ככה זה עובד".

חיים־לנגפורד וצוותה בנו תוכנית עסקית משכנעת, פיתחו נוסחה של TRS לעיניים ולפני כשנתיים החברה עברה לשלב הניסוי הקליני לאחר ניסוי על עכברים, ארנבות וכלבים ("זה נוראי ומזעזע, אבל לצערי זה המודל שה־FDA דרש, ולא משנה כמה ניסיתי. הייתי טבעונית כל תקופת הניסויים").

את המטופלת הראשונה של טרסייה חיים־לנגפורד לא תשכח לעולם. היא ישבה בשדה תעופה בבוסטון לאחר יום פגישות מפרך, רגע לפני המראה, ולפתע קיבלה הודעה שהמטופלת הראשונה שלה קיבלה את הטיפול. חיים־לנגפורד חשבה על האומץ שאותה אשה היתה צריכה לגייס ועל כל הבדיקות שנאלצה לעבור כדי לקבל את הטיפול ופרצה בבכי. "קיבלנו בהתחלה רק את החולים הכי קשים, כי מי יסכים להיות ראשון? פחד אלוהים להיות ראשון בניסוי קליני בתרופה שעוד לא נוסתה על בני אדם", היא מסבירה. לבריסטה שהגיש לה כוס יין אדום אמרה: "זה בסדר, אנחנו חוגגים כאן". כעבור שבועיים וחצי עיניה של האישה, מטופלת מספר אחת, היו נקיות מדלקת.

ולמרות ההצלחה, החברה התמודדה מאז עם אינספור אתגרים, שאיימו להשבית אותה: "קצרה היריעה מלספר כמה פעמים החברה כמעט הושבתה בגלל כל מיני שאלות בפיתוח של תרופה ופורמולציה לעיניים, וכמובן גיוס כסף הוא סוגיה קשה". אבל המטופלים והמטופלות מעניקים לחיים־לנגפורד וצוותה תקווה וכוח להמשיך. "בפאזה הראשונה של התרופה הגיעה אלינו בחורה בת 30 שמטופלת כבר עשר שנים בכימותרפיה וחמש שנים בתרופות ביולוגיות, ובכל זאת איבדה ראייה. היא הגיעה אלינו עם התקף נוראי בעין אחת, אבל העיניים שלה היו בכזה מצב נורא, שאת ממש לא רוצה לסכן אותה עם סטרואידים, אז כמובן שהיא תתנדב לניסוי. אחרי שבוע אנחנו רואים שהיא משתפרת, ואחרי שלושה שבועות העין שלה צלולה וזכה — אלה המילים שמשתמשים בהן לתיאור עיניים נקיות מדלקת, ומבחינתי זה חצי שירה. זה פשוט היה מדהים.

"חולה אחרת הגיעה אלינו עם אובאיטיק־גלאוקומה בשתי העיניים, וכאבים ברמה 4 מתוך 5 — סבל שאני לא מסוגלת בכלל לתאר. בזמנו אמרתי, 'מה אתם מכניסים אותה לניסוי? טפלו לה בכאבים, תנו לה סטרואידים, עשו משהו שלא יכאב לה', כי לא ידענו בכלל אם אנחנו מסוגלים לטפל בכאב. בכל זאת בעלי החיים לא סיפרו לנו אם כאב להם", היא אומרת בחצי חיוך. "ואחרי שבוע פתאום לא כאב לה בכלל. אפס כאב. וזהו".

את מנסה את התרופה גם על עצמך?

"את יודעת שאני לא יכולה לענות לך על זה".

"הגיעה אלינו בת 30 שראייתה נפגעה אחרי שנים של תרופות ביולוגיות וכימותרפיה. עיניה היו בכזה מצב נורא, שלא רצו לסכן אותן עם סטרואידים, אז היא התנדבה לניסוי. בתום שלושה שבועות אצלנו העין שלה הוגדרה בבדיקות 'צלולה וזכה'. ומבחינתי זה חצי שירה"

תולעי מעיים. התרופה של טרסייה מבוססת על מולקולה שהתולעים מפרישות כדי לדכא את מערכת החיסון של הגוף המאחסן אותן. צילום: אי.אף.פי

מישראל דרך שבדיה לניו ג'רזי

טרסייה היא חברה נטולת משרדים, "עוד לפני שזה נהיה דבר בגלל הקורונה", אומרת חיים־לנגפורד. "כי אני מאמינה שאני צריכה לעבוד עם האנשים הטובים ביותר בעולם ולא בזכרון יעקב, כאלה שלאו דווקא יכולים לקום בבוקר ולהיכנס לאוטו, או שאת השעות על הכביש אני מעדיפה שהם ינצלו עם התינוקות שלהם בבית". וכך הכל בחברה נעשה מרחוק: המולקולה נהגתה בתל השומר, נהפכה לטיפות עיניים שיוצרו בשבדיה והוטסו לניו ג'רזי ואתרים נוספים באירופה, שם נערכו המבדקים על מטופלים, שתוצאותיהם נשלחו בחזרה לאנשי טרסייה בישראל.

צוותה הקטן של חיים־לנגפורד מונה שבעה עובדים ועובדות, ובראשם זוהר מילמן, סמנכ"לית התפעול, שעבדה איתה גם בקסניה ושהצטרפה לטרסייה מתחילת הדרך, שאותה מכנה חיים־לנגפורד בחיבה "יד ימיני ועין שמאלי".

בספטמבר האחרון קיבל המטופל הראשון בשלב השלישי של הניסוי הקליני את טיפות העיניים, והחברה מרחיבה את הניסוי ל־20 מרכזים רפואיים בארצות הברית ועוד עשרה באירופה עד סוף השנה. "כרגע יש לנו כסף לסיים את הפאזה השלישית הראשונה, אבל לא את השנייה", מבהירה חיים־לנגפורד. "אני לא מכירה חברות שהגיעו לשלב הזה בסכום שגייסנו. זה הרבה בזכות התכנון הקליני והעובדה שאנחנו צוות קטן, שנעזר ביועצים מצויינים, ולא משקיע בנדל"ן משרדי".

מה יקרה לחברה ביום שלאחר אישור ה־FDA?

"אני רואה אותנו בונים חברה גדולה שמתמקדת בתחום העיניים, מעבר לאובאיטיס. לטכנולוגיה שלנו יש פוטנציאל אדיר לפתור בעיות מעוורות של מחלות עם מיליוני חולים, כמו DME (Diabetic macular edema), בצקת של מרכז הראייה שנוצרת כתוצאה מסוכרת וגורמת להידרדרות ראייה ועיוורון מהיר מאוד מעל גיל 50. זה הגיל שבו אנשים רוצים ליהנות מהחיים ופתאום עיוורון... זה נורא".

מה היית אומרת היום לילדה בת ה־16 שהלכה לבד לרופא וקיבלה סטירה?

"שאני עושה היום בדיוק את מה שהיא אמרה לי לעשות. היא אמרה לי אז די בבירור — תתקדמי הלאה. אני לא יודעת אם זה מאופטימיות או מפחד להגיע למקומות המדאיגים של המחלה, אבל אני תמיד עם הפנים קדימה. הרי כבר שמעתי הכל מרופאים. אמרו לי שאני 'מקרה אומלל' שנמצא ב'מצב חסר תקווה', ועל זה עניתי: 'היה נעים להכיר גם אתכם'. כי לדבר הזה שאנשים אחרים מכנים 'מחלה', אני קוראת 'אתגר'. ולכל אחד מאיתנו יש אתגרים".