התחושה שאין על מי לסמוך טיפוסית מאוד לשנות השלושים, ימי השפל הגדול. אז, הממשל הכזיב את אזרחיו ומיליוני אנשים הגיעו לחרפת רעב בעוד שהמשטרה בכלל התרכזה באכיפת חוקי היובש. בתזמון מושלם, הסדרה החדשה עלתה לאוויר בימי הקורונה, שבה כולם מסוגרים בבתיהם, הממשל האמריקאי מתנהל בחידלון מתמשך והאבטלה גואה. ההברקה של "פרי מייסון" היא שהיא מיטיבה ללכוד תוצר לוואי בולט של משברי אמון בין העם לשלטונות, והוא הפנייה לחוסר־רציונליות. הדמות הבולטת בסדרה, לצד מייסון, היא האחות אליס, מנהיגת כת שצוברת אלפי מאמינים ו"מתנבאת" שהתינוק המת יקום לתחיה.

תיאורטית, המדע המפותח והאינטרנט היו אמורים למנוע מאיתנו ליפול לאמונות תפלות, ובכל זאת ככל שהמאה ה־21 מתקדמת, הן קונות אחיזה בציבור בעידוד מובילי דעה שכופרים במדע, מתעלמים מעובדות ורק מטיפים לחוסר אמון בכלי התקשורת: מהתנגדות לחיסונים והמלצות לשתיית אקונומיקה, דרך הקונספירציות על ה־G5 ועד כל מה שטראמפ אומר בערך.

הבסיס לכשלון מאבק המדע המוצק בפסאדו־מדע, כפי שמראה לנו "פרי מייסון", הוא חוסר האמונה בממסד. כשהציבור לא מסוגל לסמוך על הממסד, הוא מאמץ בחום תיאוריות המטילות בו ספק. המשימה שלנו אינה להילחם בתיאוריות מופרכות, אלא בחוסר האמון הבסיסי של הציבור כי כזכור השפל הגדול של שנות השלושים נגמר באחת משתי האופציות: ניו־דיל או מלחמת עולם.