הרעיון פשוט: כסף שמתפזר מלמעלה מהממשלה ונוחת על כולם, משום מקום, בצ'ק בדואר או בהעברה בנקאית. בארצות הברית זה שיפר את מצבם של מיליוני אזרחים, שכל אחד מהם קיבל באפריל צ'ק חתום בידי הנשיא בסכום של 1,200 דולר. עכשיו שוקלים שם גל שני של מענקים. אצלנו הגל הראשון הגיע להורים לקטינים (500 שקל על כל ילד), והגל השני אמור להגיע בקרוב לכולם (750 שקל למבוגר, 500 על כל ילד), ומתעכב בינתיים מסיבות טכניות. במדינות אחרות הכסף מוזרם באופן פחות ישיר או יותר מצומצם: תשלום רק למי שמבקש או רק לשכבות החלשות, סיוע לעסקים ועצמאים, מענקים והקלות שנועדו לשמר משרות ולחזק את התעסוקה וכדומה.

כל זה מנוגד לפרידגמה שהכתיב פרידמן, אולי הכלכלן המשפיע ביותר; הוא התנגד לכסף ממסוקים, והאמין שהמדינה לא צריכה לפזר כסף על האזרחים, לפחות לא כך, באופן כה ישיר. גם כל שרי האוצר, נגידי הבנקים ואנשי הבנק העולמי וקרן המטבע - כולם במשך עשרות שנים דיברו איתנו על אחריות מוניטרית ופיסקלית ועל מעורבות מצומצמת של הממשלה בכלכלה. ופתאום רוח פרידמן מתה, ורוחו של ג'ון מיינרד קיינס קמה לתחייה; הכלכלן שטען שבעתות משבר "היד הנעלמה" לא מספיקה ודרושה התערבות ממשלתית נרחבת נהפך לכוכב של הזמן החדש. רק לפני חצי שנה הזדעזענו מגירעון שחרג מ־3%, ועכשיו בישראל מדברים על 10% בלי למצמץ. והבנק המרכזי קונה אג"חים של חברות והממשלה מחלקת כסף לאזרחים. הקורונה הפכה את כולנו לקיינסיאנים.

‍

מה ההשלכות של כל זה? אפילו כשקיינס דיבר על התערבות ממשלתית, הוא כיוון ליצירת מקומות עבודה על ידי הממשלה, לא לחלוקת מזומנים מהשמים. אבל מגפות גדולות יכולות לשנות את ההיסטוריה, ליצור סדר עולמי חדש וגם לבסס תפיסות מהפכניות. ובימים אלה, כשחלוקת כסף על ידי ממשלות מטלטלת את עולם הכלכלה, מתעורר מחדש וזוכה לתומכים נלהבים הרעיון המוקצה עד כה של "הכנסה בסיסית אוניברסלית" (UBI) — מצב שבו המדינה משלמת לכולם משכורת בסיסית שמספיקה לקיום צנוע, ורק מי שמעוניין יוצא לעבוד כדי לשפר את רמת חייו.

אבל עוד לפני שמדברים על חלום המשכורת הקבועה מהממשלה, לחלוקת הכסף הנוכחית יש השלכות מיידיות. הראשונה היא בורות אדירים בקופות הממשלתיות. ישראל, למשל, הנפיקה אג"ח למאה שנה, לראשונה בתולדותיה, בניסיון להתמודד עם הבורות. לפי קרן המטבע הבינלאומית, המדינות העשירות בעולם ייקחו הלוואות בהיקף אדיר של 17% מהתוצר המצרפי שלהן כדי לממן את הבורות המצטברים, שנאמדים ב־4.2 טריליון דולר. אחרי עשור של ריביות אפסיות, שאִפשר למדינות העולם לצמצם את החובות שלהן, אנחנו עומדים בפתחו של עידן חדש. כי לגרעונות דו־ספרתיים ויחס חוב־תוצר גבוה יש השלכות, בדמות העלאת מסים והאטה בצמיחה.