חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// כשל המנהיגות נעוץ גם במשבר מידע /// מיקי זוהר ממציא אויבים /// בהלמן אלדובי פוגשים את הסיכון /// הונג קונג מספקת שיעור בהתמודדות
מדיניות לימי קורונה
משבר מידע
מסמך של מכון המחקר של הכנסת חשף השבוע שלמדינה אין מושג כמה תלמידים בישראל לא יכולים ללמוד מרחוק כי אין להם מחשב זמין ותשתית אינטרנט מספקת. חודש לפני תחילתה של שנת לימודים חדשה שכבר ברור שחלקים ממנה יתקיימו באופן מקוון, ואף אחד לא יודע כמה תלמידים לא יוכלו ללמוד בה. בלי המידע הזה, קשה לעזור להם ולהבטיח חינוך מסודר.
זה לא ואקום יחיד במשבר הקורונה הנוכחי. משרד הבריאות מתקשה לקטוע את שרשראות ההדבקה או אפילו לומר מהם המקומות המסוכנים יותר להדבקה, כי הוא לא מצליח לדעת היכן היו כל ההדבקות, או למפות באופן מספק מפגשים בין מי שאובחנו עם קורונה לבני אדם אחרים. ובלי המידע הזה, קשה לבלום את המגפה.
ועוד: משרד האוצר עוד לא העביר את המענקים המובטחים לאזרחים כי למדינה אין מספיק מידע שמאפשר לעשות את זה, כולל מספרי חשבונות בנק של כל האזרחים או דרך אחרת להעביר להם את הכסף. בלי המידע הזה, הסיוע הכלכלי מתעכב עבור כל האזרחים כולם.
וכשכבר מנסים לאסוף מידע, למשל באיכוני שב"כ, עושים זאת באופן בעייתי הן מבחינת אמינות התוצאות והן מבחינת סוגיות פרטיות.
כך, מגפת הקורונה מציפה במלוא עוזה את אחת הבעיות הגדולות של ממשלת ישראל בשנים האחרונות: יכולות ניהול כושלות, שאחד הגורמים המרכזיים להן היא חוסר במידע אמין ותקף. ובלי מידע, כל מדיניות נעה בין הימור פרוע לפול גז בניוטרל, ונותרים עם ההנחה הישראלית הבהחלט לא מספקת, שיהיה בסדר.
/// רועי ברגמן
הקרבות של זוהר
מנפץ את המראה
יש פרלמנט שמנצח את הקורונה, ויש קורונה שמנצחת את הפרלמנט. המגפה מציבה מבחנים לדמוקרטיות, והדמוקרטיה הישראלית מתקשה לעמוד בהם. הרעיון של הכנסת כמפקחת על הממשלה מזעזע אנשים כמו ח"כ מיקי זוהר וכמובן שולחו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. כאשר הם מתנפלים על המשפטנים והביורוקרטים, הם מתלוננים שמסכלים את רצון העם; כשהכנסת, הנציגה האותנטית ביותר של העם, מחליטה, הם מתלוננים שהעם סיכל את רצון הממשלה.
וכשהח"כית יפעת שאשא ביטון מהליכוד הופכת החלטה של ממשלת הליכוד, מעניינת הסיבה: היא לא עושה זאת כדי למרוד, לנגח ולהתריס, היא עושה זאת כיוון שהחלטת הממשלה היא מרושלת ולא נתמכת בעובדות ובנתונים. היא מעמידה בפני הממשלה מראה שדרכה נשקף חדלונה. וכך מוכה נתניהו פעמיים: פעם כמנהל שמקבל החלטות גרועות, ופעם כמנהל שסמכותו נפגעת. ומי ישלם את מחיר המחדל שנשקף במראה? המראה כמובן. יש לנפצה, גם אם היא חברת כנסת מהמפלגה שלך.
/// משה גורלי
צילום: אלכס קולומויסקי
השתלטות על הלמן אלדובי
אין "לא נעים"
שוק ההון המקומי סער השבוע, כשהמרוץ לקניית בית ההשקעות הלמן אלדובי התחמם. מתחרה אחת בו היא קרן השקעות זרה, אבל המתחרה האחרת יותר מעניינת: בית ההשקעות אלטשולר שחם הגיש הצעה לקנות אותו במחיר גבוה ב־117% משוויו בבורסה — וללא תיאום עם בעלי השליטה בהלמן אלדובי. זו השתלטות עוינת, אבל היא מציעה פרמיה נדיבה לכלל בעלי המניות, ולכן יכולה להביא למכירת בית ההשקעות, שמנהל 60 מיליארד שקל. אם היא תצא לפועל, היא עשויה להשאיר את המייסדים, רוני הלמן והיו"ר אורי אלדובי, עם סכום זניח בלבד ממכירת הנכס שבנו.
והיא גם תיצור תקדים. השתלטות עוינת מאפיינת יותר את השוק האמריקאי, ובארץ היא עוד לא רגשה על אף בית השקעות. השוק כאן קטן וקולגיאלי, והאקט של אלטשולר שחם, שחקן מרכזי בזירה, מסמן את סופו של עידן הנימוס המכובד וה"לא נעים". להלמן ואלדובי אולי יהיה לא נעים, אבל כל מי שבוחר להפוך את החברה שלו לציבורית ומותיר אותה במבנה שליטה שמאפשר השתלטות, חשוף לסיכון שאכן ישתלטו עליו, עם כל הכבוד לקודים הברנז'איים הבלתי כתובים. בסוף, זה שוק תחרותי לא פחות, אם לא יותר, מכל ענף אחר.
/// עירית אבישר
הגל השני
ללמוד מהונג קונג
מספרם של חולי הקורונה המאומתים הגיע השבוע לשיא במקומות שונים בעולם, ותחושת ההקלה אחרי בלימת הגל הראשון התחלפה במאמצים מחודשים לבלום את המגפה, מספרד עד אוסטרליה. במלבורן 5 מיליון תושבים נמצאים בסגר. מחוז קטלוניה אסר על בילויים ליליים. בצרפת המליצו הרשויות לעסקים לאגור מסכות.
בהונג קונג, שם היכה כבר הגל השלישי, הוחמרו ההגבלות על התקהלות — שני אנשים לכל היותר — וגיל החובה לעטיית מסכה ירד לשנתיים. אחרי שביצעה 400 אלף בדיקות קורונה לעובדים ממגזרים בסיכון גבוה כגון צוותים בבתי אבות, נהגי מוניות ועובדי הסעדה, הורחבו בדיקות החובה לנהגי מיניבוסים ומחנכים של ילדים עם צרכים מיוחדים. במקביל הודיע הממשל שלא יוטל סגר, אבל התושבים מתבקשים להישאר בבתים. כל זה קורה משום שמספר המאומתים החדשים קפץ מ־19 ביום באמצע יולי ל־145 השבוע, ובכל זאת באוכלוסייה של 7.5 מיליון בני אדם מדובר במספרים זניחים. אם מדינות העולם מחפשות כעת עוד כלים לבלימת הגל השני, הניסוי ההונג־קונגי, שהגיע כבר לגל השלישי, יכול לספק חלק מהתשובות.
/// תמר טוניק
מילת השבוע
//
דור סער־מן
איך המילה "בלפור" נטענה
במשמעות כל כך זועמת?
קוראים לו בכלל בית אגיון, אבל אף אחד לא משתמש בשם הזה. הוא יושב בפינת הרחובות סמולנסקין ובלפור, אבל מי זוכר את סמולנסקין; הוא פשוט "בלפור". מעון ראש הממשלה לא תמיד היה כזה מותג. לא כמו הבית הלבן, אפילו לא כמו דאונינג 10, מושגים שכבר מזמן משמעותם היא שלטון וניצחון. כאן לא דיברו על בלפור כיעד חשוב או כתובת נכספת.
אבל בעידן בנימין נתניהו נהפכה "בלפור" למילה נרדפת לכס השליט. גם בגלל הדומיננטיות של המשפחה, שפועלת משם ולא ממשרד ראש הממשלה (ומתעקשת לעסוק בהרחבה במצבו הפיזי של הבית), וגם בגלל הזיהוי המוחלט שנתניהו יצר בין האישי והפוליטי, בגלגול החדש של "המדינה זה אני". עכשיו זה קם נגדו, כי בעוד אצלו בראש בלפור הוא השלטון, בקרב הציבור בלפור זה התעמרות בעובדים, גלידה פיסטוק, ילדים בוגרים שחיים על חשבון המדינה והתעסקות קטנונית וקמצנית בשלל עניינים. בלפור, בציבור, אינו סמכות שצריך לכבד, אלא סמל שצריך לנער. כי לפעמים התחושה היא שנתניהו אולי יאות, מתישהו, לוותר על התפקיד, אבל מבלפור יהיה קשה מאוד להוציא אותו.
אולי זה הזמן להיזכר בלורד ארתור ג'יימס בלפור. את ההצהרה שהכניסה אותו להיסטוריה הוא נתן כשר חוץ עם רגל בחוץ, בשלהי הקריירה ואחרי שהיה ראש ממשלה. כך שהמשמעות הבסיסית של הקונספט "בלפור", בעצם, היא שלא הכל מתחיל ונגמר בראשות הממשלה. לא כדאי לראות מה נתניהו יוכל לעשות אחרי?
