אבל יש הבדל מהותי בין "לקום אתמול בבוקר" ו"קצה המחר" לבין סרטי הלופ בזמן החדשים והוא גיל הגיבורים: מסרטים על גברים בגיל העמידה הם נהפכו לסיפורים על דמויות צעירות — תיכוניסטיות, תלמידות קולג' ובני שלושים ומשהו, שכולם נמצאים בתחושה שחייהם עוד לא התחילו והם כבר מיואשים מהם.

כל סרטי הלולאה בזמן הם מעין משל על המיתוס של סיזיפוס, וניסיון להמחיש את העובדה שהחיים הם לופ מונוטוני — כל יום הוא שעתוק של קודמו. אך בעוד שדור ההורים בירך על המונוטוניות של חיים בפרברים, עבודה קבועה ויציבה לאורך שנים ובניית שגרה מנחמת וידועה מראש — הרי שהדור הנוכחי רואה בו קללה.

זו הסיבה שרוב הסרטים האלה קודרים בהרבה מ"לקום אתמול בבוקר", שהכיל יסודות אקזיסטנציאליסטיים משולבים במיקס של תורות רוחניות יהודיות, נוצריות ובודהיסטיות על התפתחות האדם. הסרטים העכשוויים מציגים השקפת עולם פסימית בהרבה ומתייחסים למקור הטראגי של המיתוס של סיזיפוס, לחיים כאל מלכודת מוות. זהו פורטרט מרתק ואפל של דור ה־Y ותחושת חוסר האונים שלו מול העולם. הדור שמסיבות כלכליות, מקצועיות ופוליטיות חש לכוד בתוך מציאות שירש מהוריו, שלא הוא ברא ולא הוא אחראי לה, בתוך כללים שהוא לא היה שותף לכתיבתם. דור שמרגיש תקוע במציאות: רואה את החדשות ואת הפוליטיקאים, מביט במצב האקולוגי ההולך ומחמיר ונכנס לאפתיה, מעדיף לברוח מהעולם ולהתמכר למשחקי מחשב.

אבל אם יש משהו שהמילניאלז הבינו טוב יותר מהוריהם זה שהמציאות דומה יותר למשחק מחשב מאשר לסרט. אם סרטים מבטיחים לנו התקדמות ליניארית וצעידה הדרגתית למנוחה ולנחלה, הרי שהמציאות סוטרת בפנינו עם רפטטיביות אינסופית. כמו דמות במשחק מחשב אנחנו נאלצים לחזור שוב ושוב על אותן פעולות, שיניבו לרוב את אותן תוצאות. אבל — וזה אבל חשוב — אסור לנו להתייאש, כי פעם בכמה זמן אנחנו מצליחים לנצח את הלולאה ולהתקדם במשחק.

ההבנה הזאת הוציאה צעירים בכל העולם לרחובות בחודשים האחרונים, להתעמת עם שוטרים ולדרוש שינוי במציאות הגזענית, השוביניסטית והמפלה כלכלית שהיתה מנת חלקם עד כה. המסר שלהם לעולם הוא שלמרות אלפי שנות דיכוי נשים, מאות שנות דיכוי שחורים והנהגה מפלגת שנתמכת במיליארדרים ציניים שמעוניינים בשימור הדיכוי — יש אפשרות לשנות את סוף הסיפור. וזה לא יקרה אם תשבו בחיבוק ידיים, אלא רק אם לא תיתנו לרפטטיביות המדכאת של היומיום לשתק אתכם. כי במציאות שבה הייאוש מאיים יותר מהמוות, מה כבר יש לכם להפסיד?