באופן מפתיע, עד שכבר נוצרה סדרה על הארגון הכי ממולח שלנו, היא לא מתהדרת בעוקץ מתוזמר בכמה מערכות, אלא מציגה לנו בלגן שרודף בלגן. "שכונה". כבר בהתחלה צמד ישראלים שלא היו אמורים להיות במטוס מזהים את תמר בשדה התעופה בטהרן, מה שמוביל לזניחת התוכנית המקורית בלי שיש אף תוכנית גיבוי ראויה. תמר עצמה מתנהלת ברצף של אלתורים על אלתורים, בעודה מתעלמת לגמרי מהמפעילים שלה בארץ וממרה את פיהם פעם אחר פעם.

אלתור הוא כמובן חלק מהקסם של יצירות ריגול. אבל אפילו בסרטי ג'יימס בונד, להבדיל, היתה רמת תכנון ארגוני מסוימת, שמדי פעם השתבשה ואילצה את הסוכן לאלתר. במקרה של "טהרן", האלתור הוא מצב היסוד ולמעשה היחיד. ההסתכלות של היוצרים על המוסד שונה לחלוטין מהדרך שבה העולם רואה אותו. מהארגון המיתי המוציא לפועל משימות מסוכנות מעבר לקווי האויב, נשאר בשנים האחרונות בזיכרון הציבורי ארגון שלא מסוגל להוציא חיסול לפועל, מחאלד משעל ועד אבו מבחוח, בלי לפשל.

במידה רבה כולנו התמכרנו לתדמית של הישראלי שמצליח להיחלץ מכל צרה בזכות יכולות אלתור אגדתיות. ה"יהיה בסדר", שרבין כל כך יצא נגדו בזמנו, נהפך למדיניות ממשלתית, שמתבטאת היטב בטיפול בקורונה עם כאוס של החלטות עמומות וסותרות, שמתקבלות בדקה התשעים. זה לא באג במערכת, זה פיצ'ר. זאת הדרך היחידה שבה מדינת ישראל יודעת לפעול וזה כל מה שהיא יודעת לעשות. אם למישהו יש ציפיות לתכנון קדימה, מדדים מסודרים, תוכניות יציאה וגיבוי, ובכן – אפילו בסדרות טלוויזיה הוא לא יצליח למצוא אותן.