אהבה

"הוא כל כך אהב אותי. את יודעת איזה כוח זה?"

איך הכרתם?

"ב־1975 לילי ואריק שרון הזמינו את שנינו לחווה שלהם כדי להכיר בינינו. נפגשנו שם ומיכאל, שהתאלמן באותה שנה, אמר לי: 'אני אימונולוג', לא שמעתי את המילה הזאת בחיים שלי. אמרתי: 'אני דיילת'. הוא לא הבין, ושאל: 'את מטיסה את המטוסים?'. הוא אמר שאני הדיילת הראשונה שהוא פוגש באופן אישי. מיכאל רצה לתת לאריק מתנה — אריק כתב כל דבר בפנקס קטן כתום, ומיכאל רצה לתת לו מחברת כתיבה מהודרת יותר. אז מיכאל, לילי ואני נסענו מהחווה למכון, לאסוף את המחברת. זו הפעם הראשונה שנכנסתי בשערי מכון ויצמן. הוא נתן ללילי את המתנה, ואותי שאל אם הוא יכול לצלצל אליי, אף שהיה עסוק מאוד — הוא פירט לי בדיוק את הכנסים שהוא נוסע אליהם, הייתי המומה מהדייקנות. אמרתי לו: 'אתה תמיד יכול לצלצל'. הוא התקשר כבר באותו הלילה. נפגשנו, והשאר היסטוריה".

באת מעולם שונה. מה ראית בו, כבר בהתחלה?

"הוא לא היה מדען רגיל משום בחינה. הוא היה איש סוער, ואיש רנסנס, שוחר תרבות מטורף. אהב מוזיקה, אהב לרקוד, אמנות, ספרים, היסטוריה. ואני אמנם אף פעם לא הלכתי לאוניברסיטה אבל לא הרגשתי שום פער, בעצמי ראיתי עולם, לא היו הצגה, תערוכה או קונצרט שלא ראיתי. אז זה היה קשר של השלמה והעצמה. כל אחד הביא לקשר את הטנא שלו.

"וכבר אז היתה בו נדיבות יוצאת דופן. אני הסתובבתי לפני זה עם אנשים מאוד עשירים, עם אמנים, בוהמיינים. הייתי דיילת המון שנים, אשת העולם, טסתי כשעוד רק יחידי סגולה טסו, נגעתי בדברים שאנשים לא נגעו בהם. אבל הוא הכה בי. הוא פרוביידור, הרגשתי איתו: 'לא יאונה לך כל רע, אני אדאג לך'".

ועדיין, התחתנתם מהר מאוד.

"הוא התאהב בצורה לא הגיונית. הוא פגש אותי באוקטובר, כשבנובמבר הוא כבר הלך להיות נשיא המכון, עם פרס ישראל, נשיא ארגון האימונולוגיה העולמי — ואני דיילת שהוא בקושי מכיר, אחרי שבועיים הוא מציע לי נישואים ו־90 יום אחרי זה אני עומדת איתו תחת החופה בניו יורק. הוא הכריח אותי לעזוב את אל על, בשבילו דיילת היה ביג נו. אבל הסכמתי לעזוב".

למה?

"ממילא כשהתחתנו נכנסתי פול טיים לתפקיד אשת נשיא המכון, במשך עשר שנים טיפלתי בכל אירוח בבית שלנו במכון. כל מי ששייך לדור ההוא זוכר את ארוחות הערב, האירוחים, תמיד אימצנו מוזיקאים צעירים, אנשים כגון צבי פלסר, חגי שחם וברכה קול".

היו ביניכם ניצוצות? משהו חשמלי?

"לא".

אז מה כן?

"הבנה שזה הדבר הנכון, שעם האיש הזה אני רוצה לחיות את החיים שלי. שנות השבעים המוקדמות, אחרי הגירושים שלי, היו סוערות, יפות. בילויים בקפה קליפורניה ובכסית עם אנשי תקשורת ואמנים, אייבי נתן, אורי אבנרי היה חבר טוב שלי. לא היו אנשי עסקים אז, לא היה כסף גדול כמו היום. זאת היתה חברה של מתהוללים והוללים. אבל כל דבר ממצה את עצמו. תל אביב של אז היתה כל כך מטורפת, עשיתי הכל, ראיתי הכל, ופתאום ראיתי משהו אחר", היא אומרת ועוברת ללחישה: "אבל מה זה אחר? אנטיתזה לכל מה שבאתי ממנו. משהו כל כך מדויק, אמיתי, טהור. ממש טהור! אני אפילו לא יכולה להגיד שהתאהבתי, אבל היה ברור לי שכך, במסגרת הזאת, במקום הזה, עם האיש הזה — אני רוצה לבלות את שארית חיי. אז זו לא היתה אהבה משוגעת, אבל זו היתה חברות מדהימה, שותפות".

ובכל זאת להתחתן מהר זה הימור.

"לקחתי הרבה ריסקים בחיים. ב־90 הימים עד החתונה בקושי נפגשנו, אני עוד הייתי דיילת חלק מהזמן והוא היה בכנסים בינלאומיים. הזמן שלנו נטו היה מינימום. אבל הוא ידע. הוא זיהה אנשים. את יודעת מה זה שותפות של 60 שנה עם רות ארנון?" (שותפתו של סלע לפיתוח הקופקסון).

ואחרי שעשית הרבה, כאשה עצמאית, עם קריירה ומעגל חברתי, לא חששת להיות "אשתו של"?

"אפילו לא לשנייה. הוא כל כך אהב אותי. את יודעת איזה כוח זה לדעת ש'איי קאן דו נו רונג'? כמעט 47 שנה, כשבבסיס היה אמון הדדי טוטאלי שאף פעם לא הופר. את חיי הקודמים השארתי לגמרי מאחור. והודות לו הקמנו משפחה נורא מלוכדת ויפה".

שמרתם על ההשלמה ההדדית כל השנים?

"אני לא ניסיתי להיות מדען והוא לא ניסה להיות מארחת. תמיד הייתי 'אשתו של', אבל אם בהתחלה הוא היה הנשיא והמדען הנערץ, במשך השנים זה התאזן. ומובן שכשהגוף נחלש האיזון משתנה. ותמיד היה פרגון אינסופי, מחמאות מהבוקר עד הערב. 'הכל את יכולה, כולם סומכים עלייך, תראי כמה הם אוהבים אותך', על כל דבר שעשיתי הוא היה אומר: 'מי עוד היה יכול לעשות כזה דבר?'. בשנים האחרונות לא היה יום שהוא לא אמר לי אלף פעמים כמה שהוא אוהב אותי".

היא שולפת דף מודפס, ומקריאה. "הנה מה שאמרתי בהלוויה שלו: 'מיכאל אהוב לבי, היום הזה, כשאני עומדת להיפרד ממך סופית, אני לא יכולה שלא לתהות איך העזת לבקש אותי להתחתן איתך לפני 46 שנה אחרי היכרות של פחות מחודש (...) איך ידעת? מאיפה האומץ הזה? אבל אתה ידעת. תמיד ידעת. אדם טהור וזך שכמוך, ידעת שאתה תהיה העוגן שלי".

ועכשיו היא כבר לא מתאפקת. הדמעות באות. "זה מין געגוע כזה שבא בגלים", היא אומרת. "זה בא, מתנפץ ונעלם".

התאהבות

"עם ריקליס הכל היה בעוצמות גדולות"

כשסלע מדברת על חיים שהיו אנטיתזה לכל מה שהכירה, וכשהיא מציינת את הנדיבות שבה נתקלה, חשוב להבין את התחנות הקודמות בחייה. לא רק הילדות במחסור, שעליה תרחיב בהמשך, אלא גם העובדה שבן זוגה הקודם היה משולם ריקליס, שאיתו חיה חיים מפנקים במיוחד. ריקליס, שגדל בישראל ועשה את הונו בארצות הברית, היה בשנות השבעים שם מוכר, גם כאן וגם שם. במשך שנים הוא קנה חברות, השתלט על חברות, מכר חברות. בזמן הקשר עם סלע, למשל, הוא מכר את חברת הספנות קרניבל לטד אריסון.

איך הכרתם?

"היתה לי חברה שעבדה בקרטייה בניו יורק. משולם היה בין השאר הבעלים של קרטייה, אז ב־1972 היא הכירה לי אותו. זה היה סיפור אהבה גדול, בעוצמות גדולות, הכל היה גדול מהחיים. הוא בא לארץ וגר איתי כאן כל מלחמת יום כיפור, והקשר נמשך שלוש שנים".

למה הוא נגמר?

"הוא עזב אותי אשכרה בגלל פיה זאדורה", היא צוחקת. ריקליס נישא לזאדורה, שחקנית וזמרת, כשהיא היתה בת 23, צעירה ממנו ביותר מ־30 שנה. אחריה נישא לטלי סיני, שהיתה צעירה ממנו ב־35 שנה.

הפרדה ממנו הכאיבה לך?

"לא. לכל דבר אני מתכוננת מראש. אני רואה לאן זה הולך, מתכוננת ומחכה לרגע שזה יגיע, מוצאת כבר את כל הצידוקים ללמה טוב שזה ככה — כי משהו יותר טוב יגיע. ובמקרה של משולם ידעתי שזה יגיע".

וכאן היא גולשת לסיפור שמדגים איך נראו חייה עם ריקליס: "זו היתה תקופה של מטוסים פרטיים, הליקופטרים. יום אחד ב־1972 לקחנו מטוס פרטי מניו יורק להאיטי, להשקה של מלון מטורף, הכי גרנדיוזי בעולם, עם וילות פרטיות ובריכות שחייה, אז עוד לא היו דברים כאלה. מכל העולם באו לחגוג את הפתיחה.

"במלון פגשנו את רוזי, שהיתה לפני זה אשתו של אייבי נתן. משולם ואני ישבנו ליד בריכת השחייה, ארוחת בוקר, כל הפירות, ופתאום יורד במדרגות שמאן כזה. רוזי שאלה אם אני רוצה שהוא יפתח לי בקלפים, ואמרתי: 'ברור שכן', מתתי על זה. הוא בא, עם שרשרת חרוזים וצרפתית קלוקלת של האיטי, ואמר לי חד וחלק: 'עכשיו אתם ברומן סוער, אבל הוא יעזוב אותך — וזה הדבר הכי טוב שיקרה לך'. ואז, במושגים של איש פרימיטיבי, הוא הסביר: 'גם אם יהיו גשם, סופה, בוץ, את תיכנסי לבריכה הזאת, ומכל הבוץ הזה את תצאי עם פנינה'. וזה משפט שלא עוזב את הראש. הוא הכין אותי להכל, שנים לפני הפרידה".

המחסור בילדות הוביל אותך לבני זוג אמידים?

"בכלל לא. היו לי כל כך הרבה יחפנים... זה נורא נעים, כסף, אבל כל מי שמכיר אותי יגיד לך שכסף בעיניי הוא רק מכשיר. נון־אישיו. כשהתחתנתי עם מיכאל עוד לא היה הכסף מהקופקסון, הוא הגיע רק אחרי 20 שנה". ואז, בבחירת מילה אחת, מתברר שהפנינה שחיכתה לשרה לא היתה רק מיכאל: "רק כשפתחנו את תוצאות הניסויים האחרונים הבנו שיש פה פנינה, ולא הבנו עד כמה, לא ידענו לחשוב כל כך בגדול".

כן התחברת לבני זוג שונים מהעולם שבו גדלת.

"אף פעם לא הייתי אמביציוזית לגבי עצמי, אבל תמיד היה לי חשוב להיות מוקפת באנשים הכי אמביציוזים בעולם. לא התפשרתי על האנשים שהסתובבתי איתם, רציתי כאלה שאני יכולה לשאת אליהם עיניים, ללמוד מהם, מכל הבחינות".

אחרי הפרדה מריקליס נשארתם בקשר?

"כן, אירחתי אותו גם במכון. אבל בסוף הקשר נותק. הזיקנה שלו... כבר לא אהבתי את מה שראיתי. הכל התמסמס לו, ההון, הרכוש, הנשים, בגלל הבחירות שעשה. הבת שלו, מרשה, חברה קרובה שלי עד היום, כמו אחות. היא הנדוניה שלי מהקשר הזה".

"אף פעם לא הייתי אמביציוזית לגבי עצמי, אבל תמיד היה לי חשוב להיות מוקפת באנשים הכי אמביציוזים בעולם. לא התפשרתי על האנשים שהסתובבתי איתם, רציתי כאלה שאני יכולה לשאת אליהם עיניים, ללמוד מהם, מכל הבחינות"

חברות

"ביתם היה ביתי, עד שהחרימו אותי"

עוד נדוניה יצאה לסלע מהקשר עם ריקליס: החברות עם אריק ולילי שרון. "משולם, שהיה פטריוט ישראלי מטורף עד סוף ימיו, העריץ את אריק, ראה בו גיבור ישראל, והוא היה חבר טוב שלהם. הוא אמר לאריק: 'אתה תשמור על המדינה ואני אשמור עליך'".

נשארתם בקשר גם אחרי שריקליס ואת נפרדתם.

"כן, משולם כבר יצא מהתמונה אבל אריק ולילי נהפכו לחברים מאוד אהובים שלי. אין אנשים כאלה. הם היו כוחות טבע. כשאריק היה נכנס לחדר חשמל היה נכנס איתו. יש אנשים שיש להם את זה, זובין מהטה למשל, כולם רוצים להיות לידו, לקבל קצת מאורו. לרבין היה קצת מזה, אבל היתה בו ביישנות, הוא היה מתוק אבל נחבא אל הכלים. אריק היה וואו. והקשר ביניהם? לא היו דברים כאלה. פאשן מטורף, ממש פאשן. לא היתה דקה שלא היה ביניהם חשמל. הם נועדו זה לזו. זה היה כאילו אחותה ובנם המשותף מתו כדי שהקשר יוכל להתקיים. אין לתאר".

והם הובילו אותך למיכאל.

"הם ממש רצו להכיר בינינו, אבל כשזה קרה כל כך מהר ונהפכתי לאשת נשיא מכון ויצמן הם הרגישו שקצת איבדו אותי, היתה קצת אכזבה. הרגשתי שנשאר להם טעם מר, כי השידוך הצליח יותר מדי מהר. מהדיילת המקסימה והנהדרת שביתי בתל אביב היה ביתם וביתם בחווה היה ביתי — נהפכתי לבעלת הארמון במכון. לפני זה היינו משולש, הייתי מאוהבת בשניהם, אין מילה אחרת. אבל החיים השתנו אחרי הנישואים".

בין החברים הרחיקו לא רק החיים כבעלת הארמון, אלא גם מלחמת לבנון. "מאז סברה ושתילה הם עשו עליי חרם, כי אמרתי משהו למישהו וזה הגיע ללילי. הם לא יכלו לסבול מישהו שלא חושב כמוהם", היא מספרת. "הם לא דיברו איתי שש שנים. אבל כשאמי נפטרה הם התייצבו בשבעה. לילי כבר היתה חולה, היא לא זכתה לראות את אריק בגדולתו. כאילו קללה רובצת על מי שמנסה לעשות פה משהו משמעותי. אין לך מושג כמה אני מתגעגעת לאריק, הוא נורא אהב אותי, וגם לרבין. שניהם הלכו טרם זמנם ובלכתם השאירו עולם חרב".

"ראיתי את התוכנית על 'העשירים החדשים', חיכיתי שאולי צדיק אחד ידבר גם על נתינה. נופלים עליכם מיליונים, אתם אומללים, ואף אחד לא חשב שחלק מזה אפשר להעביר? את רוצה לתפוס את הטלוויזיה ולנענע אותה, לשאול 'מה עובר עליכם?!'"

מחסור

"כל הילדות היה לי קר. ואז התחלתי לטוס"

גם אמה של סלע, נלי קיקה, היתה כוח טבע, מסוג אחר. "הילדות שלי היתה מתחת לסטנדרט", היא מספרת. "גדלתי בשכונת זיכרון משה בירושלים. אבא שלי היה מהמשפחות הספרדיות של ירושלים של פעם, היו למשפחה חנויות בשוק והוא כאילו היה יורש גדול. אבל הוא היה לוזר מפואר, הפסיד את כל הנכסים של המשפחה, של האחים שלו, התחילו משפטים, עורכי דין אכלו את שארית הכסף. אמא שלי, שחשבה שהתחתנה עם אדם עשיר, מצאה את עצמה תופרת כדי לפרנס, וברחה מירושלים. זה היה ב־1949, ממש אחרי המלחמה, והיא לקחה אותי ואת שלוש האחיות שלי לבאר שבע. אחרי שבע שנים, כשאמא של אבא נפטרה, חזרנו לירושלים, לזיכרון משה, גרנו כולנו, עם אבא, בחדר אחד שבו אמא שלי גם תפרה וקיבלה קליינטים".

את ראשית הדרך לחיים אחרים סלע עשתה דווקא במקום שזכור לה לרעה. "אמא שלי שלחה אותי לגימנסיה העברית ברחביה. כולם שם היו בני טובים, ילדים של פרופסורים או בכירים בשלטון, זאת הסביבה שהיא רצתה שתהיה לי. אבל לי אלה היו שנים של סיוט. החברים שלי לא הבינו את זה, מבחינתם הייתי יפה, עם חברים, המורים אהבו אותי, אבל היה לי קשה. לא הסתרתי אף פעם כלום, לחם חוקי היה לפתוח הכל כל הזמן, והרגשתי את הפער".

כי אמא שלך תופרת והם בנים של פרופסורים?

"כי הם היו באים מהבתים המחוממים שלהם, עם הסקות מרכזיות, ואצלי בבית מסתופפים סביב תנור נפט. כל הילדות היה לי קר, אפילו בקיץ, בלילות היה קר. הלכתי ברגל מזיכרון משה לגימנסיה ולצופים, הלוך ושוב את כל העיר, מרחקים, והכל בקור. ברגע שגמרתי את הגימנסיה טסתי מירושלים לבלי שוב".

התחנה הבאה היתה צה"ל, וגם היא לא היתה קלה. "כל החברים שלי הלכו לנח"ל, לגרעין. אני הגעתי לבקו"ם, גמרתי טירונות, ואז שלף אותי קצין מיון — סוטים ברישיון, היו שולפים משם בחורות יפות ומצמידים אליהם. מדברים היום על MeToo? אז היינו בשר תותחים, ולא היה למי להתלונן, כי כולם היו כאלה, מהרס"ר עד מפקד הבסיס. זה היה עמוק בסיסטם".

כשגם משם נחלצה, פתאום הגיעה הזדמנות מפתיעה. "נרשמתי לאוניברסיטה, ללמוד עבודה סוציאלית, אבל בדיוק אז נפתח קורס דיילות, אי אפשר לתאר כמה מושקע, לימודים של שנה, נימוסים והליכות עם חנה בבלי, גיאוגרפיה עם אורי דביר. לומדים פרופסיה".

אז בחרת בדיילות?

"נו מה, זה היה הפתרון היחיד שלי כדי לנשום, לראות עולם. איך הייתי יכולה אחרת?".

זה הוכיח את עצמו?

"זה היה מדהים. ב־1962 זה לא היה כמו היום שכולם טסים, ואני בגיל 19 הייתי ברומא, בפריז, בניו יורק, בספארי באפריקה, אין לתאר. ומאוד אהבתי את העבודה, לתת שירות, כי אני אוהבת אנשים".

באל על הכירה נווט ונישאה לו, "תקופה רעה לתפארת", שהסתיימה ב־1970, כש"אחרי חמש שנים יצאתי בשן ועין, לקחתי מזוודה קטנה והלכתי, גרתי אצל חברים. אבל נולד לי בן מפואר מהנישואים האלה". בנה יפתח גדל בשנים ההן אצל אביו, שנישא מחדש ועבר לקיבוץ, "אבל קיבלתי את ההחלטה הלא קונבנציונלית הזאת כדי לעשות תיקון עבור כל מי שהיה בסירה הזאת. היום יש לנו מערכת יחסים של אהבה, תמיכה, הבנה".

שוב ושוב הבחירות שלך לא שגרתיות יחסית לתקופה: לעזוב את המשפחה בירושלים, לוותר על לימודים לטובת דיילות, להתגרש עם ילד צעיר.

"לבחור איפה לא להיות זה לא פחות חשוב מלבחור איפה להיות. גם כשהיתה לי חנות ברמת גן, חנות מתנות כזאת, השותפים שלי מה זה רימו אותי, וידעתי באותו הרגע, כשאני חסרת כל, עם ילד קטן, שאני צריכה פשוט לוותר על חלקי ולצאת. לקום ולעזוב זה דבר שמעט אנשים יודעים לעשות, וזו אחת הבחירות הכי חשובות. לא ראש בקיר ומלחמה, אלא דרך חדשה. פשוט השארתי הכל מאחוריי, בגירושים ובעסק, ואמרתי לעצמי: 'יאללה, לכי הלאה, את מתחילה חיים חדשים'".

בעצם חזרת לחיים הקודמים, לאל על.

"הייתי הגרושה הראשונה שחזרה לאל על, אז גרושה וזונה היו אותו דבר".

לא רק ב־MeToo, גם בזה העולם השתנה.

"כן, אבל אני לא מקנאה בצעירים היום. לא הייתי רוצה לחוות את איך שמפתחים היום מערכות יחסים. אז היו חיזור, אכזבות, ציפיות, היום הכל סוויפ, בום".

הילדות שלך התגלגלה לבגרות: כמו אמא שלך, גם את מצאת את עצמך לבד, נאבקת על הפרנסה.

"באתי מחסכים פיזיים, אבל לא מכעס ולא מקנאה. והיתה לי תמיד סקרנות גדולה. היא היתה הדבר המשותף לי ולמיכאל".

מלוכה

"למדתי לסנן את כל סמלי הסטטוס"

הסקרנות חיברה ביניהם, אבל העולמות עדיין היו שונים למדי. מיכאל סלע גדל בפולין וברומניה והסתמן כגאון מגיל צעיר, והיה כבר איש מפתח במכון ויצמן כששרה הגיעה למקום. היא לא רק היתה מצטרפת חדשה למילייה זר לה, היא גם הגיעה אחרי אשתו מרגלית, "אשה מדהימה, חזקה, שהיתה יד ימינו של מאיר וייסגל (ממקימי המכון ונשיאו בשנות השישים)". כששרה הכירה את מיכאל "הוא ארגן מפגש תה, כי רצה שנשות המכון יכירו אותי. נכנסתי בדלת הזאת, עליתי במדרגות האלה, היה סתיו, שעת בין ערביים — מטורף שזה קרה בבית שאני גרה בו עד היום — אני עולה ופוגשת שבע־שמונה נשים, הן היו בערך בגילי אבל נראו לי מה זה זקנות, כולן עם שיער לבן, דוברות אנגלית. הן סורקות אותי, ואני אומרת לעצמי: 'לזה אני נכנסת?!'. אני לא שוכחת את הרגע".

נלחצת?

"אני לא יודעת אם נלחצתי, אבל היתה ביזאריות באוויר. הן בודקות אותי, שואלות אותי שאלות, וכולן חברות של מרגלית, נאמנות לה, והגופה עוד חמה. זה היה וואו. אבל אני בן אדם בלתי אמצעי. הייתי צריכה לפרק חשדות, ובסופו של דבר זה לא היה קשה".

מאותו רגע היא הפכה את הבית למוקד חייה, אבל פתחה אותו לכל, בנתה קריירה שנייה כבעלת הארמון. סלע אירחה בבית אינספור אירועים, ואפילו תיעדה את הכנתם בספר שהוציאה לפני כשנה וחצי, "הזמנה להתארח אצל שרה סלע", ובו שלל תמונות של התבשילים שבישלה בקדרות ענק, השולחנות היצירתיים שערכה, סידורי הפרחים המושקעים, המפות הפראיות שתפרה. "כשנכנסנו לבית היה צוות, טבחים, גננים, נהגים, אבל עבדתי פול טיים כאשתו של נשיא המכון. לא היה כזה דבר באף מוסד, לא לפנינו ולא אחרינו. לא היו אז חברות הפקה וקייטרינג, אני הייתי הכל מהרגע הראשון, ולא ידעתי לקראת מה אני הולכת, אירוח של נשיאים ומלכים, מהולנד, מבלגיה, מרגרט תאצ'ר, נשיאי צרפת. כל מי שביקר במכון היה אצלנו בבית, אפילו ברברה סטרייסנד. היא חמודה ומצחיקה".

אם היו טבחים, למה בישלת בעצמך?

"אני נהנית מזה, אני אוהבת להקדיש לזה זמן, ואני אוהבת לשמח את האורחים שלי. זה חלק מהאירוח, שהאורחים יודעים שעשיתי את זה. ושילבתי הומור וקיטש, פרחים טריים עם קקטוס ירוק מפלסטיק, מיליון ואחד דברים. ומפות... אין מפות שולחן טובות בארץ, קניתי בדי ריפוד ותפרתי מהם מפות".

במידה רבה הקריירה השנייה הזאת שלך, כאשת הנשיא ומארחת, היתה המשך לקריירה שלך כדיילת.

"נכון. כשאתה בתא צר לא משנה כמה אתה חכם או טיפש או עני או עשיר — הדיילות מלמדת אותך לראות את הבן אדם ולסנן את כל השאר, את כל סמלי הסטטוס. את רואה את הבן אדם נטו. אז גם עם מיכאל כשהיינו נוסעים לארוחות ערב בלונדון, נסיכים ורוזנים, לא פחדתי, כי ידעתי שאנשים הם אנשים באשר הם אנשים. היתה לי הכנה טובה לא להיבהל במפגשים עם אנשים כגון הנרי קיסינג'ר, ז'אק שיראק, גרייס קלי, ארתור רובינשטיין, מארק שאגאל, איב מונטאן או סימון וייל, שיהיה לי כבוד אליהם ללא יראה מההילה סביבם. כאורחת זה יותר קשה, בארמונות וביאכטות, אבל לארח יותר קל".

באמת? יותר קל לארח?

"כן, אין לי שום בעיה לארח. לארח גם נותן הרבה כוח. מתחילת הדרך השתמשנו בבית לאירועי צדקה של נעמ"ת, האגודה למלחמה בסרטן, למען אסירות בנווה תרצה, תצוגות אופנה של גוטקס עם לאה רבין עבור אלו"ט. היא היתה מבאי ביתנו, הערצתי אותה ולמדתי ממנה המון. אין אשה שתרמה כמוה לאחרים".

במפגשים עם אנשי שם, מי הרשים אותך במיוחד?

"עם קיסינג'ר היו לי שיחות מרתקות. ארתור רובינשטיין היה אישיות מהממת, הומור, נתינה, פילוסופיה. שאגאל לא היה מרתק כמו שציפיתי".

ומה האירוע הכי מרשים שהיית בו?

"ב־1986 ויוויאן דאפילד (פילנתרופית בריטית נודעת) חגגה יום הולדת 40 ושכרה יאכטה ענקית עם 40 קבינות לכל האצולה ואצולת ההון. זה היה מסע של שבעה ימים, וכל הזמן הרגשתי על תקן מציצנית, ממש לא שייכת. להיות בג'קוזי עם רוג'ר מור — מה לי ולו? או בארוחת ערב עם אלן דלון, שממש הייתי מאוהבת בו, מהמם מהמם, ובקושי מעיף לעברי מבט כשאני יושבת לידו, ומצדו האחר איזו ברונית גרמנייה, מיליארדרית פון משהו? אני לא מעניינת אותו, הוא רק רוצה להיות אורח באיזו יאכטה. That's life".

במכון עצמו מהר מאוד הרגשת שייכת, וגם הוא בהיבטים מסוימים בועה מנותקת.

"אין למקום הזה אח ורע בישראל. הוא שומר על איכויות, סדרי עדיפויות. שמורת טבע בתוך כאוס מטורף. ואנחנו גאים בזה. דיוק, מצוינות, אמת — איפה את רואה בחוץ את שלושת הדברים האלה? סולם הערכים פה אחר, הדברים שאנשים מקדישים להם את חייהם. היו לנו כאן שנים מפוארות, מעצימות, משמעותיות. יש לנו דירה במגדל השופטים בתל אביב, אבל בחרנו לסיים את חייו של מיכאל פה. זו זכות ענקית להיות כאן".

"ב־1986 הוזמנו לשבעה ימים ביאכטה עם כל אצולת ההון. להיות בג'קוזי עם רוג'ר מור - מה לי ולו? או בארוחת ערב עם אלן דלון, שהייתי מאוהבת בו, ובקושי מעיף לעברי מבט כשאני יושבת לידו, ומצדו האחר איזו ברונית גרמנייה, מיליארדרית פון משהו"

עושר

"כשיש לך, אתה מעביר הלאה"

לצד עבודתו כמדען מוביל וכנשיא המכון, פרופ' סלע זכור גם כמי שהיה שותף לפיתוח השימוש בתרופה ארביטוקס לסרטן, אבל לציבור הרחב שמו הגיע בעיקר כאחד מממציאי הקופקסון, תרופה מרכזית לטיפול בטרשת נפוצה. הבסיס שלה נולד במחקר שסלע, פרופ' רות ארנון וד"ר דבורה טייטלבאום עשו במכון עוד בשנות השישים. עשרות שנים אחר כך היא ביססה את ההצלחה הבינלאומית של חברת טבע, שהניבה לה עשרות מיליארדי דולרים. התרופה העשירה גם את קופת המכון ביותר מ־2 מיליארד שקל — ואת כיסי המפתחים במאות מיליוני שקלים כל אחד, לפי ההערכות.

מתי הבנתם שהקופקסון יהיה דבר גדול?

"ב־1987, אחרי התוצאות של הבליינד טסט, הניסוי עם ההשוואה לפלסיבו. רק אז הבנו שיש פה משהו חשוב. הלכנו לארוחת ערב אצל דליה ואלי הורביץ (מנכ"ל טבע דאז). ישבנו במרפסת שלהם עם מקרן, דליה עשתה לנו במיה במיץ עגבניות, הכי טוב בעולם, ומיכאל הציג במקרן את התוצאות של הניסוי האחרון. לגמרי לא הבנתי את גודל הרגע, אי אפשר לתפוס את זה".

יש מי שמתייחסים לקופקסון כנס של פעם בדור.

"המוטו של מיכאל, מאז שהכרתי אותו, היה שדברים קורים 'When luck meets the prepared mind' — אם התודעה לא מוכנה, המזל יחלוף על פניך. ובכל מקרה זה לא היה אקזיט בדקה ורבע, זה אירוע מתמשך ומתעצם".

בחיים שלכם זה היה המפץ הגדול.

"לא רק שלנו — גם של מכון ויצמן ושל המדע בישראל. כשדיברו עם מיכאל על כמה כסף התרופה הניבה הוא כל הזמן עצר ואמר: 'אבל גם ריפאנו אנשים!'. מיכאל חשב שטבע צריכה להשקיע יותר בחדשנות, אבל היא הלכה לגנרי. ומבחינתי הכסף בסוף היה רק מכשיר לשליחות, לסייע למוסדות תרבות. אף אחד משלושת מפתחי התרופה לא הפך למתעשר חדש. זה אופי של אנשים, זה תלוי באנשים".

קשה להאמין שסכומים כאלה לא שינו אתכם.

"הכסף הצטבר בשלבים הרבה יותר מאוחרים, אבל הוא לא שינה את הגישה שלנו. לא התחלנו לקנות מותגים. כן עברנו לטוס בביזנס".

ובכל זאת, זה המון כסף. לא התעוררו דילמות מה לעשות איתו?

"רק כמה לתרום, ולמי. הכל מתוך תפיסה שכשיש לך מעל מה שצריך — אתה מעביר הלאה".

זו נקודה רגישה אצל סלע, הכסף. כשמדברים עליו ועל השימוש בו, היא מוטרדת ממה שהיא רואה סביבה. "כשאת מסתכלת היום על הסגידה לכסף...", היא נאנחת. "ראיתי את התוכנית בטלוויזיה על 'העשירים החדשים' (של שי־לי שינדלר), ישבתי וחיכיתי, אולי צדיק אחד ידבר גם על נתינה. נופלים עליכם מיליונים, אתם אומללים, נבוכים, מסכנים, לא נעים לכם, אתם לא יודעים איך הילדים שלכם יגדלו, מכסים את הפורש בחצר, ואף אחד לא חשב שחלק מזה אפשר להעביר הלאה? זה שוקינג. את רוצה לתפוס את הטלוויזיה ולנענע אותה, לשאול 'מה עובר עליכם?!'. צדיק אחד בסדום לא אמר 'יש לי הזדמנות לעזור יותר, אפילו לבני המשפחה'".

סלע נכנסה לעולם התרומות עוד לפני ההתעשרות מהקופקסון, ולצד אירועים שאירחה למען עמותות חברתיות שונות התמקדה בעיקר במוסדות תרבות, שבהם השתלבה כבר עם נישואיה. "הייתי אז בת 32, הצעירה שנכנסת למועדון של מבוגרים. היום אני הכי זקנה במוסדות האלה", היא צוחקת ומוסיפה: "וגם הכי מומחית".

במשך השנים בני הזוג תרמו והיו פעילים בלהקת בת שבע, "וכשלמיכאל מלאו 80 הקמנו את קרן בת שבע לרקדנים צעירים, שתומכת בהפקות שיוצרים הרקדנים עצמם". במקביל בני הזוג התגייסו במשך השנים למען האופרה הישראלית, התיאטראות השונים, פסטיבל דוקאביב ועוד. להערכת סלע, התמיכה שלהם במוסדות השונים הסתכמה במשך השנים בעשרות מיליוני שקלים. והיא לא מאמינה במתן בסתר: "צריך לפרסם נתינה ולו בשביל שתשפיע על עוד אדם שיחשוב שיש בתרומה משהו, ואין לי ספק שהיתה לי השפעה על נתינה של הרבה מאוד אנשים".

היא עשתה זאת, בין השאר, כמגייסת כספים רשמית עבור הקרן של התזמורת הפילהרמונית, שאותה ניהלה במשך שבע שנים, כמעט מהקמתה. "למדתי את כל המערך של מה זה איסוף כספים, מה נותנים למי שאתה מבקש ממנו ואיך — אתה לא מבקש, אתה נותן לו זכות. אני בעצם הקמתי את התשתית של פילנתרופיה של מוסדות תרבות ואמנות בישראל. לא היה משהו כזה. אספתי לתזמורת 6-5 מיליון דולר. את יודעת מה זה לגייס כזה סכום ב־1986? היתה לי הצלחה מטורפת, ונורא אהבתי את העבודה. אפילו אלה שאמרו לי 'לא' — כיבדתי אותם. השפלים ביותר היו אלה שהשאירו את היד מושטת ולא נתנו תשובה. אלה זכורים לי טוב־טוב.

"אז אנחנו בחרנו מה שהכי התאים והיה נכון לנו — מוסדות התרבות, התנועה לאיכות השלטון, הקרן החדשה לישראל. לא חסרות מטרות, ולא חסרים גם תורמים אפשריים מקרב המתעשרים החדשים".

"כשפגשתי את מיכאל הוא היה אנטיתזה לכל מה שבאתי ממנו. משהו כל כך מדויק, אמיתי, טהור. אני אפילו לא יכולה להגיד שהתאהבתי, אבל היה ברור לי שכך, במסגרת הזאת, במקום הזה, עם האיש הזה - אני רוצה לבלות את שארית חיי"