בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך לסתום את הפרצות בשיטת הליגה - וגם בקפיטליזם?

שחקני באיירן מינכן חוגגים את הזכייה באליפות הבונדסליגה לעונת 2021/22. סיימו בפער של 8 נקודות מהמקום השני — סימן מובהק להיעדר תחרות. צילום: אי.אף.פי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מוסף כלכליסט | 30.06.22

מ

שנת 1888, אז הוקמה הליגה האנגלית, רוב משחקי הכדורגל בעולם מתנהלים בפורמט ליגה: כל הקבוצות משחקות זו נגד זו במרוצת שמונה־תשעה חודשים. תיקו שווה נקודה, ניצחון הוא שלוש נקודות, הפסד הוא אפס. בסוף העונה, הקבוצה עם הכי הרבה נקודות זוכה באליפות.

הפורמט הזה הוא הצלחה כבירה. הוא שרד אינספור משברים כלכליים, מגפות, שתי מלחמות עולם ומהפכות תרבותיות ותקשורתיות. הוא פרח גם בזכות פשטותו, וגם מפני שהוא מאפשר כמעט לכולם להתחרות על משהו — אליפות, מקום בליגה בכירה יותר או בטורניר אירופי, או ההזדמנות להישאר בליגה. כך, שלכל משחק יש משמעות, גם אם מי שנפגשות בו הן מובילת הטבלה והקבוצה האחרונה בה. זוהי אופרת סבון ספורטיבית מרתקת, ולכן גם מצליחה כל כך.

הליגה היא "הלחם והחמאה" של כל קבוצה, המוצר הבסיסי שמאפשר את קיום כלכלת הכדורגל, שכוללת גם תחרויות יוקרתיות כמו גביע המדינה וגביע האלופות. אבל בשנים האחרונות נסדק קונספט הליגה. זה קורה בעיקר בגלל "הפייר פליי הפיננסי", רגולציה בעייתית של אופ"א מ־2011, שמונעת מקבוצות להוציא יותר ממה שהן מכניסות באופן עצמאי. הרגולציה הזו מציבה תקרה מוצקה בפני קבוצות שמגיעות משווקים קטנים, ומונעת השקעות חיצוניות בקבוצות רבות. התוצאה היא פערים כלכליים מתרחבים, שהפכו רבים ממשחקי הליגות למיותרים, כי התוצאה בהם כמעט ידועה מראש. אם לא די בכך, אופ"א החריפה את הבעיה עוד יותר, מפני שאת רוב ההכנסות מהטורנירים שלה היא מעבירה לקבוצות שזוכות בתארים — ואלו, באופן טבעי, הן הגדולות והעשירות יותר.

עד כמה זה חמור? בשנים 2001–2012, בחמש הליגות הבכירות, ההפרש הממוצע בין הקבוצה שבמקום הראשון לזו שבמקום השני נע בטווח של 5–10 נקודות. מאז 2012, רק בארבע עונות הוא ירד מ־10 נקודות. ב־2020 הוא היה 12 נקודות, ב־2013 כמעט 15, וב־2019 גירד את רמת ה־17 נקודות. בעונה שעברה, ריאל מדריד זכתה בלה ליגה בפער של 13 נקודות; פריז סן ז'רמן ניצחה בליגה הצרפתית עם פער של 15 נקודות; ובאיירן מינכן זכתה באליפות עשירית ברציפות בפער של 8 נקודות.

וכפי שהפערים נפתחו בתוך הליגות, כך נפתחו הפערים בין הליגות עצמן: יותר מ־75% מההכנסות שמייצר הכדורגל האירופי מגיעות מחמש הליגות הבכירות (ומתוך הנתח הזה, 30 הקבוצות העשירות ביותר מהוות יותר ממחצית). בשני העשורים האחרונים זכתה בליגת האלופות רק קבוצה אחת שאינה משתייכת לחמש הליגות הבכירות: פורטו הפורטוגלית. לשם השוואה, בשנות השמונים והתשעים זכו בליגת האלופות קבוצות פורטוגליות, הולנדיות, רומניות ויוגוסלביות.

לאור היחלשות התחרותיות, התחילו לדון ברחבי אירופה באלטרנטיבות לפורמט הליגה. בין היתר מדברים על קיצור הליגות, על פלייאופים, על "חלוקה" של הליגה לשניים אחרי שני סיבובים וקיום פלייאוף עליון ופלייאוף תחתון (מה שקורה בלא מעט ליגות, כולל זו הישראלית), ואפילו על קיום "ליגת חורף" ו"ליגת קיץ".

בפורמט הליגה אין שום כשל מהותי: כשחלוקת ההכנסות מאוזנת - הליגה תחרותית והמשחקים מעניינים. בפרמייר ליג, למשל, אפילו האלופה מנצ'סטר סיטי לא מורידה את הרגל מהגז עד המחזור האחרון

העניין הוא שאין באמת בעיה בפורמט הליגה. כשכל הקבוצות מתוגמלות היטב, כשההכנסות מחולקות באופן מאוזן, כשיש כלים רגולטוריים שמונעים התרחבות של פערים כלכליים וכשרוב הכישרונות לא נשאבים למספר מצומצם של קבוצות — אז הליגה תחרותית, כל משחק מעניין, וההכנסות גדלות.

זה מה שקורה בפרמייר ליג האנגלית, שנהנתה מפריחה אדירה בשנים האחרונות בזכות תחרותיות גבוהה (למרות הדומיננטיות הברורה של מנצ'סטר סיטי): כספי זכויות השידור חולקו באופן די שווה, כך שלכל קבוצה היה די כסף כדי לרכוש כישרונות שיאתגרו את הקבוצות המתחרות. מנצ'סטר סיטי, הקבוצה העשירה והדומיננטית ביותר, לא מתחילה את הליגה כאלופה וזוכה בליגה בסוף החורף, כפי שקורה ברוב העונות האחרונות בגרמניה וצרפת: היא נאלצת להשאיר את הרגל על הגז עד המחזור האחרון.

כך ששיטת הליגה אינה מקולקלת. מה שמקולקל הוא יחסי הגומלין בין הגורמים שבתוכה, המשפיעים על החוסן של הקבוצות הגדולות והקטנות בכל ליגה. קבוצות חזיריות, שזוללות את המשאבים כדי להבטיח לעצמן דומיננטיות, כאילו אוכלות קוויאר ומונעות מהקטנות את הלחם והחמאה שהיא הליגה. בסופו של דבר זה פוגע בכולן, כי גם העניין בלחם ובחמאה של החזירות מצטמצם למינימום.

וכרגיל, זה לא רק בכדורגל. משבר כלכלי נוסף עומד כעת בפתח, ושוב עולות דרישות לשינוי "השיטה הכלכלית". אלא שלמרות כשליה, זו הוכיחה את עצמה כמתאימה ביותר לדמוקרטיות ליברליות, ובמאה השנים האחרונות שיפרה את חייהם של מיליארדי אנשים. העניין הוא שהשיטה תישאר יעילה רק אם נטפח את החוליות הפגיעות ביותר בשרשרת הכלכלית, כי בלעדיהן השרשרת כולה תיקרע.

השיטה תעבוד טוב יותר אם נצמצם את הפערים הכלכליים, אם נוודא שאין "אצולה סגורה" ואם נחלק את המשאבים באופן מאוזן. ואם להיות פרקטיים, היא תצליח אם המסים יהיו פרוגרסיביים (מחקר חדש של אוניברסיטת באת' באנגליה מראה שהמוטיבציה האנושית אינה "להרוויח עוד ועוד", חדשות טובות לכל מי שבעד כלכלה בת קיימא); אם ההשקעה ברווחה תגדל (מחקר של אוניברסיטת שיקגו מוכיח שהדבר מסייע לצמצום פשיעה ולהתייעלות שוק העבודה); אם שכר המינימום יועלה ואף נבטיח הכנסה בסיסית לכל (לפי מחקר משותף לכמה מוסדות אקדמיים וכלכליים בספרד, זה לא יפגע בפרודוקטיביות אבל כן יסייע לצמצום פערים כלכליים); אם נחזק את איגודי העובדים (המדינות האיתנות ביותר כלכלית הן אלה שבהן שיעור העובדים המאוגדים הוא הגבוה בעולם); אם נקפיד להתקין בלמים ואיזונים בשווקים ללא רגולציה; ואם נשבור מונופולים ונמנע צבירת כוח כלכלי רב מדי בידיהם של מעטים.

אז אם נדמה לכם שהמערכת שבורה, זכרו: זה לא הפורמט. אלו הפרצות. ואותן צריך לסגור.