מ

שנת 1888, אז הוקמה הליגה האנגלית, רוב משחקי הכדורגל בעולם מתנהלים בפורמט ליגה: כל הקבוצות משחקות זו נגד זו במרוצת שמונה־תשעה חודשים. תיקו שווה נקודה, ניצחון הוא שלוש נקודות, הפסד הוא אפס. בסוף העונה, הקבוצה עם הכי הרבה נקודות זוכה באליפות.

הפורמט הזה הוא הצלחה כבירה. הוא שרד אינספור משברים כלכליים, מגפות, שתי מלחמות עולם ומהפכות תרבותיות ותקשורתיות. הוא פרח גם בזכות פשטותו, וגם מפני שהוא מאפשר כמעט לכולם להתחרות על משהו — אליפות, מקום בליגה בכירה יותר או בטורניר אירופי, או ההזדמנות להישאר בליגה. כך, שלכל משחק יש משמעות, גם אם מי שנפגשות בו הן מובילת הטבלה והקבוצה האחרונה בה. זוהי אופרת סבון ספורטיבית מרתקת, ולכן גם מצליחה כל כך.

הליגה היא "הלחם והחמאה" של כל קבוצה, המוצר הבסיסי שמאפשר את קיום כלכלת הכדורגל, שכוללת גם תחרויות יוקרתיות כמו גביע המדינה וגביע האלופות. אבל בשנים האחרונות נסדק קונספט הליגה. זה קורה בעיקר בגלל "הפייר פליי הפיננסי", רגולציה בעייתית של אופ"א מ־2011, שמונעת מקבוצות להוציא יותר ממה שהן מכניסות באופן עצמאי. הרגולציה הזו מציבה תקרה מוצקה בפני קבוצות שמגיעות משווקים קטנים, ומונעת השקעות חיצוניות בקבוצות רבות. התוצאה היא פערים כלכליים מתרחבים, שהפכו רבים ממשחקי הליגות למיותרים, כי התוצאה בהם כמעט ידועה מראש. אם לא די בכך, אופ"א החריפה את הבעיה עוד יותר, מפני שאת רוב ההכנסות מהטורנירים שלה היא מעבירה לקבוצות שזוכות בתארים — ואלו, באופן טבעי, הן הגדולות והעשירות יותר.

עד כמה זה חמור? בשנים 2001–2012, בחמש הליגות הבכירות, ההפרש הממוצע בין הקבוצה שבמקום הראשון לזו שבמקום השני נע בטווח של 5–10 נקודות. מאז 2012, רק בארבע עונות הוא ירד מ־10 נקודות. ב־2020 הוא היה 12 נקודות, ב־2013 כמעט 15, וב־2019 גירד את רמת ה־17 נקודות. בעונה שעברה, ריאל מדריד זכתה בלה ליגה בפער של 13 נקודות; פריז סן ז'רמן ניצחה בליגה הצרפתית עם פער של 15 נקודות; ובאיירן מינכן זכתה באליפות עשירית ברציפות בפער של 8 נקודות.

וכפי שהפערים נפתחו בתוך הליגות, כך נפתחו הפערים בין הליגות עצמן: יותר מ־75% מההכנסות שמייצר הכדורגל האירופי מגיעות מחמש הליגות הבכירות (ומתוך הנתח הזה, 30 הקבוצות העשירות ביותר מהוות יותר ממחצית). בשני העשורים האחרונים זכתה בליגת האלופות רק קבוצה אחת שאינה משתייכת לחמש הליגות הבכירות: פורטו הפורטוגלית. לשם השוואה, בשנות השמונים והתשעים זכו בליגת האלופות קבוצות פורטוגליות, הולנדיות, רומניות ויוגוסלביות.

לאור היחלשות התחרותיות, התחילו לדון ברחבי אירופה באלטרנטיבות לפורמט הליגה. בין היתר מדברים על קיצור הליגות, על פלייאופים, על "חלוקה" של הליגה לשניים אחרי שני סיבובים וקיום פלייאוף עליון ופלייאוף תחתון (מה שקורה בלא מעט ליגות, כולל זו הישראלית), ואפילו על קיום "ליגת חורף" ו"ליגת קיץ".