ב

חודש שעבר פורסמו דיווחים שלפיהם אלון מאסק, אחד האנשים העשירים והחזקים בעולם, חשף עצמו בפני דיילת בחברת החלל שלו ספייס X, הבטיח לתת לה סוס בתמורה לעיסוי מיני, ולבסוף קנה את שתיקתה תמורת 250 אלף דולר. כל זה קרה על פני כדור הארץ, פיסת יקום שבה מאסק קרוב להיות שליט כל יכול. אבל אם דברים יתקדמו לפי התוכנית שלו, וספייס X תהפוך את מאדים לכוכב הבא שהאנושות תיישב, מאסק העתידי, או לפחות איזו גרסה בת אלמוות שלו, עלול לגלות שיש חוקים שחלים אפילו עליו.

"במקרה כזה, רוב הסיכויים שהאזרחות של המלצרית המוטרדת לא תשנה, וגם לא האזרחות של בעל המסעדה שבה מאסק העתידי יתארח", משתעשעת ד"ר נטע פלקוביץ' בסוגיה המשפטית התיאורטית שהעליתי בפניה. "מה שיקבע את החוק שיחול הוא זהות המדינה שרשמה על שמה את המקום. כי המדינה הזו, ורק היא, יכולה להחיל את חוקיה שם".

כלומר הטרדה במסעדה שנרשמה על שם סין או איראן, למשל, עלולה לגרור עונשים בסגנון סיני או איראני?

"המשפט עשוי להתנהל בבית הדין הרלבנטי בסין או באיראן. אבל זו עדיין מציאות רחוקה".

כמה רחוקה?

"כרגע אמנם יש המון באזז והתקדמות ושיגורים, אבל להערכתי ייקח עוד 100 שנה לפחות עד שיהיו מסעדות בחלל".

איך בכלל אוכפים חוק בחלל?

"אכיפה במשפט בינלאומי פומבי היא עניין מאתגר באופן כללי, ועל אחת כמה וכמה בחלל. בגדול, אם זה לא רצח עם אלא 'סתם' עבירה פלילית קטנה, המשפט הבינלאומי כלל לא מתמודד עם זה. החוקים והאמנות הבינלאומיות שחלים על הגופים השמימיים כלל לא מטפלים ביחסים המשפטיים בין אנשים בחלל. כך שיכול להיות שיקבעו את המנגנון המשפטי הנוכחי, ואם המלון רשום על שם מדינת ישראל למשל, אז חוקיה חלים עליו ועל מי שנמצא בו.

"אבל בעתיד הרחוק, אם באמת נגיע למצב שמתנתקים מהריבונות של המדינה שעל כדור הארץ, תידרש מערכת שלמה ונפרדת של חוקים ואכיפה. יש על זה הרבה שיח בקהילות חובבי המדע הבדיוני, שאומרים שלדור הראשון על מאדים עדיין יהיה חיבור לכדור הארץ, אבל לדור השני כבר לא, כי הם ייוולדו שם, כלומר הם יהיו מאדימאים (martians). אם מקבלים את זה, יהיה צריך לנסח חוקים שיחולו על מאדימאים — וזה משהו שכבר מתחילים לחשוב עליו".

ואילו צרות משפטיות עלולות לצוץ לפתחו של מאסק בינתיים?

"ב־2018 למשל הוא שיגר מכונית טסלה לחלל אך ורק למטרות יחסי ציבור. במושב הנהג היתה בובה של אסטרונאוט ומהרמקולים בקע השיר 'ספייס אודיטי' של דיוויד בואי. המכונית הזו היא 'זבל חלל' שמסתובב שם בלי מטרה, ובאיזשהו שלב עלול לפגוע במישהו או במשהו. אז אמנם כרגע מאסק לא עובר על שום חוק מחייב, אבל ייתכן שבעוד כמה שנים כבר יהיה חוק נגד זבל חלל, ימצאו את המכונית, ותהיה למעשה כזה גם השלכה משפטית".

מה זה זבל חלל ולמה הוא מפריע?

"כשלוויין מתפוצץ בחלל מתפזרות המון חתיכות קטנות, לפעמים בגודל של פחות מ־10 ס"מ, שהופכות לזבל חלל. אי אפשר לעקוב אחריהן והן ממשיכות להסתובב במסלולים שקרובים לכדור הארץ, למשל במסלול הלווייני הנמוך (LEO — Low Earth Orbit). דברים חגים שם במהירות של קליע של כדור שנורה, כך שאפילו חלקיק קטן בקוטר סנטימטר עלול לגרום נזק, למשל לפאנל סולארי של לוויין שעובר שם. באותו אופן גם לוויין ישן שלא מתפקד, אפילו אם הוא נשאר שלם, יכול להיות זבל חלל".

נשמע בלגן.

"ועכשיו תדמייני רסיס ישראלי שפוגע בלוויין איראני והורס אותו לנצח. זה עלול להגיע למחוזות מאוד לא נעימים".

להביא חתיכת ירח, אבל לא לכבוש אותו

בגיל 36 בלבד, עו"ד נטע פלקוביץ' מגבעתיים היא אחת המומחיות המובילות בעולם לדיני חלל. את הדוקטורט שלה קיבלה ממכון המחקר הבינלאומי לדיני תעופה וחלל של אוניברסיטת ליידן היוקרתית בהולנד, מולדת המשפט הבינלאומי, ונושא המחקר שלה היה "רגולציה למהפכה: לוויינים קטנים וחוק החלל החיצון".

למשרד העצמאי שהקימה קוראים NewSpace Firm, ונאמן לשמו הוא מייעץ משפטית לחברות ולסטארט־אפים שונים בתחום החלל, ומקדם חקיקה בינלאומית בתחום "החלל החדש" (New Space). בין היתר הוא העביר תיקון לחוק החלל ההולנדי, שמאפשר שיגור של לוויינים קטנים ללא יכולת תמרון עצמאית — מה שפרץ את הדרך לתעשיית החלל החדש בהולנד. עד היום חתמה פלקוביץ' על חוזי שיגור של יותר מ־500 לווינים והיא מרצה מבוקשת בכנסים בינלאומיים, ומהשנה הבאה גם באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל.

אם להיאחז בקלישאה, פלקוביץ' התפרצה לחלל ריק, שהולך והופך לתחום לוהט מבחינה עסקית — וכפועל יוצא מכך גם מבחינה משפטית. כי אם בעבר החלל היה נחלתן של מעצמות ושימש בעיקר כר פורה למחקר או זירה להצגת הישגים טכנולוגיים, הרי שבשנים האחרונות הוא מתמלא פעילות עסקית של חברות ויזמים פרטיים: לווייני תקשורת ותצפית, תיירות חלל, מיזמי סילוק אשפה או ניסיונות להקים מאחזים על הירח ומאדים. הפעילות העסקית הפרטית בחלל מזנקת, ובהתאם מחלחלת ההבנה שהאנושות חייבת להשליט סדר בסוגיות המשפטיות החדשות שעולות.

"חלל חדש", מסבירה פלקוביץ', "מחליף את 'החלל המסורתי', שהיה מגרש משחקים גדול ויקר של מדינות, סוכנויות חלל וגופי טלקום גדולים — ושלהם בלבד". המהפכה, לדבריה, החלה בראשית שנות האלפיים, עם המצאת טכנולוגיית הלוויינים הקטנים והננו־לוויינים. "הכל התחיל מפרופסורים באוניברסיטה הטכנית של קליפורניה בארצות הברית, שהצליחו לייצר לוויינים בגודל של קרטון חלב. בהתחלה היתה סקפטיות, חשבו שזה רק עושה 'ביפ ביפ' ויישבר כמו לגו, אבל זה תפס ובגדול. היום ספייס X מפתחים את סטארלינק, מיזם שירותי האינטרנט הלווייני שלהם, המתבסס על הטכנולוגיה הזו (וצפוי לכלול מערך של כ־42 אלף לוויינים זעירים). התעשייה כל כך התקדמה, שפעם דיברנו על שיגור אחד או שניים בשנה, והיום יש חברות שמתכננות משגרים קטנים וחכמים שיאפשרו שיגור יומיומי".  

הלוויינים הקטנים פרצו את הדרך עבור השוק הפרטי, ופלקוביץ' זיהתה הזדמנות "ללכת למקום שאף עורך דין ישראלי עוד לא הלך אליו", כפי שהיא אומרת בקריצה לקפטן קירק מ"סטאר־טרק": זבל חלל, כריית משאבי טבע מהירח, שיגורי לוויינים, התרסקויות, התנגשויות — כל אלה מציפים סוגיות משפטיות ודיפלומטיות מרתקות, שרק הולכות ומעמיקות ככל שהאנושות תובעת לעצמה דריסת רגל גדולה יותר במרחבי היקום.

"בעתיד הרחוק, אם נגיע למצב שמתנתקים מהריבונות של המדינה שעל כדור הארץ, תידרש מערכת שלמה ונפרדת של חוקים ואכיפה. בקהילות חובבי המדע הבדיוני מתייחסים ל'דור השני', כלומר לבני האדם שייוולדו על מאדים, כ'מאדימאים' שצריך לנסח חוקים שיחולו עליהם"

על ממדי הבלגן הצפוי לנו בתחום ניתן ללמוד מכלליות הניסוח של אמנת החלל החיצון של האו"ם, שנחתמה ב־1967 בידי רוב מדינות העולם, כולל ישראל, ומהווה את בסיס ההסדרה לשימוש בחלל ובמשאביו. האמנה, שנוסחה בעיצומה של המלחמה הקרה, מתמקדת בשימוש של מדינות לאום בחלל, ולמטרות שלום בלבד. היא אוסרת, למשל, הצבת כלי נשק להשמדה המונית בחלל (אבל לא של כלי נשק אחרים), ואוסרת ניסויי נשק מכל סוג, בניית בסיסים צבאיים ועריכת תמרונים צבאיים בחלל. לפי האמנה, אסור לממשלות להכריז בעלות על הירח או כל גרם שמים אחר, והיא מטילה על המדינות שחתומות עליה לפקח על ארגונים שאינם ממשלתיים בפעילויות הקשורות לחלל החיצון.

אבל גם אם אסור לנכס שטחים על הירח או על אוראנוס, מה לגבי מים או כריית מחצבים משם? נאס"א, מתברר, מחשיבה חומרים מהירח רכוש ממשלתי, ובעשור הקודם רדפה באגרסיביות אנשים פרטיים שניסו למכור מזכרות כמו אבק לונארי וסלעים קטנטנים שקיבלו לטענתם מניל ארמסטרונג. עם זאת היא מקדמת את תוכנית ארטמיס הבינלאומית — פרויקט הדגל שלה להקמת מושבה אנושית על הירח והפיכתה לתחנת מעבר למשימות מאוישות לחלל העמוק, ולמאדים בפרט. ואחרי כל זה, לפני כשנתיים הנשיא לשעבר דונלד טראמפ פרסם צו נשיאותי המאפשר לכרות משאבים מהירח. איך מיישבים את הסתירות?

"הרעיון הכללי מאחורי אמנות החלל, שגם ישראל חתומה עליהן, הוא שאת יכולה לקחת משהו מהירח, אבל את לא יכולה להגיד שהירח שלך".

נשמע כמו פתח לצרות.

"יש פה באמת סיכוי ממש טוב לקונפליקט. הרי אם איזשהו יזם או מדינה השקיעו המון משאבים, כסף וזמן כדי למצוא משהו מסוים ומאוד אטרקטיבי על הירח, והם בנו שם בסיס וחוצבים את הדבר הזה — ולא משנה אם זה מים או הליום 3 (איזוטופ יציב של הליום שנתפס כמפתח לייצור אנרגיה בהיתוך גרעיני) — וחודש אחר כך באה מדינה או חברה אחרת שרוצה לעשות אותו דבר, אפשר להבין שייווצר מתח".

אבל לכאורה זה מותר, השטח לא שייך לאף אחד בבלעדיות.

"הוא אמנם לא שלהם, אז אין שום סיבה שעוד ילד לא יצטרף לארגז החול הזה ויתחיל לחפור עם הדלי שלו. מצד שני, יש פה אינטרס כלכלי מובהק: מישהו בנה אופרציה מאוד רצינית והשקיע מיליארדי דולרים, אז הוא רוצה בלעדיות, או בעלות — וכרגע זה בלתי אפשרי.

"כשאני עורכת משפטים מבוימים עם סטודנטים שלי בליידן, אחת השאלות היא אם חוקי להקים מעין גדר סביב אופרציית הכרייה מ'טעמי בטיחות'. מצד אחד את יכולה לומר שזה לגיטימי כי יהיו שם רובוטים שיעשו את כל הכרייה וזה באמת יכול להיות מסוכן. מצד שני, ברור שאם את מגדרת שטח ולא נותנת לאחרים אפשרות להיכנס, אז את כן מנכסת משהו, וזה אסור. כרגע הדיונים הם בדיוק על הקו המאוד דק הזה".

ואיפה הוא עובר בעצם?

"כרגע ההצדק הוא שהדין הבינלאומי צריך להתייחס לזה כמו לדיג: האוקיינוס לא שייך לאיש, אבל כן מותר לך להוציא ממנו דגים. יש כאלה שמקבלים את הטיעון הזה ויש שלא, מפני שדגים הם 'משאב' מתרבה, ומחצבים לא".

ונניח שנעמד לידי דייג ושולח את החכה לאזור שאני דגה בו, מותר לי לסלק אותו?

"זו הנקודה, ויהיה מעניין לראות מה יהיה בעוד כמה שנים, כשתהיה נוכחות רצינית יותר על הירח. קצת לפני ש־SpaceIL שיגרה את החללית לירח, נאס"א הוציאה מסמך הנחיות, שאינו מחייב משפטית, שאמר: אל תתקרבו לכל האתרים ההיסטוריים של אפולו. האתרים האלה לא של נאס"א, מן הסתם, אבל הם כן כתבו 'אל תתקרבו לשם ואל תזיזו שם כלום כי זה היסטורי'. וגם אם זה לא מחייב, יש לזה משקל. בעשור הקודם היה גם ניסיון אמריקאי להקים פארק לאומי על הירח, שכמובן לא עבר בסוף, כי מה לעשות, זה בניגוד לדין".

"אם יזם השקיע משאבים, כסף וזמן כדי למצוא משהו מאוד אטרקטיבי על הירח, והוא בנה שם בסיס וחוצב את הדבר הזה, אפשר להבין שייווצר מתח אם תבוא חברה אחרת ותעשה אותו דבר. אין סיבה שעוד ילד יצטרף לארגז החול ויתחיל לחפור עם הדלי שלו. מי שהשקיע מיליארדים ירצה בלעדיות - וכרגע זה בלתי אפשרי"

אפשר להניח שהמעצמות ממשיכות לקדם את זכותן להתפרס.

"באו"ם יש שני מחנות: זה של ארצות הברית וזה של הרוסים, שמתנגדים לכל עניין הכרייה ולא ישמחו לראות פעילות מסחרית של איזה מאסק או ג'ף בזוס על הירח. מנגד, ארצות הברית ולוקסמבורג החליטו באחרונה שהן לא מחכות לראות מה יהיו תוצאות הדיון באו"ם והן כבר חוקקו חקיקה מקומית, שהאמירה העיקרית שלה היא כזו: אם אתם יזמים, והחברה שלכם מאוגדת בארצות הברית או בלוקסמבורג, יש לכם אישור לכרות משאבים בחלל באופן מסחרי מאיפה שאתם רוצים — אסטרואיד, ירח או מה שלא יהיה, כל עוד זה בהתאם למשפט הבינלאומי. זה היה רגע מכונן, אבל גם כזה שהרבה מדינות ראו בו מעין סטירה בפרצוף".

למה?

"כי הן אמרו: רגע, חתמנו על אמנות בינלאומיות מחייבות, אז למה הלכתן לבד בלי לתאם איתנו ופתחתן את כריית המשאבים בחלל לשוק החופשי, כאשר הנושא עדיין שנוי במחלוקת?".

איך המשפט מתמודד עם הצפיפות בחלל? איך מונעים מצב שבו יזם בודד משגר אלף לוויינים בבת אחת ו"סותם" את המסלול?

"אין שום הגבלה על שיגורים ושימוש בחלל עצמו לצורכי שלום וחקר מדעי. אם מחר תרצי לשגר מיליון לוויינים קטנים למסלול קרוב, ובהינתן שמדינת האזרחות שלך אישרה, אף אחד לא יוכל להתנגד. הריק לא נכלל באיסור הבעלות בחלל. מספיק להסתכל על כמות הלוויינים שמאסק משגר, וארצות הברית מאשרת לו הכל. בדין היום אין חובה להימנע מאזור צפוף, וזה גם כמעט בלתי אפשרי פרקטית במסלולים נמוכים. המקום היחיד שמנוהל לפי 'מקומות שמורים' הוא המסלול הגיאוסטאציונרי, שנמצא 36 אלף קילומטר מעל פני הים, ובו יש רק לווייני תקשורת גדולים. מנהל אותו איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU) של האו"ם, ויש המון פוליטיקה סביבו".

יש הבדל בדין בין אסטרונאוט מטעם סוכנות חלל כלשהי לבין אדם פרטי שנוסע לחלל כמו איתן סטיבה, למשל?

"בקהילת משפטני החלל יש הבדל ברור בין אסטרונאוט לנוסע חלל. יש הסכם שנקרא 'הסכם האסטרונאוטים', שקובע שאסטרונאוט הוא envoy of mankind, שליח האנושות שנשלח לחלל מטעם האנושות לא בגלל שיש לו כסף ולא בגלל שבא לו. ההגדרה המקורית מתייחסת לאדם שנשלח לשם לאיזו משימה מדעית בדרך כלל, להיטיב עם האנושות, לפרוץ דרך, ולכן הדין מתייחס לאסטרונאוט באופן מיוחד ומאוד מגן עליו".

באיזה אופן?

"אם אסטרונאוט נוחת למשל בשטח אויב, אסור להתייחס אליו כשבוי מלחמה, וצריך להגן עליו ולעזור לו במקרה של מצוקה. זה הסכם שנחתם בחופזה שנה אחרי שנחתמה אמנת החלל, באמצע המלחמה הקרה, כאשר גם האמריקאים וגם הסובייטים חששו שאסטרונאוט או קוסמונאוט ייפלו מהצד השני של מסך הברזל ואז יענו אותם ויוציאו מהם סודות מדינה רגישים. כיום רבים סבורים שלא נכון להחיל את הנורמות האלה על נוסעי חלל, שזה אולי מאוד יפה שהם הצליחו מטעם עצמם 'לבזבז' כמה מיליונים ולהגיע לשם, אבל אין צורך להעניק להם את ההגנות המיוחדות האלה, כי זה לא הופך אותם לשליחים של האנושות".

פיצויים? גם בחלל חייבים להוכיח אחריות לנזק

אחד הדברים שמעסיקים מאוד את קהילת החלל הבינלאומית, אומרת פלקוביץ', הוא ניסויים שנערכים בטכנולוגיה של נשק נגד לוויינים. רק השבוע פורסם כי תחנת החלל הבינלאומית נאלצה לבצע תמרון כדי להימנע מפגיעה של פסולת חלל, שנגרמה משיגור של טיל רוסי נגד לוויינים, בניסוי שנערך בשנה שעברה. "הניסויים הללו התחילו לפני כמה שנים, והידוע לשמצה שבהם הוא זה שבו סין ירתה טיל מאוד רציני ומאוד מאוד מדויק לחלל, כדי לפגוע ולהוריד לוויין של עצמה. לכאורה את אומרת לעצמך, למה שתעשו דבר כזה ותורידו לוויין שלכם, ואת מי זה בעצם מעניין. אבל המשמעות אחרת לגמרי, כי ברור לכולם שזו בדיקה של טכנולוגיה שמיועדת להפיל לוויינים של אחרים במקרה הצורך.

"לוויין תמיד היה נכס אסטרטגי, אבל היום אם הפלת כמה לווייני תקשורת את יכולה להפיל מערך שלם של בנקים, של בתי חולים, ואלוהים יודע מה עוד. לא רק ברמה הצבאית, זה עשוי להיות מהלך של שח־מט, ליצור כאוס אזרחי אדיר. זו גם אחת מאסטרטגיות הלחימה שלאט לאט מתגבשות, במקביל למתקפות סייבר. הכל קשור אחד בשני, ולא במקרה רואים המון מתקפות סייבר על נכסים בחלל, לרבות על לוויינים".

עוצמה של מדינות יהיה כנראה קשה לרסן, אבל מה לגבי נזקים בחלל שנגרמו בידי יזם פרטי?

"לפי אמנת האחריות בחלל, המדינה שמשגרת תמיד אחראית. ואז עולה השאלה מה קורה כשדברים מסוימים נהפכים לזבל חלל. האם במצב כזה הגיוני לתבוע את כל המדינות ששיגרו רסיס של משהו שלא מתפקד כבר עשרות שנים אבל פוגע וגורם לנזק? האמנות אמנם לא מגבילות בזמן את האחריות של המדינות, אבל עדיין לא היה מקרה שבו מדינה גררה מדינה אחרת לבית המשפט בהאג כדי לקבל פיצויים".

למה?

"גם בגלל סטטיסטיקה —  זה לא קורה הרבה — וגם מפני שכאשר זה קורה, מדובר בשני עצמים שהם כבר גרוטאות ולאף אחד לא אכפת. הדבר הכי דרמטי עד היום בהקשר הזה הוא ההתנגשות של אירידיום וקוסמוס ב־2009, שבה חלק מלוויין רוסי ישן שחדל לתפקד כבר ב־1999 פגע בלוויין מסחרי מתפקד של אירידיום האמריקאית, ששוויו מיליוני דולרים אם לא מיליארדים, והרס אותו לגמרי.

מתי כן לקחו אחריות?

"בסוף שנות השבעים לוויין של ברית המועצות, שהיה מונע בחומרים רדיואקטיביים, התרסק בשטח של קנדה. אמנם איש לא נפגע, כי הוא נפל בקרחונים, אבל נגרם נזק סביבתי מחומרים שדלפו. היה צריך להגיע לחור הזה ולנקות וזה כמובן מאוד יקר ודורש ציוד מיוחד. אז הקנדים דפקו לרוסים בדלת ואמרו להם 'הלו, נפל פה משהו שלכם, יעלה הרבה כסף לנקות אז בבקשה תשלמו', והרוסים הסכימו להתפשר ולשלם, בלי להודות באחריות".

בעצם את אומרת שהאנושות עכשיו ממלאת את החלל באינספור מיזמים, לוויינים פרטיים עפים לכל עבר, אבל אין שום פסיקה תקדימית או חוק שיסייעו בהסדרה של אירועים שעלולים לקרות.

"אין כלום עדיין מלבד האמנות. וכשחושבים על זה שעידן החלל התחיל כבר בשנות השישים, היית מצפה שכבר יהיה משהו שמסדיר אינטרסים מסחריים, אבל אין. מעבר לנדירות של המקרים, אחת הסיבות לכך שאין תקדימים היא העובדה שמי שתובע את הנזק הן מדינות, לא גופים אזרחיים. ומדינות לא ממהרות לתבוע מדינות אחרות בשם גופים אזרחיים שנגרם להם נזק. זה גם היה אחד הטיעונים שלי בדוקטורט, שהמצב חייב להשתנות וצריכים לחוקק חוקים אחרים לגמרי בעניין הזה. אין היגיון בלסמוך על מדינה שתקיים אינטרסים מסחריים פרטיים".

תעשיית החלל מזהמת, והקיימות עוד לא הגיעה אליה

בין דוקטורט לפוסט־דוקטורט למשרד עצמאי ולשני ילדים קטנים, פלקוביץ', ששבה באחרונה ארצה לאחר כעשור בהולנד, מוצאת גם זמן לגננות. לא מזמן אף הוציאה ספר שעוסק בגינון ביתי ששמו "ירקות והעיר הגדולה", עם עידית נרקיס כ"ץ (הוצאת תכלת). את התשוקה הזו היא גילתה בליידן, שם התקשתה למצוא ירקות כלבבה, ומהר מאוד גם גילתה שהגינון מקרקע אותה. "להיות עורך דין מסחרי משמעו להיות כל הזמן במשא ומתן", היא אומרת. "יש המון מתח, את כל הזמן מחפשת להוציא משהו, לפתור קונפליקטים, והגינון הוא הכי מרגיע בעולם, הכי מיינדפולנס, הכי מדיטטיבי. את משקה, את זורעת, את נוגעת באדמה קצת, עושה משהו עם הידיים ולא נמצאת מול הלפטופ. גם ברמה של קיימות, היה לי חשוב לפתוח את הראש לאנשים ולהראות שגם אם הם חיים בעיר, אפשר לפתח מודעות לדבר הזה. ילד לא צריך לחשוב שפלפל גדל בסופר ושהמצב הטבעי שלו הוא כשהוא עטוף בניילון".

אם כבר מדברים על קיימות, איך מטפלים משפטית בסוגיות הסביבתיות שעולות מתעשיית החלל המזהמת?

"זה נושא מאוד חשוב, שעדיין לא מקבל את תשומת הלב הנדרשת. הפוסט־דוקטורט שלי מתוכנן לעסוק בדיוק בזה: חלל בר־קיימא. תעשיית החלל היא תעשייה מזהמת, אבל קיזוזי הפחמן, למשל, עדיין לא הגיעו אליה וזה נורא. למזלי, מבחינה מקצועית, הצלחתי לעבוד יותר ויותר עם חברות שחרתו על דגלן שימוש בדלקים ירוקים ובטכנולוגיה שלא מזהמת.

"אחד הלקוחות שלי הוא חברה ששמה Dawn Aerospace שפיתחה מטוס חלל מדהים, שכבר טס, ובשלב הבא יגיע לחלל באמצעות הנעה רקטית. כלומר, הם הולכים לשים עליו מנוע רקטי שמבוסס על דלקים לא רעילים, והמטוס ימריא וינחת מכל שדה תעופה בעולם על מסלול המראה רגיל לחלוטין, בלי כן שיגור, בלי עתודות של דלק. ועכשיו צריך להשיג אישורים לכלי הרכב הזה, ועולה השאלה איך מתייחסים אליו? זה מטוס? זה חללית? הדינים שקשורים לתעופה שונים לגמרי מדיני החלל, הרשויות שעוסקות בזה שונות, ואני הולכת שוב להיות בחוד החנית ולראות איך עושים את זה, וזה נורא מעניין.

"ברמה הבינלאומית יש רוח גבית נהדרת לכל מה שקשור בקיימות בחלל, יש באו"ם ועדה שהוקמה לשם כך ודיונים מאוד מעניינים, אבל עדיין אין הרבה מסקנות פרקטיות או אמנה מחייבת, ופה הבעיה. התעשייה היא שתצטרך למשוך קדימה, להקדים את העקרונות שייקבעו, לגלות אחריות וליישם ולהנהיג אותם בתור קו חדש. יש לנו עדיין רק כדור ארץ אחד, רק בית אחד, ואנחנו צריכים לשמור עליו וגם על הסביבה שקרובה אליו".

"תעשיית החלל הישראלית היתה במשך שנים ביטחונית ושירתה אינטרסים של המדינה. אבל היום זה מגרש משחקים חדש, של אנשים צעירים עם חזון שהוא בדרך כלל מעט מטורף. זה מה שהופך את זה לכל כך כיף. אני עובדת עם אנשים שמעניין אותם לעשות משהו חדש שלא היה כמותו, יותר משמעניין אותם הכסף"

בועת ההייטק שהתנפחה בשנים האחרונות מתפוצצת כעת לנגד עינינו. גם בחלל מתנפחת בועה?

"גם בתעשיית הניו ספייס יש בועות, והבועה של כריית המשאבים אכן התפוצצה קצת לפני כמה שנים. אבל זה לא אומר שלא עושים את זה יותר, זה אומר שעושים חישוב מסלול מחדש ומתחילים להבין איפה הצרכים האמיתיים ואיך אפשר לענות עליהם".

ותעשיית החלל הישראלית נמצאת במשחק?

"התעשייה הישראלית היתה במשך שנים רבות ביטחונית בעיקרה ושירתה את האינטרסים של המדינה. מה שהיה צריך לעשות נעשה על ידי גופים כמו התעשייה האווירית, אלביט ורפאל בצורה נהדרת. אבל היום מדובר במגרש משחקים חדש לגמרי, של אנשים צעירים עם חזון שהוא בדרך כלל מעט מטורף. זה מה שהופך את זה לכל כך כיף. את עובדת עם אנשים שיותר מהכסף, מעניין אותם לעשות משהו חדש שעוד לא היה כמותו".

גם הממשלה משקיעה?

"בחודש שעבר הצהירה סוכנות החלל הישראלית על כוונה להשקיע 600 מיליון דולר בהכפלת פיתוח תחום החלל. אז נכון שעדיין לא ברור בדיוק מאיפה הכסף יבוא, אבל יש כוונות ונכונות שלא היו קודם. בספטמבר תתחיל לפעול חממה טכנולוגית בשם Earth & Beyond, שתשקיע רק בסטארט־אפים בתחום החלל, לאחר שזכתה במכרז של הרשות לחדשנות. אני משתפת פעולה עם החממה ונמצאת בוועדה המייעצת שלה.

"חזרתי לארץ בתזמון הכי טוב שיכול להיות", מחייכת פלקוביץ', "בדיוק כשהממשלה מתחילה להשקיע בכל הדברים האלה, שפעם נראו נורא אזוטריים. היום המדינה רוצה למצב את עצמה בחוד החנית ולבנות תעשיית חלל חדש משמעותית. אני נורא מתרגשת כשאני מדברת על זה, כי אני באמת חושבת שבעוד כמה שנים זה יהיה נפלא. יש פה כר פורה, יש אנשים שיש להם גם חזון וגם מוטיבציה, ועם חוצפה ישראלית שאין בשאר המקומות בעולם. יש לנו איזה מין virtue שלא לכולם יש, ויש גם בסיס טכנולוגי מאוד רציני. אז כל הרכיבים שם. עם קצת התמדה והשקעה אפשר להכין מכל העסק הזה עוגה מאוד יפה".