חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// עליבאבא נפרדת מישראל, וזה לא בהכרח רע /// חוק המטרו מזכיר מה התשתית האמיתית שלנו /// את פערי השכר צריך לבחון נכון /// מינוי הרמטכ"ל מעלה דילמה עקרונית
מוסף כלכליסט | 30.06.22
עלי באבא בישראל
הקלה מדינית
עליבאבא הודיעה השבוע על סגירת מרכז הפיתוח שלה בישראל. מעבר לצער על פיטורי 50 עובדים, אף אחד בישראל לא הזיל דמעה. למעשה, ייתכן שאפילו העובדים עצמם לא הצטערו: החברה התקשתה לגייס כאן אנשים, ומי שכן נקלט בה — מומחי בינה מלאכותית, ענן ומובייל — ימצא בקלות משרה אחרת. ורבים אחרים כנראה יכולים לשמוח.
כי בעוד לצמצומים בחברות הייטק יש בעיקר השלכות כלכליות, מרכז הפיתוח של עליבאבא נגוע גם בהיבטים מדיניים. ישראל תקועה זה שנים בין הצדדים במלחמת הסחר של ארצות הברית וסין, והעובדה שאנחנו מהווים מרכז טכנולוגי שימושי עבור שתיהן מציבה אתגרים לא פשוטים. הזירה הרגישה ביותר היא זו של החומרה והשבבים, אך גם העסקתם של מומחי AI ישראלים בשירות הסינים מטרידה את וושינגטון. הקושי של עליבאבא לגייס כאן עובדים כרוך גם בזה: לא כולם רוצים שורה סינית ברזומה שלהם. עם הפרדה מחברת הענק של ג'ק מא נשארנו בעיקר עם טוגה, מרכז הפיתוח של וואווי בישראל; אפשר להיות בטוחים שיש גורמים אמריקאיים שעוקבים מקרוב גם אחרי המצב שלו, בציפייה דרוכה.
/// סופי שולמן
צילום: אי.פי.אי
חוק המטרו
התשתית האמיתית
אינספור שעות עבודה הושקעו בגיבוש חוק המטרו. נבחרי ציבור, יועצים משפטיים, מומחי תחבורה — כולם חברו יחד כדי לנסח חוק שיבהיר שפרויקט המטרו יוצא דופן, ובאופן כללי שלתשתיות לאומיות מרכזיות כולנו צריכים להתייחס אחרת. תקנות הרעש ישונו, מסים חדשים יוטלו, סמכויות של שלל רשויות (מקומיות, עתיקות, פקידי יערות וכו') יופקעו. נדרש גיוס רחב כדי להוציא לפועל פרויקט בסדר גודל כזה, שהתועלת הציבורית שלו אינה שנויה במחלוקת. כך זה תמיד עם תשתיות לאומיות, בכל מקום; הישראלים פשוט לא זכו עד היום ליהנות ממיזמים אדירים כאלה.
אלא שהמחוקקים שגיבשו את רשימת המאמצים המיוחדים שצריך לעשות בשביל המטרו, שפירטו בדיוק מי צריך להתאמץ, לוותר, להתגמש, שכחו פקטור קטן במשוואה: את עצמם. כולם צריכים להתגייס כדי שיהיה כאן מטרו, רק חברי הכנסת יכולים לקבור את החוק משיקולים פוליטיים קטנוניים וקצרי טווח. שום תשתית לאומית מתקדמת והכרחית לא יכולה לנצח את התשתית הלאומית הבסיסית של המדינה הזאת: אינטרסנטיות.
/// שלמה טייטלבאום
שכר מזרחים ושכר אשכנזים
באיזו שנה אנחנו?
דו"ח תמונת מצב המדינה של מכון המחקר טאוב, שפורסם השבוע, חשף שהשכר לשעת עבודה שמקבלים מזרחים גבוה ב־13% מזה שמקבלים עמיתיהם האשכנזים. על פניו, זו פצצה, דלק שיכול לקחת את הדיון על אפליה לשלל כיוונים מפתיעים.
בפועל, זה נתון שלא היה צריך להתפרסם. השוואות שכר הן כלי חשוב כדי לבחון את הפערים בחברה ולתקן מדיניות. צריך לבדוק באופן שוטף פערי שכר בין גברים לנשים, בין תושבי הפריפריה לתושבי המרכז, בין עולים לוותיקים, ולהשתמש במידע כדי להגדיל את השוויון והניידות החברתית. גם השוואה על בסיס מוצאים היתה רלבנטית בעשורים הראשונים של המדינה. אבל ב־2022? איך מגדירים היום בכלל מי בדיוק "מזרחי" ומי "אשכנזי", כשרבים הם ילידי הארץ, ורבים גדלו במשפחות ממוצאים מעורבים? מה הערך של הבחנה מוזרה כזאת, חוץ מלייצר כותרת פרובוקטיבית ולהמשיך לשמר דיון עדתי, כזה שכבר מזמן היה צריך להחליפו בדיון אפקטיבי יותר (למשל, כאמור, על פריפריה מול מרכז, על נגישות להשכלה לפי רקע סוציואקונומי ועוד)? הנתון המרעיש הזה בדו"ח של טאוב לא יקדם צמצום של אפליה. אם כבר, הוא רק ירחיק אותו.
/// רועי ברגמן
מינוי הרמטכ"ל
התהייה התמידית
כיוון ששאלת מינוי הרמטכ"ל התגלגלה אל היועצת המשפטית לממשלה — עו"ד גלי בהרב־מיארה נדרשה להחליט אם שר הביטחון בני גנץ צודק בטענה שהמינוי דחוף, או שמא אפשר להמתין ולא לכפות אותו על הממשלה הבאה — כדאי לעצור לרגע ולבחון את העניין העקרוני. כל המינויים הבכירים בשירות הציבורי הם פוליטיים — הם הרי נועדו לממש את מדיניות הממשלה — וגם מקצועיים. ואנשי מקצוע ממשיכים מממשלה לממשלה: זו של נפתלי בנט לא פיטרה את הבכירים שמונו בימי בנימין נתניהו, ומצדה מינתה אנשים שיכהנו גם תחת הממשלה הבאה (היועצת המשפטית עצמה, מנהלות רשות החברות הממשלתיות ורשות התחרות ועוד). בתקופת בחירות הכלל הוא שיש להתאפק, אבל האם מינוי הרמטכ"ל אכן מאפשר התאפקות? במצב כזה, גם יועץ משפטי לא יכול לעשות הרבה, וכל החלטה בכל מקרה כזה תעורר מחלוקת — ובדרך תחייב דיון בעייתי בשאלה מה חיוני לצה"ל ולביטחון המדינה. נכון יותר לקבל את המציאות כפי שהיא, כזו שבה הכל פוליטי, ולהתערב רק אם מדובר במינוי הזוי במיוחד או נגוע באופן מובהק. הציבור, מצדו, יישאר עם התהייה התמידית, אם הוא אכן זכה למינוי של איש המקצוע הטוב ביותר.
/// משה גורלי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מילה אחת מזכירה איך המדינה מפילה עוד קשיים על נשים
היו מי שטענו השבוע שסוגיית ההפלות שמסעירה את ארצות הברית היא עניין פנים־אמריקאי, נוצרי בבסיסו. אבל מספיק לחזור לתחילת שנות השמונים ולהיזכר ב"שיחקנו אבא־אמא/ עשינו הפלה/ בגלל ההפלה נפלה הממשלה", שכתבה נעמי שמר ושרה רבקה מיכאלי, כדי להבין שבמשך כל ההיסטוריה להריונות והפלות וזכויות של נשים על גופן תמיד יש הקשרים של פוליטיקה, כוח ושליטה. גם בישראל. אז נכון, הפעם הממשלה לא נפלה בגלל ההפלה, ובכנסת דווקא הקלו השבוע על נשים שרוצות להפסיק היריון. אבל הפלה היא הרבה יותר מהליך רפואי, ורגשי, וחברתי. היא צומת מהותי בשאלות של חופש, של גבולות ההתערבות של המדינה בחיי האזרחיות והאזרחים שלה.
כובד המשמעות הזה גלום גם במילה עצמה. בתרבות שמאדירה את ההפך, את העלייה לארץ, את העלאות הקורבן, את כל מה ששייך לעולם של מעלה, הרי שירידה, נפילה, הפלה — כולן שליליות. אם מגיעים בכלל לדון בהפלה, ברור שהמצב קשה. המילה לא נושאת עמה תחושת שחרור, חופש, מימוש זכויות. אבל לקשיים הפיזיים והנפשיים הכרוכים בה אין צורך להוסיף גם קשיים שהמדינה תפיל על נשים. וחברה שמתיימרת לחבק את הנופלים צריכה להיות מסוגלת לחבק גם את המפילות.
