עלות תועלת

שאול אמסטרדמסקי

עלות תועלת

//

שאול אמסטרדמסקי

איפה אתם בסדר החדש

המאבק של החודשים האחרונים הוליד הזדמנות היסטורית. אלא שהיא לא יכולה להסתכם ב"הידברות" בין פוליטיקאים שדנים במערכת המשפט, וצריכה לכלול נציגי ציבור אמיתיים שיקבעו סטטוס־קוו חדש, מגיוס וחינוך עד לרשות המחוקקת

מוסף כלכליסט | 30.03.23

1

ועכשיו מה?

תכף פסח. עוד ימים ספורים הציבור היהודי־ישראלי יתחלק לשניים — לאלה שמתחפפים מכאן לחו"ל לקצת חופש, ולאלה שמתכוננים לסדר המשפחתי. הדגלים יצטרפו למטריות בארון, חולצות הדמוקרטיה השחורות וגלימות השפחות האדומות יושלכו לכביסה. ההפגנות לא ייפסקו, אבל קשה לראות איך הן ישמרו על אותם היקפים ואנרגיה אחרי שראש הממשלה בנימין נתניהו הודיע שהוא משהה את החקיקה עד הקיץ, וראשי האופוזיציה יאיר לפיד ובני גנץ מיד הודיעו שהם מקבלים את ידו המושטת.

תכף פסח. קשה להמשיך למחות כל בוקר וכל לילה כשהילדים בבית, מתאמנים בלי הפסקה על "מה השתנה". מה השתנה? השבוע הכל השתנה. השתנה, ואז נשאר אותו הדבר. אנא הכניסו כאן מטאפורה שקשורה ליציאה מחירות לעבדות או להפך.

ואז מה?

פסח יחלוף, ואחריו יגיעו ימי הזיכרון ויום העצמאות. עם מפולג אמור לצפות יחד בטקס הדלקת המשואות ולהתרגש? אנחנו אמורים לעזוב הכל ולהתחבק, לאהוב אלה את אלה? לשכוח לרגע את המוגלה והאנרכיסטים והנפולת של נמושות, את ה"לכו לעזאזל" ואת ה"חכו חכו, בסיבוב הבא נחזור אכזריים יותר", ולהאמין ש"אנשים אחים אנחנו"?

אולי בכלל יהיו טקסי עצמאות אלטרנטיביים? בטוח יהיו טקסי עצמאות אלטרנטיביים. בטוח נריב על עצם קיומם של טקסי עצמאות אלטרנטיביים. 75 שנה, ויותר מאי פעם עם שלם מחפש נרטיב אחד ולא מוצא.

ואחר כך מה?

איך תיראה ה"הידברות" הזאת בדיוק? הייתי רוצה לדמיין דיאלוג אמיתי, פיוס, איחוי וריפוי אחרי הקרע הנוכחי. אבל איכשהו אני לא באמת מצליח לדמיין שיח כזה מנוהל בידי השחקנים הנוכחיים, וכשמצד אחד צועדים מפגינים שצועקים "ד־מו־קר־טיה" ומהעבר השני צועדים מפגינים אחרים שצועקים את אותו הדבר אבל מתכוונים למשהו אחר לגמרי.

אולי יש אפשרות אחרת.

המוחים היו שמחים לראות את נתניהו מודיע: "איני יכול עוד". זה לא תרחיש ריאלי. במצב הזה, תהליך עמוק לבניית עסקת חבילה ישראלית כוללת הוא הטוב ביותר שאנחנו יכולים לבקש. אחר כך צריך לחפש גם מנהיגים חדשים

משה שרת, חיים משה שפירא ודוד בן־גוריון בחתימה על מגילת העצמאות, מאי 1948. אחרי 75 שנה, הגיע הזמן ליצור חבילה אזרחית כוללת חדשה. צילום: לע"מ, הנס פין
2

בהנחה שבכלל יהיו שיחות, הן יהיו אירוע ציני. מי שיזם אותן יזם אותן בציניות. ועדיין, אפשר לתפוס את האירוע הזה בשתי ידיים ולהשתמש בו כדי ליצור עסקת חבילה אזרחית כוללת — סטטוס קוו חדש.

אני לא נאיבי לחשוב שנצליח לכונן חוקה יש מאין אחרי 75 שנות סכסוך פנימי, שהגיע לשיאו בשבועות האחרונים. שנצליח לחשוב על נרטיב ישראלי משותף רגע אחרי שאנשים התחילו לייחל ברצינות להיפרדות. לא נראה לי שפתאום נאהב אלה את אלה. אבל אני כן מאמין שאם נתעקש ונתאמץ נוכל לבנות עסקת חבילה שתיגע בכל הפצעים הפעורים שאנחנו לא אוהבים לחטט בהם. לכן בצד הדיונים על מערכת המשפט ועל המנגנונים שמוכרחים לבנות כדי להגן על הדמוקרטיה ועל זכויות מיעוטים, צריך לדבר על נושאים נוספים.

למשל, איך לחזק את הכנסת. כי חייבים לעשות זאת. מצב הכנסת בעייתי משתי סיבות עיקריות: התנפחות הממשלה, והזינוק במספר הוועדות. כשחצי מחברי הקואליציה יושבים בממשלה, בכנסת כמעט לא נשאר מי שיעבוד, שיפקח על הממשלה הזאת. כשיש אינספור ועדות פרלמנטריות, הרבה מאוד ח"כים חברים בכמה ועדות במקביל, ולכן לא מגיעים לדיונים, לא דנים ברצינות בהצעות חוק, לא מסוגלים להתמחות ולהעמיק. זה מחליש את הפרלמנט, מחזק מאוד את הלוביסטים שמבקשים להשחית את תהליך החקיקה, ומעניק לממשלה אפשרות לעשות מה שבא לה.

זה קשור כמובן גם לגודל הכנסת: ב־75 שנה כל המערכות הציבוריות בישראל גדלו בהתאם לגידול הטבעי במדינה (מי הורעבה יותר, מי פחות), ורק הרשות המחוקקת, בית הנבחרים שלנו, נשארה תקועה באותו מודל של הכנסת הראשונה. איך זה הגיוני שבפרלמנט של ישראל 2023, מדינה שבה חיים כמעט 10 מיליון בני אדם, יכהן אותו מספר של נציגי ציבור כמו ישראל 1949, מדינה של פחות מ־2 מיליון? אז אפשר להגדיל את מספר חברי הכנסת. ואפשר לחשוב על מודל של שני בתים, שלאחד מהם ייבחרו נציגים בבחירות אזוריות ואולי אפילו ישירות. אפשר לחייב חוק נורבגי, להקטין את מספר הוועדות, לא חסרים רעיונות.

נושא אחר להידברות צריך להיות הגיוס לצה"ל. אם יושבים ליד השולחן ובונים את הפאזל הישראלי מחדש, זה חייב להיות אחת החתיכות על השולחן.

מצד אחד, מודל צבא העם הוכיח השבוע שהוא הדבר היחידי שהצליח לבלום את הממשלה הזו. לא הכלכלנים ולא ההייטקיסטים, לא המשפטנים ולא חברות הדירוג — מה שבלם את ראש הממשלה היה העובדה שכשאתה בונה את הביטחון שלך על צבא העם ולא על צבא שכיר, אתה אשכרה צריך שהעם יהיה לצידך, שיאמין שהאינטרסים שלך ושלו זהים.

מצד אחר, צה"ל הוא כבר מזמן לא באמת צבא העם. קודם כל, כבר היום כמחצית מהישראלים כלל לא מתגייסים, כל מגזר והסיפור שלו. נוסף לכך, כיוון שהציבור שכן מתגייס מפולג מאוד, גם צה"ל מפולג. פלגים פלגים, פלוגות פלוגות. הוא כבר לא כור היתוך שמערבב מזרח עם מערב, עולים עם ותיקים, עשירים עם עניים. יש מסלולים עם זיהויים דמוגרפיים ברורים, ויש יחידות שמשמשות מקפצה שאין כמותה לשוק העבודה ויחידות שבעיקר הורסות לך את הגב או את השמיעה.

גם את זה אפשר לשנות בעסקת חבילה כוללת. גברים חרדים יקבלו פטור מגיוס בגיל 21 במקום 26 כיום וילכו לעבוד. אין טעם להמשיך לנסות לגייס אותם. הם לא מתגייסים, והמפלגות החרדיות לא יאפשרו לגייס אותם. זה מה יש. בתמורה, מי שכן יתגייס יקבל הטבות, כספיות ואחרות. אפשר לקצר לו מאוד את השירות. הרמטכ"ל הקודם התנגד לכך נחרצות, אבל הנוכחי פתוח לעניין. אפשר לתגמל כראוי את אנשי הקבע. יש פה מהלך שלם שצריך לעשות, ושיחות פיוס יכולות להוות הזדמנות פז להוציא אותו לדרך.

גם מערכת החינוך צריכה להיות על השולחן — להשוות את הזכויות, התקציבים והמעמד של הזרמים השונים של החינוך הממלכתי, ולאפשר ליותר משפחות חרדיות לשלוח את ילדיהן לחינוך הממלכתי־חרדי. סוגיות דת ומדינה כמובן ראויות לטיפול. הכל צריך לקבל מענה רציני באוהל השלום הזה שהנשיא עומד להקים במשכנו. הכל. שום סוגיה פנים־ישראלית נפיצה לא יכולה להישאר ללא מענה. מה שלא ייסגר עכשיו, לא ייסגר כבר לעולם.

3

בעולם אידאלי, התהליכים האלה היו מתנהלים כבר מזמן בכנסת. בעולם הנוכחי, הכנסת לא רלבנטית בכלל לשום תהליך כזה. במשך השנים חברי הכנסת הפכו את בית הנבחרים מהבמה המכובדת שבה הם מממשים את המנדט שנתן להם העם לזירת גלדיאטורים מעושה ומאוסה. הפרלמנט הישראלי הוא כיום שילוב בין תוכנית ריאליטי ליגה ז' שלא הייתי צופה בה גם אם היו נגמרות כל הסדרות האחרות בטלוויזיה, לליגות ההיאבקות הפיקטיביות שהייתי צופה כילד, כשלא ידעתי שהכל מבוים, הכל פייק.

לכן התהליך שבונה את עסקת החבילה הישראלית החדשה חייב להיעשות מחוץ לכנסת. זו לא הפרטה של התהליך — זו הלאמה שלו. אם הוא יישאר רק בידיים של חברי הכנסת, שום דבר לא ייצא ממנו מלבד דילים וג'ובים. הציבור, העם, צריך לקחת עליו בעלות. זה שנתניהו, גנץ ולפיד הסכימו להידברות לא אומר הרבה; חלק גדול מהציבור לא סומך יותר על מנהיגיו, חלק גדול מהציבור כלל לא רואה בהם מנהיגים.

לכן התהליך הזה חייב לא רק להיות שקוף ונגיש, אלא לכלול נציגים מכל החברה האזרחית, מכל הזרמים ומכל שדרות הניהול של החברה — מארגוני המחאה, מהאקדמיה, ממשרדי הממשלה, מהמגזר העסקי, מעמותות שפועלות שנים בתחומים הרלבנטיים ויכולות להביא לשולחן ידע וניסיון פרקטי. בלעדיהם זה לא ילך. להסכמות שייקבעו רק בין פוליטיקאים לא יהיה שום תוקף ממשי, הציבור לא יאמין להן ולא יקבל אותן.

4

אז אולי בכל זאת אני מסוגל לדמיין שיחות ריפוי ופיוס. האם אני מאושר מהאפשרות הזו? לא. אבל יכול להיות שזה הטוב ביותר שאפשר להשיג כרגע.

המוחים נגד הממשלה היו שמחים לראות את נתניהו מתייצב מול המצלמות, אומר "אזרחי ישראל, איני יכול עוד" ופורש. זה לא תרחיש ריאלי. נתניהו ביצר את שלטונו היטב, ולרבים נדמה שהוא עובד בעיקר בלבצר את שלטונו. אין סיבה שילך. גם כשהוא חלש ותלוי בשותפיו, הם תלויים בו כדי להיות בשלטון. אז אנחנו לא במשחק של הפלת ממשלה והליכה לבחירות כדי שפוליטיקאים אחרים יילחמו על שלטונם.

במצב הזה, תהליך עמוק לבניית עסקת חבילה ישראלית כוללת הוא אולי הטוב ביותר שאנחנו יכולים לבקש כרגע. סטטוס־קוו חדש שיחזיק לפחות ל־25 השנים הבאות, ואחר כך נראה.

אחרי שנחתום אותו, יגיע הזמן לחפש דור חדש של מנהיגים, כאלה שאנחנו מאמינים בהם, כאלה שיוודאו שמה שבנינו אכן מיושם.

כך אני מקווה שייראו החודשים הקרובים. פספוס של ההזדמנות הזו יהיה החמצה היסטורית. בלעדיו, אנחנו לכודים בלופ של מחאות בלי פוסקות, שסע מעמיק, אלימות ברחובות ומדינה לא מתפקדת. אני מקווה שלא נגיע אליו.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות