3

המלחמה החשובה ביותר צריכה להיות, כנראה, על מערכת החינוך. לא לחינם מפלגות החרדים והציונות הדתית מקדישות לנושא חלקים גדולים בהסכמים הקואליציוניים. המיעוטים האלה יודעים מה הם עושים.

במסגרת הפשרות הרבות שנעשו עם הקמת המדינה, גם מערכת החינוך נבנתה כפשרה. במקום מערכת אחת לכולם, יש כמה שחיות זו בצד זו: הזרם הממלכתי, הממלכתי דתי, הממלכתי ערבי והחרדי. והמערכות האלה אינן שוות זכויות, או תקציבים.

הזרם החרדי אינו ממלכתי. רק ב־2013 נפתח זרם חינוך ממלכתי חרדי, אבל עד כה לומדים בו רק כ־5% מתלמידי המגזר. גם את הזרם הממלכתי ערבי נניח רגע בצד; הוא מקבל, כמה מפתיע, הרבה פחות מהממלכתי, ובטח מהממלכתי דתי.

בחינוך הממלכתי יש 28 תלמידים בכיתה; זה הממוצע, יש גם כיתות של 40-35 תלמידים. בחינוך הממלכתי דתי (חמ"ד) יש 26 בממוצע. זה נשמע פער קטן, אבל הוא גדול משנדמה, ואפשר לראות זאת כשמסתכלים על שעות הלימוד שמשרד החינוך מקצה לכל תלמיד. בחינוך הממלכתי תלמיד בבית ספר יסודי מקבל 1.6 שעות הוראה שבועיות (חלוקה של מספר שעות הלימוד במספר התלמידים). בחמ"ד כל תלמיד מקבל 1.8 שעות. ברשויות חלשות הפער גדול יותר, לטובת החמ"ד. ובעל־יסודי הפערים רק מתרחבים: תלמיד בחטיבה העליונה בממלכתי מקבל 1.7 שעות לימוד, בחמ"ד — 2.2 שעות. 29% יותר. הפער הזה יכול לבוא לידי ביטוי בהרבה דרכים: בתוכניות לימוד ייחודיות, בשעות לימוד פרטניות, בכיתות קטנות יותר, ביותר מורים על כל תלמיד, או בכל אלה יחד.

והפער נמשך אחרי התיכון. רוב בוגרי הממלכתי מתגייסים לשירות מלא, בעוד בחמ"ד 29% ממשיכים לישיבות הסדר ומשרתים בצה"ל רק שנה ושמונה חודשים, 9% ממשיכים לישיבות גבוהות ו־15% למכינות קדם־צבאיות (לפי מחקר של ד"ר אריאל פינקשלטיין). רוב בנות החמ"ד לא מתגייסות.

להם יש הסדר. מה ההסדר של המחנה הליברלי?

4

החמ"ד פתח את הפערים האלה בזכות טריקים קואליציוניים רבי־שנים, שמספקים לו תקציבי אקסטרה בכסות של סעיפים כגון "שעות תפילה", "שעות רב" ותוכניות שנועדו לספק לבתי הספר האלה עוד תכנים.

אבל השורש נמצא עמוק עוד יותר משכבת התקציב. הוא נמצא במקום שבו המיעוט הזה לקח ברצינות את ההגנה על זכויותיו מפני הרוב הליברלי. כשמערכת החינוך הממלכתי קמה, המיעוט הממלכתי דתי ביקש להגן על ערכיו. ביקש, וקיבל: לחמ"ד יש מועצה בתוך משרד החינוך, שחוק  החינוך הממלכתי מ־1953 מעניק לה כוח וזכויות שאין לזרמים האחרים. למשל, סעיף 15 לחוק קובע שלפני ששר החינוך ממנה מפקחים ומנהלים במוסדות החמ"ד, הוא חייב לקבל את אישור המועצה. יפה בן דויד יכולה רק לקנא. סעיף 18 מאפשר למועצה לפסול מנהלים ומורים "מטעמים דתיים". זה כוח אדיר, שמעניק לכמה פונקציונרים את האפשרות לעצב מערכת שלמה בדמותם האידאולוגית והפוליטית. צבע אחד. זו לא סתם הגנה מפני העולם הליברלי, זה מקלט אטומי.

זה לא קורה רק במינויים, אלא גם בתכנים. החוק קובע כי כל תוכניות ההשלמה — תוכניות ששר החינוך רוצה להכניס באופן מיוחד לכל המערכת (למידה משמעותית, תרבות יהודית־ישראלית וכדומה) "ייקבעו בהסכמת המועצה לחינוך ממלכתי דתי". כך נראית אוטונומיה בתוך המערכת החינוך. גוף אחד מעצב זרם חינוכי ברוח תפיסת עולמו. וזו אחת הסיבות שבצלאל סמוטריץ' התעקש לקבל את הסמכות למנות את חברי המועצה במקום שר החינוך. הוא יודע כמה כוח יש לה, כמה השפעה יש לה, לשנים קדימה, על הציבור שלו.

5

את המצב הזה אפשר לשנות, אם הליברלים יפסיקו לתפוס את עצמם כמחנה המוביל ויבינו שהוא צריך להילחם על זכויותיהם בדיוק כמו המיעוטים הגדולים האחרים.

המלחמה בשינויים במערכת המשפט היא המערכה הראשונה וההכרחית במלחמה הזאת, כי מערכת המשפט היא היחידה שמגינה על זכויות אדם בסיסיות, עניין מפתח עבור הציבור הליברלי.

אבל אי אפשר לעצור כאן. אנחנו עדים כרגע להתעוררות של המחנה, שעד כה הייצוג הפוליטי שלו התכנס למפלגות בטעם גנרי שכאילו נפלטו ממחולל: "קדימה", "יש עתיד", "התנועה", "תקווה חדשה", "כולנו", "כחול לבן" ו"המחנה הממלכתי". הוא חייב ייצוג פוליטי שיודע איך להגן על זכויות באמת, בהסכמים קואליציוניים, בהעברות תקציבים, בתתי־סעיפים דקדקניים. ואז הוא יוכל לעבור למלחמה על החינוך.

הקרב הזה כבר מתחיל בשטח. קחו למשל את היוזמה של מנהל גימנסיה הרצליה בתל אביב ד"ר זאב דגני להקים ישיבת הסדר חילונית, במסלול זהה לזה שמקבלים בוגרי החמ"ד, כולל שירות צבאי מקוצר.

זו לא חייבת להיות התבדלות, זו יכולה להיות הסנונית הראשונה לשינוי חברתי ענקי — הקמת זרם חינוך ליברלי. לא ממלכתי, ליברלי. זרם כזה יכלול בתי ספר חילוניים, אבל לא רק אותם. הוא יכול להצמיח עוד בתי ספר משותפים (כיום יש מעטים כאלה, לחילונים ודתיים וליהודים וערבים). דמיינו ילדות וילדים מכל המגזרים לומדים יחד בכיתה אחת — לעזאזל, למה זה נראה לנו נורמלי עד היום להפריד אותם זה מזה? - את ערכי היסוד של המחנה הליברלי, עם כבוד, שוויון, חירות, זכויות אדם. כל כך בסיסי.

כשהמחנה הליברלי יצליח לגבש כוח פוליטי, הוא יוכל לדרוש מועצת חינוך משלו, מקבילה בכוחה למועצת החמ"ד. היא תקבל את הסמכות לאשר תוכניות, מפקחים, מנהלות ומורים, ספרי לימוד — חסל סדר טקסטים לחיזוק הזהות היהודית שמסתתרים בספרי מתמטיקה (מצאתי כאלה אצל הילדים שלי). כל החבילה.

החודשים הקרובים יכולים להיות תקופה של אבל וכעס, אבל גם הזדמנות ענקית — לא רק למאבק על מערכת המשפט וחוקה, אלא גם לשינוי תודעתי במחנה הליברלי - מתודעה כוזבת ומשתקת של אדוני הארץ לתודעה ריאלית ומעשית של מחנה שצריך להילחם על הזכויות שלו ולדאוג להשוות אותן לאלה של המיעוטים האחרים. מי שלא רצה את הליברלים ליד ההגה יקבל אותם תאבים לזכויות ותקציבים. לא עוד חוטבי העצים ושואבי המים, מעתה אנחנו האברכים של הליברליות. אולי זו הדרך לבנות סיפור ישראלי חדש — לא סיפור על איך אנחנו חיים זה עם זה, אלא זה בצד זה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות