פרופ' אליקים רובינשטיין // לשעבר המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, מזכיר הממשלה והיועץ המשפטי לממשלה

"מעולם לא האמנתי שבגיל 75, אחרי 55 שנה בשירות הציבורי, אני אפגין נגד הממשלה"

אני בן 75, ומעולם לא ביקרתי אצל פסיכולוג, אבל לאחרונה אמרתי לרעייתי שאולי הגיע הזמן לאור הקושי הרגשי שהצטבר בי בחודשים האחרונים. נראה לי שביקור אצל פסיכולוג לא יזיק גם לכמה וכמה גורמים בממשלה.

זו תקופה טראומתית עבורי, אפילו במובן הפיזי של המילה, והיא הביאה אותי לצאת להפגנות בירושלים אחרי 55 שנה בשירות הציבורי. אני לא איש פוליטי, ודאי לא אנרכיסט, אבל הרגשתי צורך עז להפגין, כמו רבים מחבריי ומשפחתי. וכשעמדתי בהפגנה עם נכדתי הללי, שכתבה על שלט "ישראל דמוקרטית", כי היא חונכה על ההבנה שדמוקרטיה זה דבר חשוב — זה נסך בי תחושה טובה למרות הנסיבות הלא טובות.

מעודי לא האמנתי שאגיע למצב שאני מפגין נגד ממשלת ישראל, ולפעמים מרגיש שאני צריך לצבוט את עצמי כדי להאמין למהלכים שמשקפים רצון ברור להרוס את מערכת המשפט ולעשות פוליטיזציה שלה, לגמד את הייעוץ המשפטי ולסרס אותו. אלה סיבות טובות לדאגה, ונחוצה הרבה סיעתא דשמיא. אפילו יצאתי להפגין מול בית הנשיא — שעימו אני מיודד אישית. אז הרגשתי חובה לכתוב לו הודעה בווטסאפ, שיידע שזה לא מכוון נגדו אישית. זה מכיוון שהיתה כאן עליית מדרגה נוספת.

הייתי רוצה להיות אופטימי, להאמין שההידברות המיוחלת מתחילה. המבחן לתום הלב ולהגינות של הממשלה היה ההפסקה של דהירת האמוק לחקיקה ומתן אפשרות להידברות בלי פטיש שמונף מעל הראש. זה אמור לקרות עכשיו, ואת התוצאה הזו המחאה השיגה. המחאה האותנטית שיצרה את גלי ההדף מסביב. עכשיו ימים יגידו אם ייצא מההידברות הזאת משהו.

יודפת הראל בוכריס // מנהלת ההשקעות של קרן בלאמברג קפיטל בישראל

"בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה"

איפה היית ב־26 במרץ 2023 זו שאלה שתישאל עוד שנים ארוכות קדימה. מי היה מאמין ששלושה חודשים של מאבק עיקש, שבו חוויתי הרבה רגעי דאגה, ייאוש ותקווה מול קריאות אלימות של "אנרכיסטים" "פושעים" ו"בוגדים", יגיע לשיאו ברגע מזוקק אחד של ישראליות טהורה ויפה כל כך, כשמאות אלפי ישראלים מצפון ועד דרום, ילדים ומבוגרים, כיפות סרוגות, נשים וגברים מימין ומשמאל יצאו באופן ספונטני מהבית וגדשו את הצמתים והכבישים מצפון ועד דרום עם דגלי ישראל מתנוססים בקריאה אחת: ד־מו־קר־טיה!

ישנם רגעים נדירים במהלך 75 שנות קיומנו, שמגדירים אותנו כעם — בדרך כלל אלו עימותים צבאיים נגד אויב חיצוני. והנה אתמול זה קרה בנקודה סינגולרית אחת שתגדיר איך תיראה החברה והמדינה הישראלית שנים קדימה. מרגע אחד מרוכז של ייאוש טוטאלי עם פיטורי שר הביטחון יואב גלנט, בשנייה אחת הפך עם הנצח את הייאוש לתקווה עצומה שנשמעה למרחוק.

כבר שלושה חודשים שבכל בוקר כותרת חדשה מכווצת את הלב, פורמת בצורה יסודית את המרקם העדין כל כך של החברה הישראלית, את כל ההסכמות שהצלחנו לייצר בדרך־לא־דרך כדי לחיות כאן יחד ולהתגונן מפני האיומים החיצוניים. ייאוש אינו תוכנית עבודה והמאבק שלנו, מאבק ההייטק, נתן לכולנו תקווה שנצליח לשנות. מי שחשב שהחלק הזה של העם יתייאש וירים ידיים — טעה. רפורמה אחת תלשה בבת אחת את הפלסטר שמדביק את כל החלקים של החברה הישראלית: הנושאים בנטל בצבא אינם מוכנים לשאת בו עוד לבד, החלק היצרני של מדינת ישראל לא מוכן יותר לממן מדינה לא דמוקרטית. האמירה של כולנו ברורה: אי אפשר לשנות את כללי המשחק מבלי שאנחנו נהיה חלק מהשינוי הזה. מי שמפר את ההסכם איתנו — ייתקל בחומה בצורה, קיר של ברזל שיגן על הדמוקרטיה, החופש והשוויון. שריפת כפרים, פטור גורף משרות צבאי ופיטורים קפריזיים של שר ביטחון שעמד באומץ רב ואמר את האמת — הם לא חלק מעולם הערכים שלנו.

אתמול עמדתי בין המוני האדם בקפלן ושירת המפגינים היתה כמו מוזיקה לאוזניים, שהגיעה לכל מקום בעולם. התבוננתי אתמול בעם היפה שאני חיה בו, החברים, הילדים, המשפחה, החברים מההייטק, כולם כולם היו שם — אוהבים את ארצם, מולדתם, את הדגל ואת שירת התקווה. התרגשתי וחוויתי אהבה והערכה עצומה לעם שלנו, ללוחמים שלנו, לאנשי המילואים ולטייסים, הם אלה שמובילים בדרך כלל את המלחמה בשדה הקרב — והיום מובילים, בתמיכה של כולנו, את המערכה על פניה של המדינה היחידה שלנו — מדינת ישראל. והיום אנחנו פה לאחות את הקרעים, לייצר חוזה חדש בינינו, לא לשסות ולא לשלח איש ברעהו — אנחנו פה לתמיד.

נועה מנהיים // עורכת, מסאית וחוקרת תרבות

"מה שאני מרגישה בהפגנות הוא יותר מפחד, זה אֵבֶל עמוק"

אני יושבת במושב האחורי של האוטובוס, אפילו שזה עושה לי בחילה. שעונה על החלון הצדדי, הרגליים שלי מכונסות מתחת לחצאית הג'ינס הרחבה. זה טיול שנתי, והשנה היא 1990. כולנו שרות. "עם ישראל, תורת ישראל. ארץ ישראל. וזה כולל יהודה שומרון ועזה. וזה כולל סיני". האולפנה שלנו נמצאת בשטחי יהודה ושומרון. בפעם האחרונה שהייתי בסיני הייתי בת ארבע. מימיי לא הייתי בעזה. אבל גם אני שרה. גם אני מאמינה.

לפעמים, כשההסעה עוברת דרך בית לחם, זורקים עלינו אבנים. ההסעה שלנו ממוגנת, ויש ג'יפ שמלווה אותנו. החברות שלי מהגוש שואלות אם אני לא מפחדת לגור בעיר העתיקה, על גבול הרובע המוסלמי. אני אומרת שלא. אני לא מספרת להן על החברים שהיו לי שם פעם, וואליד ונאסר. לפעמים הן ישנות אצלי, ואם יש השבעות בכותל אנחנו עולות על הגג להסתכל ולפלרטט עם המג"בניקים. יש להם זיפים ונשק והם נראים לנו מאוד חתיכים במדים.

כשאני חוזרת על מדים הביתה, כמה שנים מאוחר יותר, ילדים עם פאות מקללים אותי בכיכר ליד בית הספר היסודי שלי. החברות שלי מהתיכון כבר נפוצו לכל עבר. אחרי השחרור, אחרי שאאבד את האמונה שלי, אחרי שאעבור לתל אביב ואצור לי חיים אחרים, כשאצפה בטלוויזיה בהפגנות נגד ההתנתקות, בפינוי גוש קטיף, אנסה לזהות בפנים המיוסרות של האמהות את פניהן של חברותיי משכבר. אני לא מצליחה לזהות אף אחת, אבל אני מכירה את השירים. אלו ששרתי בעצמי. אני מכירה את האמונה.

אני חוזרת לאוטובוס ההוא בזיכרוני, לשירה ההיא, יושבת במושב האחורי בהסעה להפגנה בירושלים. אווירה של טיול שנתי. השירים אחרים. אבל גם עכשיו יש לי בחילה. אני לא מסוגלת לשיר. אני לא מצליחה להידבק בהתעלות. בנחישות. פסוק שכוח שב וצף — "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה". לוקח לי זמן להבין שזה לא פחד, מה שאני מרגישה. לא רק פחד. זה אֵבֶל. עמוק. חורך. מבתר לב כמו ביום שבו איבדתי את האמונה שלי לראשונה.

אף פעם לא הרגשתי בנוח בהמון. גם עכשיו לא. גם ילדי בן ה־11 לא. אני מסבירה לו למה חשוב. מציעה לו להצטרף לאחת ההפגנות ביום, אלו של האמהות והאבות עם הילדים. אולי הוא יפגוש שם את החברים שלו. אנחנו צועדים יחד עם כולם ומנסים לשיר, אבל אני רואה שהעיניים שלו מתרוצצות. הוא מפחד. הוא עוצר אותי ואומר שהוא רוצה הביתה. כשאנחנו פונים לחזור אני רוצה לומר לו: "אנחנו בבית. זה הבית. זה הבית עכשיו".

אף פעם לא הרגשתי בנוח בהמון. גם הילד שלי לא. אני מסבירה לו למה חשוב. מציעה לו להצטרף לאחת ההפגנות שנערכות ביום, אלה עם הילדים. אולי יפגוש שם את חבריו. אנחנו צועדים יחד ומנסים לשיר, אבל אני רואה שעיניו מתרוצצות. הוא מפחד

יובל שדה // עיתונאי

"פשטתי את המדים בכאב מתוך מחאה, ומתוך אמונה שאלבש אותם שוב, כשהצדק ינצח"

ביום ראשון בערב פשטתי את המדים. טוב לא בדיוק, המדים יושבים עמוק בארון עם הנעליים הגבוהות ועוד ציוד צבאי. כבר שמונה שנים שאני לא לובש מדים ביומיום, אלא רק לשבועיים־שלושה בשנה, כשקוראים לי. אבל עדיין, בתחושה שלי, ביום ראשון פשטתי את המדים בכאב, במחאה על פיטורים ציניים של שר ביטחון כחלק ממהלך להפיכת ישראל לדיקטטורה, ומתוך אמונה שאלבש אותם שוב, כשהצדק ינצח — כי אני באמת אוהב לעשות מילואים, ולא ידעתי עד כמה, עד החודש האחרון, כשניצבתי בפני הדילמה אם להמשיך להתנדב או לא.

זכיתי לשרת במילואים ביחידה קרבית מובחרת. זה מאתגר, זה קשה, ובדרך כלל האימון מגיע בדיוק בשבוע הלא נכון. כשיש לך אירוע חשוב בעבודה, רגע לפני מבחן באוניברסיטה, כשאשתך בהיריון. ואני התייצבתי, שנה אחרי שנה. למה? לא יודע. יש מחקרים שאומרים שלוחמים מסתערים בקרב בגלל לחץ חברתי, מהבושה שלא להסתער ליד חבריהם. אין ספק שהרצון לראות את "החבר'ה מהמילואים" משחק פה תפקיד. אחווה גברית דפוקה שזר לא יבין. כמובן שישנן גם הסיבות הערכיות, להגן על המולדת ועל האזרחים, ציונות. אבל אלו מושגים גדולים מדי, מחייבים.

אין תהילה במילואים, רק פנימית. ולכן כשאנו מכריזים שלא נעשה מילואים אם ישראל תהיה דיקטטורה, אנחנו מקריבים חלק חיוני מהזהות שלנו, מוותרים על כוחות העל הסודיים והמעפנים שלנו

בתכלס להיות מילואימניק זה להחזיק בגאווה סודית. יש ימים שאני מסתובב כמו פיטר פרקר בעולם, חושב על זה שהאנשים סביבי לא יודעים שבלילות אני לובש את חליפת איש העכביש. רק שבמקום כוחות־על יש לי M16 מצ'וקמק ותיק לואו מתפרק, ובמקום לטפס על קירות אני מטפס על הרים בדרך המיושנת והאיטית. מדובר בגאווה סודית, כי אין מי שיתגאה בך חוץ ממך. רק 1.5% מאזרחי המדינה עושים מילואים, ואנשים ששומעים שאתה חוזר באמצע החיים לנופש בצה"ל, בדרך כלל לא מבינים למה אתה עושה את זה לעצמך. אפילו ירחמו עליך. אין תהילה במילואים, רק תהילה אישית פנימית.

ולכן כשאני ואחרים מכריזים שלא נעשה מילואים אם ישראל תהיה דיקטטורה, אנחנו מקריבים חלק חיוני מהזהות שלנו, מוותרים על כוחות העל הסודיים והמעפנים שלנו. הסוד הגלוי ביותר בנוגע למילואים הוא שמי שלא רוצה, פשוט לא עושה מילואים. זו לא באמת חובה. לכן מי שמוותר הוא מי שרוצה, והוויתור הזה כואב מאוד. אני יודע שאחזור לעשות מילואים - כי ישראל תישאר דמוקרטית. זה לא שיש לנו ברירה אחרת. היום אנחנו מגוייסים לקרב על הדמוקרטיה, ובקרב הזה פשוט אסור להפסיד.

‍פרופ' אמריטה אניטה שפירא // היסטוריונית של הציונות, היישוב העברי ומדינת ישראל, אוניברסיטת תל אביב

"הצעירים לא מבינים את גודל השעה - אני כן"

ל"הפגנת המטריות" בהבימה בינואר באתי עם גיסתי, בלי מעיל גשם ובלי מטרייה, והיה שם רגע של אחווה — מישהי שעמדה לידי, שלא הכרתי, הציעה לי לחלוק איתה את המטרייה שלה. אמרתי לעצמי: "זה סימן טוב".

מאז בכל שבוע, ככל שמספר המפגינים עלה, בייאוש שלי נמסכה טיפת תקווה — וגם גאווה. אין לי במחאה זכויות מיוחדות, אני בסך הכל באה לקפלן פעם בשבוע ופעם אחת הייתי בירושלים, אבל היא ממלאה אותי בהמון גאווה בעם הזה. המחאה חוצה את כל השכבות, אני באמת חושבת שזה כבר יותר מחצי עם שקם והתנער כמו אריה, ממש כמו אריה, מעבר לכל הציפיות.

בהפגנה האחרונה במוצאי שבת, עם המספר האדיר של המשתתפים — מה־80 אלף שעמדו עם המטריות בהבימה עלינו לרבע מיליון בקפלן — כמעט בכיתי כששרנו את "התקווה". העיניים דמעו לי. זה דבר לא רגיל: תנועת עם אמיתית, לא כזו שמישהו גידל וטיפח, אלא כזו שצמחה מהשורשים. אומרים שיש פה סרבנות? להפך, יש פה התנדבות אדירה, כמו שביאליק כתב, "לעזרת העם". ומרגש לראות בקרב המפגינים משפחות רבות עם ילדים שקוראים “דמוקרטיה”, ומקבלים את השיעור הפוליטי והאזרחי הראשון בחייהם.

אז בי יש היום קצת תקווה, אבל עדיין לא תקווה גדולה, כי אני חושבת שצריך כעת לעשות שני דברים. לא מספיק לעכב את החקיקה, צריך כמובן להבטיח שהוועדה למינוי שופטים תישמר כראוי, אך מעבר לזה — שלא יהיה אפשר לשנות חוקי יסוד ברוב של 61 אלא ברוב מיוחס בכנסת, ושאם תהיה פסקת התגברות היא תותנה ברוב של לפחות 80. רק אז אולי יהיה אפשר לדחות את הוויכוח הגדול על חוקה, שצמח תוך כדי המחאה. המפגינים לא ילכו כעת הביתה תמורת עצירת החקיקה רק כדי שבעוד שלושה שבועות יהיה צריך להתחיל את כל הסיפור מחדש.

מה שאנחנו רואים כרגע לא ראינו בכל העשורים האחרונים. אני לא זוכרת התרגשות כזאת אי פעם. זה לא קרה גם אחרי מלחמת יום כיפור — היתה אז מחאה, שורשית ועממית, אבל משה דיין וגולדה מאיר לא חיכו למחאה כל כך גדולה, הם מיהרו ללכת הביתה. עכשיו יש לנו פה תופעה שלא היתה כמוה מאז הכרזת המדינה, שהעם בהמוניו קם והתנער. הנכדים שלי וצעירים בכלל לא מבינים את גודל השעה, אבל אני, שחוויתי את כל תולדות המדינה, מתפעמת ממה שמתרחש.

יונתן דקל // קולנוען, יוצר תוכן עבור המחאה

"תמיד קינאתי בדור תש"ח. עכשיו קיבלנו את משימת הדור שלנו"

תמיד קינאתי בסבא וסבתא שלי. דור תש"ח, תחושת שליחות. אני בכלל גדלתי על קץ ההיסטוריה. נגמרו הדברים הגדולים, נשאר רק לא להרוס. ופתאום שבר ענק, קו פרשת מים שמבהיר כמה ההיסטוריה פריכה. פתאום גם לנו יש את משימת הדור, גם לנו יש שליחות.

אז התחיילנו, כל אחד בגזרתו. אנשי 669 תולים שלטים בסנפלינג. אנשי חיל הים צרים על תחנת הכח. אנשי חיל האוויר מאיימים לחדול ממילואים. שיטות ההגנה השתנו, אבל נותרו אפקטיביות. ואני, קולנוען, מוצא את עצמי מסתער על מערכה תודעתית.

איך מבהירים לציבור רדום את גודל השעה? מצלמים. אין זמן לסבבי תסריט אינסופיים, לעריכות והשלמות. מה שצולם היום עלול לא להיות רלוונטי מחר. פשוט שוטפים קדימה. מלחמה: אני עורך סרטונים של המהפכות הגדולות ואיך הן התחילו בקמפוסים, ומפיץ לסטודנטים. אני מצלם את אבא שלי, שיספר לנכדים סיפור למה ההורים לוקחים אותם להפגנות, ומפיץ למשפחות. אני מכנס את צוות אנטבה למרצדס שחור כדי שישחררו את נתניהו משוביו, ומפיץ לחיילים. מזקין דיגיטלית אנשי ליכוד ומכין ראיונות של עצמם עוד 20 שנה, בארץ חרבה, ומפיץ ביניהם.

החודשיים וחצי האחרונים מטושטשים. אני זוכר מעט שינה, הרבה חרדות, ותחושה אחת גדולה של להיות או לחדול. ואנשים. אני זוכר המון אנשים שמרימים יחד את המאבק הזה. מהמעצב שגר בברלין ומתחנן שאתן לו משימות, דרך מנהל מפעל דפוס שפותח לי את המחסן בשבת כי עוד שעתיים הפגנה, ועד עשרות העורכים, המפיקות והתורמים שמבינים שהקרב כרגע אינו על הרכב השופטים, אלא על נשמת המדינה הזו.

התודות מגיעות לשמחה רוטמן, ליריב לוין ולפורום קהלת. תודה שלחצתם על הגז בכזו פראות ולא בישלתם אותנו לאט. תודה שהבהרתם לנו מה היעד הסופי שלכם. תודה שהבהרתם לנו מה חשוב לנו באמת. תודה שנתתם לנו את משימת הדור שלנו.

שושנה טייטלבאום // פסיכולוגית

"קשה להפגין כשאת חרדית ימנית שמתנגדת לרפורמה. ובכל זאת הפגנתי"

החלטתי להצטרף להפגנות החרדים כנגד הרפורמה, כי מצאתי את עצמי מפחדת מאוד. שאלתי את עצמי איך אפשר לתת כוח בלתי מוגבל לממשלה? מי ערב לנו שראש הממשלה הבא יסמפט אותנו? אי אפשר לבנות את זכויות הפרט שלנו, את החופש הדתי שלנו, על זה שתמיד נהיה בקואליציה. מעבר לכך שאני דוחה את האפליה בין אזרחים שונים מוסרית, אני חושבת שהיא מסוכנת מאוד לחברה הישראלית וליהודים כולם. סיפרתי לעצמי שיש הרבה כמוני, ימנים מאוד בזהותם, ועם רקע חרדי, שמתנגדים לרפורמה. אך ככל שעבר הזמן גיליתי שאנחנו די לבד, שאני חלק מקבוצה קטנה מאוד של חרדים חדשים או מודרניים.

אבל גם בהפגנות הרגשתי די לבד, כשעלו דוברים שהכתימו את החברה החרדית המיינסטרימית, הרגשתי שזה מלבה יצרים, ומעצים זעם שכבר קיים בקרב המפגינים כלפי דתיים, שגם אותו חשתי בחלק מההפגנות. צעקת סיסמאות באופן קבוצתי היא החלק המרכזי בהפגנות האלו, ששונות מאוד מההפגנות החרדיות, שבהן שרים ביחד, בוכים ביחד, או מתפללים ביחד. לצעקת הסיסמאות יש כוח, הן מעצימות זעם וניתן ממש לחוש אותו, אבל אם העמדות שלי לא מתאימות לסיסמה, אני מרגישה זרה, מותקפת. באחת ההפגנות בכיתי כשנתקלתי בביטויים של זעם ושנאה תהומית נגד היהדות הדתית והימין. אני יודעת שרוב החילונים מאמינים ב'חיה ותן לחיות', אבל נכחו בהפגנות גם כאלה ששידרו אחרת.

אז כזו אני, מתנגדת חריפה להגדלת הכוח של הממשלה ולהפחתת כוחו של בית המשפט, אבל דתייה וימנית שמשוכנעת שהיהדות והשמירה על ארץ ישראל לא סותרות ניהול מדינה בערכים של שוויון וחירות. לא הצלחתי כמעט למצוא את עצמי ברוב ההפגנות, ועדיין היה לי חשוב להפגין. אני מקווה שבפעם הבאה יהיה לקול שלנו — הקול של הדתיים והחרדים — ביטוי מרכזי יותר. אני חושבת שאנחנו עשויים להיות גשר שיביא להסכמה בין האחים המסוכסכים.

יעל גובר // עורכת ספרי ילדים

"אני נקראת לדגל וחושבת לעצמי בילדותיות: לקחנו להם את הצעצועים"

אני בת 55 אבל לפעמים מרגישה כמו בת 5. אולי בגלל זה אני עורכת ספרי ילדים כבר 22 שנה.

אני מפגינה נגד הכיבוש מגיל 16, כמעט 40 שנה. אולי בגלל זה ברור לי כשמש שהכיבוש אכן השחית והביא למקום שאנחנו נמצאים בו היום.

אני דור שלישי לירושלמים מצד אבא שלי, נצר למשפחת חלוצים גאה מצד אמא שלי. אין לי דרכון פורטוגלי או פולני, וגם לא ניסיתי להשיג כזה. יש לי שלושה ילדים, שהאמצעי בהם משרת עכשיו בחטיבת הקומנדו. ישראל היא הבית של המשפחה שלי, והמחשבה לזוז מכאן ולפוץ בעולם מעוררת בי עצב עמוק. אולי בגלל זה עלבון הניכוס של סמלי המדינה במשך השנים בידי אנשי ימין, שחלק מהם משיחיים אלימים, היה צורב כל כך. למדנו להסתפק במילים. התרגלנו לבוז ולתוקפנות. הרכנו ראש.

כבר שלושה חודשים שאני מלווה את המחאה, שהחלה בסמוך להולדת נכדתי הראשונה, ובכל פעם שאני מזהה את אגרוף ההתנגדות, אני נקראת לדגל וחושבת לעצמי בילדותיות בלתי ניתנת לשליטה — לקחנו להם את הצעצועים. או יותר נכון — החזרנו אותם לעצמנו.

אני מתמלאת שמחה לאיד, שאיני מכירה מעצמי, מניפה את הדגל שלי, שמכוסה סטיקרים וכתובת "אין דמוקרטיה עם כיבוש", מתעלמת לרגע מהסתירה הפנימית שוודאי מתקיימת באקט הזה, תוקעת בזמבורה האדומה שלי ומתאחדת בהתרוממות רוח ובעליצות עם דמותי בת ה־5, בת ה־16, בת ה־55.

פיני בדש // ראש מועצת עומר

"אני איש ימין, אבל פיטורי גלנט שברו אותי. חברים צוחקים עליי שאהפוך לזהבה גלאון"

"אני לא סתם ימין, אני ימין־ימין. שמחתי כשקמה ממשלת הימין־על־מלא, סמכתי על בן גביר שיעשה סדר, על סמוטריץ' שיטפל בתקציבי התיישבות, ועל ביבי שירסן את כולם. אבל הימין על מלא מתעסק כבר חודשיים רק ברפורמה. ורבאק, יש כל כך הרבה דברים לעשות במדינה הזאת. אבל יריב לוין מתעקש ללכת בכל הכוח. נראה שאחרי שנתיים באופוזיציה הוא וחבריו הרגישו: אנחנו הכוח, אנחנו נהרוג את כולם. היו יותר מדי אורות אדומים בדרך. וכשגלנט פוטר –  הפיוזים נשרפו לי. לא הצלחתי להירדם כל הלילה, והחלטתי שלא רק שאלך להפגנות, אני גם אעלה על הבמות ואתחיל לדבר. אם מחר הרמטכ"ל יבוא ויתריע על משהו – יפטרו אותו? זה התחלה של דיקטטורה. גלנט היה קו השבר שלי. זה הוציא אותי מדעתי באמת.

"ביבי לא הבין מה יעשו הפיטורים של גלנט בשיא הבערה הזאת. ארבעה אנשים בסביבתו הקרובה — אשתו ובנו, לוין ורוטמן – מזינים אותו לא נכון. ועכשיו הוא רוצה לתת לבן גביר להקים מיליציות – איך זה ייראה בציבור?

"יש הרבה כמוני, אנשי ימין שמרגישים עכשיו הזדהות עם הצד השני בגלל הדרך, בגלל מה שקורה. במשך חודשים אנשים יוצאים לרחובות, זה בדמם, כואב להם. הם באמת מפחדים מדיקטטורה, ואי אפשר לזלזל בפחד שלהם, כי קל מאוד להידרדר לדיקטטורה, ואז כל דבר שמפריע לך — יש לך רוב שיחוקק חוק נגדו. אבל זה לא עובד ככה. זה יחזור אליך בבומרנג. מחר זה יעבוד נגדך.

"הדרך הדורסנית הביאה אותנו כמעט למלחמת אחים. ואחדות העם קודמת לכל. יש לי איזשהו משבר זהות. חברים שלי אומרים – אתה עוד רגע תהיה עם זהבה גלאון. אבל אני איש ימין ואישאר כזה, אני נגרר לשם בגלל מה שקורה בעם והניסיון להחזיר אנשים לשפיות. ויש הרבה אנשי ימין כמוני, שפשוט לא מסכימים עם הדרך שבה הממשלה עושה דברים. אני לא שפוט של אף אחד. אותי מעניינת רק טובת המדינה".

דניאלה סער // מחנכת ומשוררת

"אני רואה את חברותיי עומדות על שלהן, מתרגשת לגלות שהן יכולות לשנות את המציאות"

הימים האלה מביאים איתם התרחשויות בלתי צפויות. התמוטטות עצבים לאומית. אני נשאלת שוב ושוב, מה יקרה, איך זה ייגמר. תוך כדי הכתיבה, עוד חברה מתקשרת לשאול אותי על העתיד. יש ממני ציפייה לוודאות, להפיג מועקה. אך אני לא ממהרת להיפטר ממנה, תחושת המועקה היא הנורמלי בלא־נורמלי. אני משיבה שוב ושוב 'לא יודעת', ומבינה בשיחות האלו ששאילת שאלות עוזרת יותר מהתשובות.

מספרים לנו סיפור על ישראל, שאנחנו לא מזהות בו את עצמנו. ומתוך החסר הזה מתעוררת מועקה, שמתגלגלת לפעולה. הדחף לדבר. לצעוק. סביב זה מתגבשות קהילות של מחאה. חברים וחברות, משפחה, שכנים ושכנות, קולגות, יוצאים לרחובות לספר סיפור חדש. נוצרות מנהיגויות. חברות שלי אוחזות במגפונים ועומדות על שלהן, כפי שלא ראיתי אותן מעולם. אני מתרגשת לגלות שהן אחראיות, נבונות וראויות יכולות לשנות את המציאות שלנו. לראשונה בהיסטוריה, יש התנגדות ישראלית. והיא לא נראית כלל כפי שציפיתי.

יש ימים שבהם זה קל יותר. אחרי הפגנה אני קמה נרגשת. אבל הבוקר אני לא רגועה, קשה לי להתרכז. אתמול טרוריסט מורשע מקבל את המשאבים להקים מיליציה פרטית. אז בקבוצת הווטסאפ של החבר'ה אני כותבת: "בוקר טוב וכועס לכולן". "תזכירו למה אנחנו עושות את זה", מבקשת אחת החברות. ואנחנו מזכירות לה. מישהי שולחת תמונה של גור חתולים שאימצה. אני מספרת על התינוקת שפגשתי במחלקת היולדות ועל ההורים המאוהבים שלה. וכמובן מקלילות את הכל בהרבה סרטונים מצחיקים.

אנחנו דואגות אחת לשנייה. בהפגנה חולקות קרם הגנה, מים, חטיפים וכריכים, ואחר כך מחכות למי שצריך מחוץ למעצר. חברה התקשרה אליי הבוקר ושאלה, מה הלאה? התשובה שלי היתה "ממשיכות. ביחד".

הילה דביר ממן // רכזת מערכת "מוסף כלכליסט"

"השתיקה שבבית מתחלפת בזעקה ברחובות"

העיניים פוגשות אותה בבוקר. מתלבשת לבית הספר, מצחצחת שיניים. צלחת הסדר עם הביצה הקשה ותפוח האדמה מוכנה לרגע החגיגה בבית הספר. היא לא יודעת שכמה שעות לפני, עצמתי את עיניי בפחד. עם כל פריים שרץ בטלוויזיה, הראש מזמזם בלופ "גם אם אדמתי בוערת". אני לא זוכרת מתי הרגשתי כזה חוסר ביטחון במקום שבו אני רוצה שבו היא תגדל. "כאן הוא ביתי".

שתי בנות יש לי. הקטנה עוד קטנה. אבל הגדולה כבר שבע שנים בעולם, יש לה כבר ידיעה עליו. לא לדבר איתה על המצב מרגיש לי כמו בגידה. איך מסבירים לה מה זה, וכשבתוכנו יש כל כך הרבה פחד? השתיקה שבבית מתחלפת בזעקה ברחובות. "כי ארצי שינתה את פניה".

ובתוך המשפחה, בעיקר שתיקות. אני בעשייה, בעוד הם רק מדברים על זה בחוץ, "פסיבים". אז בינינו לא מדברים. גם קבוצות הווטסאפ דוממות. והלבד מרגיש חזק מתמיד. חיים בקטבים, שבכל אחד מהם יש שורות של בתים, ובהם הורים שמשכיבים את ילדיהם לישון, עם סיפורים יפים ונשיקת לילה טוב.

עכשיו כבר בוקר. ואני כמו רובוט מכינה להן קופסאות אוכל. הן יוצאות מהדלת, ואני עוטה עליי מסכה, ממלמלת "שיהיה לכן יום טוב". סוגרת את הדלת, ובתוכי מתפתלת.

אילן שיינפלד // סופר ומשורר, מראשי מחאת הסופרות.ים והמשוררות.ים

"ויתרנו על מנעמי היחיד למען קיומו של היחד"

ביום ראשון בלילה צפינו בתדהמה, בבעתה ובהתרוממות הרוח בהתפרצות כל החרדה, הזעם ואימת הכיליון, שחצי מן הישראלים נקלעו אליהם מאז החלה ההפיכה המשטרית. תנועת ההתנגדות למשטר התעצמה משבוע לשבוע, תפסה תאוצה ונפח חסרי תקדים, ואחרי פיטורי שר הביטחון התפרצה בכל כוחה. בתוך שעות ספורות נמלאו כבישי ישראל ורחובותיה ברבבות מפגינים, שקמו כאיש אחד כדי לומר – מדינת ישראל לא תהיה דיקטטורה.

הדבר הכי מרנין ומחמם לב בתנועת ההתנגדות הוא החיבור המיידי, הבלתי־אמצעי, שאינו תלוי בדבר, בין מאות אלפי בני אדם, אנשים ונשים בעלי אג'נדות מגוונות, אמונות שונות, מכול קצות הקשת הפוליטית. בני אדם, שעל פי רוב עסוקים במטלות חייהם, מתחברים ומתמקדים יחד במאבק במשטר. בכול יישוב קמים אחראים ואחראיות, מודיעים על הפגנה, מתאמים עם המשטרה, אוספים תרומות, מזמינים נואמים. בכל צומת מתארגן צוות חסימה בדיאלוג עם המשטרה. כל עצור מלווה בצוות משפטנים בהתנדבות. מתרגמים עושים את מלאכתם בחינם כדי להגיע לתקשורת הבינלאומית, מעצבים גרפיים מפנים את שולחנם מעבודות בשכר כדי לעצב שלטים וכרזות, אמנים תורמים את הופעותיהם על הבמות, סופרים ומשוררים את יצירות ההתנגדות שלהם.

התנופה האדירה הזאת אינה מובנת מאליה. אחרי עשורים שלאורכם עברנו מקולקטיב להתמקדות ביחיד ובהצלחתו האישית – כעת רוב ישראל החילונית והליברלית, וגם המרכז הדתי, קמים כאיש אחד ומניפים מחדש את ההתגייסות למען הכלל. את הוויתור על מנעמי היחיד למען קיומו של היחד. ויש בזה משום התחדשות לאומית ואישית מופלאה.

התנופה הזאת למען מדינת ישראל היהודית־דמוקרטית וחידוש הסיפור המאחד שלה היא מקור כוחה של ההתנגדות למשטר הסמכותני החדש והמושחת, והיא גם מה שיביא להצלחתה. וההצלחה הזאת מובטחת, גם אם ייתכן שהדרך עד להשגתה תהיה מרה וקשה.

אמיר זיו // סגן עורכת "כלכליסט"

"הפכנו צעירים"

"הפגנת המטריות" בכיכר הבימה, שפתחה את מסע המחאה נגד ההפיכה המשטרית, היתה מצד אחד מרוממת נפש: 80 אלף איש עמדו בגשם שוטף והבהירו שהם לא מתכוונים לוותר. מצד שני היא היתה מדכדכת. לא בגלל מזג האוויר, אלא משום שאלה היו ה־80 אלף שכבר הכרתי. הגרעין הקשה שקל להוציא אותו לרחוב, כי הוא גדל על תרבות של מחאה בכיכרות ולא בטוויטר. אלה שכבר לא צריך ללמד אותם דמוקרטיה, אבל הם גם אלה שלא הצליחו לבלום את ההתפוררות שלה. איך לנסח בעדינות, כשהמטריות נסגרו, הרבה ראשים מכסיפים נחשפו.

השבוע, בלילה שבו מאות אלפים הבהירו שהמחאה תנצח, בני בן ה־16 היה זה שגרר אותי החוצה לקחת חלק ברגע היסטורי: "בוא אבא, כולם הולכים לקפלן".

מה שהתרחש שם על איילון לא היה דומה בשום צורה לליל המטריות. האנרגיה, האופטימיות, הפיזיות, האש הבוערת. נותני הטון כאן היו צעירים בני 20 ו־30, שמסוגלים לסחוב בולי עץ ולעלות על בריקדות ולרקוד שעתיים ברצף ולצרוח ללא הפסקה — ופתאום לא היה אכפת להם מאיך שהם נראים וממה שאומרים עליהם, אלא נחה עליהם איזו תבונה והכרה בחשיבות הרגע ותחושת שותפות שהפכה אותם לקולקטיב עצום וחי. הדור שקראו לו עד היום באותיות לועזיות והוא הוכפש כאגוצנטרי ומנותק, לקח את המושכות כאילו גדל על הפגנות סברה ושתילה. להיט המחאה "נפלתם על הדור הלא נכון" פתאום היה קולע כל כך. היה מרומם נפש ממש לגלות שביום שניקח צעד אחורה, יהיה על מי לסמוך. לא ייאמן איך תוך חודשיים וחצי נהיינו כאלה צעירים.

הרב בניהו טבילה // מחנך ומשורר

"מועקה מעורבבת בהתפעלות, חשש בתקווה"

המאורעות האחרונים גורמים לי לרגשות מעורבים. הימים מזכירים לי את תקופת דמדומי בית המקדש השני, שנת 60 לספירה: חברה שגדולתה מאחוריה, השבטיות אוכלת בה בכל פה, והדיבורים ומעשי הקנאות, המתיימרים להגן על שלומה ועוצמתה, דווקא מחלישים אותה בשיטתיות. אז וגם היום, כמה מהקנאים מניחים שככל שיהיה גרוע יותר יהיה טוב יותר: בסוף הקב''ה יתערב ומהלכי הגאולה יואצו. ואז כמו היום, אין לנו שום דרך לדעת אם אכן כך יהיה, או שככל שיהיה גרוע יותר, יהיה רע לתפארת.

אלה מחשבותיי הגורמות למועקה. כנגדן עומדת התפעלות מהתעוררותה של התנגדות אזרחית אידאולוגית וחיונית, שמקיפה ציבורים רבים - דתיים וחילוניים, ואף מעט חרדים. אני מסכים עם כמה מחבריי החרדים הטוענים שביסוד ההתנגדות הזו עומדים לא מעט שיקולים זרים - דאגה מהדמוגרפיה הדתית והחרדית, ניסיון להחליף את הממשלה שלא דרך הקלפי ועוד. אך אני לא מסכים איתם שאלה השיקולים היחידים או אפילו העיקריים של המוחים. מה שמזין את המחאה באמת הוא החשש האמיתי מהחלשת הדמוקרטיה שתביא תוכנית רוטמן־לוין, ומדורסנותה וחזירותה - אין דרך אחרת לתאר זאת - של הממשלה. המוחים מהחברה החרדית מבינים גם שכקהילת מיעוט, עשויה הרפורמה הזו להתהפך עליהם במוקדם או במאוחר.

אני מצפה להתעוררות מתוך החברה החרדית, של חרדים המכירים באתגר הקיום המשותף ובאתגר האחריות של חברות בקהילת מיעוט מתעצמת, קהילה שנהנתה עד כה מהגנה מלאה כמעט על אורחות חייה, בלא שנתבעה דבר לגלות אחריות  וסולידריות בתמורה. התעוררות זו תבוא מחרדים הנאמנים בלב ונפש לחרדיותם (כלומר - לקיומו של אורח חיים תורני בלתי מתפשר) מחד, הכרה בצורכי הקהילות הישראליות האחרות ובתנאי האפשרות של חיים משותפים מאידך. חרדים שירחיבו את הרגישות המוסרית הקיימת ממילא בחברה של לומדי תורה גם כלפי מי שאינו לומד תורה או אפילו אינו מכיר בערכה.

פרופ' יפעת ביטון // משפטנית, נשיאת המכללה האקדמית אחוה

"אני חוששת שבמצב החירום, המשפט יתמקד בהתגוננות ויימנע מחשבון נפש"

המחאה נגד "הרפורמה המשפטית" עוררה במתנגדי הרפורמה, ובי בתוכם, פחד מהרס המבנה השלטוני הקיים, והתגייסות להגן על המערכת המשפטית מפני הפגיעה הצפויה בעצמאותה. אלא שכמי שמבקרת זה שנים את האליטיזם המובנה במערכת המשפט, התחושות שהתעוררו בי מורכבות יותר. אני שותפה לדאגה העמוקה מהעברת כוח בלתי מרוסן לממשלה — אבל במקביל, יש בי גם תקווה: תקווה שהביקורת שמושמעת נגד המערכת המשפטית תגרום לה להפסיק להתחפר, ולהתחיל להביט במראה שציבור גדול מציב בפניה ולפעול לתיקון עצמי. שינוי בכיוון זה כבר ניכר בפסיקות העליון ובקרב חלק מחברותיי וחבריי לאקדמיה המשפטית; גם הצעות הפשרה חשפו נכונות שכזו. ועדיין, אני חוששת שדווקא לאור מצב החירום נוכח המתקפה עליה, המערכת תמקד את מרצה בהתגוננות, במקום לקיים חשבון נפש חיוני.

השימוש הציני שתומכי הרפורמה עושים באי־השוויון, שבישראל יש לו גוון עדתי מובהק, מכאיב לי. מצד שני, אני מתקוממת נוכח ההתעלמות של רבים ממתנגדי הרפורמה מהקשר שבין התמיכה בה לאותו אי־שוויון

המורכבות הרגשית הזו מתעוררת בי גם כיוון שההתגייסות הציבורית להגן על הדמוקרטיה, שמשמחת כל כך, חושפת במקביל חלוקה למחנות, שמסיבה לי כאב עז. בייחוד כואב לי השימוש הציני באי־השוויון החברתי, שבישראל יש לו גוון עדתי מובהק. האופן שבו תומכי הרפורמה משתמשים באי־השוויון כדי להצדיק מהלכים שאינם מטפלים בו, הוא לא פחות ממקומם. מהצד השני, לא פחות מקוממת ההתעלמות של רבים במחנה מתנגדי הרפורמה מהקשר שבין בעיית אי־השוויון — מה שמכונה אצלם "השד העדתי" — לתמיכה הרחבה ברפורמה.

התחושות האלה מתערבלות בתוכי, מושכות כל אחת לכיוונה, ומקשות עליי להירתם למאבק בלב שלם, מתוך ידיעה שהנלחמות והנלחמים לצידי שותפים לאותה מטרה של השגת צדק חברתי במשפט. באחרונה המערבולת הזו קיבלה אופי פיזי של ממש, כשכאב בלתי מוסבר התפשט בגבי והחל להגביל אותי בכל צעד, עד שהאורטופד שטיפל בי הורה לי להשעות את מעורבותי באירועי המחאה כמעט לחלוטין.

אני מצויה עכשיו על המסלול לריפוי ולחזרה לבריאות מלאה, ומייחלת שגם המערכות המשפטית והפוליטית יעלו על מסלול דומה. תיקון המערכת המשפטית חייב לגעת גם לריפוי החברתי שהיא יכולה ליצור, ולמערכת הפוליטית בוודאי יש סט כלים אדיר משלה לטיפול באי־השוויון. הוא הרי זה שאיפשר לנו להגיע לפי התהום, והוא יהיה זה שידחוף אותנו לתוכה, אם לא יטופל.

ד"ר ריי ביטון // מתמחה בנפרולוגיה, יו"ר ארגון המתמחים "מרשם"

"פתאום, באופן מטלטל, לא זיהיתי את ישראל, ולא את עצמי בתוכה"

בעוד 20 שנה, כשישאלו "איפה היית בחורף 2023", אספר בגאווה שיצאתי להילחם על המדינה שלי ושל הבנות שלי. יצאתי למחות ברחובות כי חשתי שהוכרזה מלחמה על מי שנאבקתי להיות, על הזהות הישראלית השורשית שלי, על החיבור למדינה. פתאום, באופן עמוק ומטלטל, לא זיהיתי את ישראל, ולא את עצמי בתוכה.

ביום שני, בהפגנה בירושלים, צעדתי בין 200 אלף איש, כולם זרים זה לזה וכולם הכי קרובים שיש. כולנו נלחמים על הבית, והפחד העמוק שמלווה אותנו, לצד האחדות והתקווה שפיעמו ברגעים האלה, יצרו עוצמות רגשיות שקשה לתאר. מחיתי כאשה מזרחית, כאמא, כאזרחית פרטית, אבל גם כרופאה שנושאת באחריות להגן על מטופליה וכמי שמובילה את מחאת המתמחים. בחודשים האחרונים גם הזהות שלי כרופאה מאוימת. אני גאה להיות רופאה בישראל; גאה במערכת הבריאות שלנו, המעולה והמורעבת; וגאה בעמיתים ובעמיתות שלי ובמחויבות שלהם לתת טיפול שוויוני וחומל, להגן על החלש, ולהכיל ולקבל את האחר. הערכים האלה, שהם בדמי, מאוימים כעת. ובלעדיהם, לא אוכל להמשיך להיות הרופאה שנשבעתי להיות.

השבוע, בצירוף מקרים לא באמת מקרי, המאבק על דמותה של ישראל הצטלב עם המאבק לקיצור תורנויות המתמחים, כשהממשלה החליטה לבטל את המתווה לקיצור התורנויות, וגזרה עלינו להמשיך לטפל בכם 26 שעות ברצף, ריקים ומרוקנים. זו הסיבה שבהפגנה ההיא בירושלים עליתי על הבמה המרכזית באופן לא מתוכנן, מול 200 אלף מוחים ומוחות. הם חייבים להבין שיש כאן גם מאבק על אילו שירותי בריאות מגיע להם לקבל; על מידת היכולת של הרופאה, שפוגשת אותם ב־3 בלילה במיון, להציל אותם כשצריך; על המחיר הנורא שאתם ואנחנו משלמים בבריאות ובחיים.

כשהסתיימה ההפגנה ההיא, במעלה הרחוב שבין הכנסת לבית המשפט העליון, פגשתי את אחד מחבריי, מתמחה ברפואה דחופה בבית חולים במרכז הארץ. הוא הסתובב שם עם תיק מלא ציוד רפואי: אחרי האיומים שהושמעו על ההתנגשויות הצפויות בין מפגינים, הוא אמר, אנחנו צריכים להיות מוכנים לתת טיפול רפואי לנפגעים.

אצילות הנפש הזו, הסולידריות, ההקרבה שמאפיינת רבים מהרופאים והרופאות — כל אלו לא יוכלו להתקיים אם המדינה תשנה את פניה. ואני אמשיך להילחם עליהם, כל עוד אוכל.

ביום שני מחיתי בירושלים בין 200 אלף איש. כולנו נלחמים על הבית, והפחד העמוק שמלווה אותנו, לצד האחדות והתקווה שפיעמו בנו, ייצרו עוצמות רגשיות אדירות. מחיתי כאשה מזרחית וכאמא אבל גם כרופאה שמחויבת למטופליה

יוני רז פורטוגלי // כותב ועורך

"סוף סוף צועקים את מה שבאמת מוכנים להיאבק עליו"

במחאת 2011 גרתי ברחוב אחד העם בתל אביב, בערך 50 מטר מהמפגש שבין כיכר הבימה ושדרות רוטשילד. יכולתי לשמוע מהסלון את השירה והצעקות. חדר המדרגות בבניין שלי שימש כשירותים ציבוריים. מדי ערב ירדתי לשמוע, להשתתף בצעדות ולהקשיב.

את המחאה הזו אני עושה ברמת אביב ג'. באחת מצעדות ההורים והילדים הראשונות מכיכר שוסטר אל צומת רוקח־נמיר, כשחציתי חושש ונסער עם עוד 30 איש ואישה את רחוב אחימאיר, תהיתי מדוע בעצם העניקה עיריית תל אביב את שם הרחוב הראשי של השכונה המנומנמת שלנו דווקא לאדם שתמך במוסוליני והציע להפוך את ז'בוטינסקי לדיקטטור. למחרת שאלתי מהספרייה את "רפורטז'ה של בחור ישיבה", היומן שכתב ד"ר אב"א אחימאיר בזמן ישיבתו בכלא באשמת מעורבות ברצח ארלוזורוב. קראתי גם את "כלב בית" ו"ספר הקטרוג והאמונה" של שותפו לברית הבריונים, אורי צבי גרינברג, שקיבל גם הוא שדרה מרכזית כמה מאות מטרים מכאן לכיוון הים. כדאי שאכיר טוב יותר את השכנים.

הקריאה בכתביהם גילתה לי שני דברים: הראשון הוא שלאור דלות העלבונות המוטחים כיום בתושבי תל אביב בידי חברי הכנסת של הימין, טמונה הנאה משונה בקריאת הבזיונות העשירים והיפים — המכבדים, למעשה — שהקדיש אצ"ג בספריו לאנשי העיר ("דור ריק כשרוול הגידם", "גם קלומית איננה נחרכת אפילו מלהבם המנופח"). השני, הוא שיש משהו מעורר כבוד היום בכנות ובבהירות שבה פרשו אחימאיר ואצ״ג את חזונם הגזעני, האימפריאליסטי והמשיחי - רצונם בממלכה יהודית ״מנחל מצרים עד פרת״, בבית מקדש, את דעתם בשבח הדם והמלחמה.

יש משהו מעורר כבוד בכנות ובבהירות שבה פרשו אחימאיר ואצ״ג את חזונם הגזעני והמשיחי. כמה הגישה שלהם שונה מהציניות, מהעירפול המכוון ומהפחד שכפו ממשיכיהם על הדיון הפוליטי

כשדעות כאלו מובעות בישירות ובבהירות אפשר לפחות להתווכח איתן, להשיב, להציע חזון נגדי. כמה הגישה שלהם היתה שונה מהציניות, מהחמקנות, מהעירפול המכוון ומהפחד שכפו ממשיכיהם על הדיון הפוליטי בעשור האחרון, כדי שלא לבטא בעצמם את אותו החזון, פחות או יותר, בקול רם.

בחסימה האחרונה של רוקח־נמיר, הרגשתי שזה בדיוק הדבר שמשתנה עכשיו מסביבי. עמדתי עם נורי, בני בן השלוש, והקשבתי לילד מנומש בן 12 מבית ספר ברמת אביב מתאר בצעקות את המדינה שבה הוא רוצה לחיות ושעליה הוא מוכן להיאבק — "שוויון מלא ליהודים ולערבים! בית משפט עצמאי! מערכת בריאות ציבורית!" — כשסיים את דבריו, העביר את המיקרופון לחברו לכיתה. גם הוא החל לצעוק. הצטרפתי אליהם עם כמה רעיונות משלי במלמול קטוע התרגשות — מערכת חינוך חילונית וליברלית! תחבורת ציבורית בשבת! שכר אוניברסלי לאמנים!

הסתכלתי על נורי. הוא מלמל משהו בחזרה. אני חושב שהוא שמע.

ארז שחר // שותף מנהל בקומרה קפיטל

"התעוררנו מהתרדמת. היה לנו נוח להתעלם מהלא נוח, אבל לא עוד"

לפני שלושה וחצי חודשים קמתי מתרדמת נעימה ונוחה של כמה שנים, שבהן התרכזתי בעסקיי, במשפחתי ובחבריי, והיה לי נעים וטוב. הרגשתי שהזירה הציבורית הישראלית לא נעימה לי, הייתי מוטרד מהכיוון שאליו אנחנו הולכים כחברה ומדינה, אך הרגשתי שאין לי יכולת השפעה אמיתית, והשיח הציבורי הישראלי היה כל כך לא נעים, שבחרתי להתנתק. כל זה השתנה בבוקר של ה־15/12. שכרון הנצחון של הימין, מלווה בתחושה של שמחה לאיד ונקמנות שעלו מהנאום יריב לוין עם בחירתו לשר המשפטים העיר אותי מתרדמת עמוקה. באותו היום כתבתי מכתב פתוח לראש הממשלה, שמכיר בנצחונו ובזכותו לקבוע מדיניות כפי ראות עיניו, אך מזהיר מההשלכות ההרסניות של חקיקה דורסנית, שתפגע במערכת המשפט ובזכויות הפרט. שלחתי את המכתב גם לחבריי בתעשיית ההייטק, מנהלי קרנות הון סיכון, יזמים ומנכלים של חברות, ולהפתעתי מאות מהם חתמו על המכתב עוד באותו היום. בערב המכתב קיבל הד תקשורתי נרחב, וחיי השתנו ללא היכר. מאז, אני מבלה את רוב זמני במאבק בהפיכה המשטרית.

מה שהיה מדהים לראות מאז הוא שההתעוררות לא היתה רק שלנו, אלא קולקטיבית, והיא הלכה וגדלה לממדים שאי אפשר היה לדמיין. נדמה שכולנו שקענו בתרדמת נוחה — חיים בישראל השסועה, אבל מעדיפים לא לשים לב, להתעלם מהלא נוח, ולהתרכז בדברים היפים של החיים כאן. ההתעוררות היא לא פשוטה, כי היא מכריחה אותנו להסתכל עלינו כחברה ולשאול שאלות קשות. היא מפגישה אותנו עם אנשים שלא פגשנו לפני כן, דעות ואמונות שלא באמת הכרנו, ומעמתת אותנו עם שאלות קשות לגבי העתיד המשותף שלנו כאן. אבל ההתעוררות היא גם מרוממת נפש, מאותן הסיבות בדיוק. מפגשים עם אנשים מעולמות שונים משלנו מתגלים יותר ויותר כמפגשים קסומים, בין אנשים שכולם באים לשיח מרצון טוב, מכוונה למצוא את המשותף, פותחים את ליבם ואת אוזנם לזולת. הדרך עוד ארוכה וההצלחה ממש לא מובטחת, אבל כל מפגש כזה מרגש אותי ונותן לי תקווה גדולה שנצליח לבנות כאן חיים משותפים על תשתית איתנה.

סופי שולמן // עיתונאית

"קלישאות הסטארט־אפים הפכו למציאות של מחאה"

ביום שלישי, סביב השעה עשר, החלו לרצד על מסך הטלוויזיה תמונות שלא עוזבות אותי מאז. אנשים רצו. פשוט רצו ברחובות תל אביב ולא רק שם, בכל רחבי הארץ, אפילו ביישוב המנומנם שלי. רצו כאילו יש שריפה או פיגוע וצריך לחלץ פצועים. אבל מי שעלתה באש היא הדמוקרטיה הישראלית, והיה צריך לחלץ אותה מהתופת. פיטורי שר הבטחון יואב גלנט על ידי הפטריארך הרדוף, הפכו לטריגר. לאירוע שהמחיש לאלה שעוד הרשו לעצמם להיתמם כאילו מדובר "בסך הכל בשני שופטים", כי פניה של ישראל לדיקטטורה. כששר, או כל אחד אחר, מפוטר רק משום שהביע את דעתו, הדמוקרטיה מקבלת כוויה. זה פצע שקשה להירפא ממנו ונשאר בזיכרון עוד זמן רב.

תמונות האנשים הרצים לקפלן נחקקו בי. הצמרמורת שעברה בגוף, האדרנלין שהציף, הבהירו שמדובר ברגע היסטורי. התמונות האלה היו הפיסה האחרונה בפאזל השלם, שמורכב ממראות האנשים שצועדים בכל מוצאי שבת להפגנה ברחוב קפלן. כבר שלושה חודשים שאני צועדת לצדם. מה שהתחיל כמפגש נינוח עם הרבה פרצופים מוכרים, הלך והשתנה ככל שחקיקת ההפיכה המשטרית התקדמה. לא עוד מפגש חברתי שאחריו הולכים לשתות משהו, ובטח לא רק פרצופים מוכרים. זה הפך למשימה, והנינוחות התחלפה בנחישות. תחושת הדחיפות שנשקפה מפני המפגינים הדהימה אותי בכל פעם מחדש. הם לא באו לבלות, ואפילו לא באו לעבודה. הם באו לעמוד על שלהם, להציל את עתיד ילדיהם, להילחם על הדמוקרטיה, על החופש.

רק כשמסתכלים בלבן של העיניים לאומה שכל כך חשובה לה חירותה, אפשר להבין מדוע בעולם מעריצים את החדשנות והיזמות הישראלית. הקלישאות של המשקיעים הזרים שפגשתי כאן (לפחות עד לפני שלושה חודשים), כמו "רק יזמים ישראלים יודעים לעבור דרך קירות", קיבלו לפתע משמעות שונה. רק כשרואים אומה שמוכנה להתנגש בכל קיר שינסה להצר את החופש שלה, מבינים שהרוח הישראלית תנצח.

תמונות האנשים הרצים לקפלן נחקקו בי. הצמרמורת בגוף, האדרנלין, הבהירו שהרגע היסטורי. התמונות האלה היו הפיסה האחרונה בפאזל השלם של אומה ששוברת קירות כי מגבילים את החופש שלה

שחר אילן // עיתונאי

"חשבנו שאנחנו חומרניים, גילינו שאנחנו ערכיים"

אני עובד בעבודה שמאפשרת לי לתרום למאבק להצלת הדמוקרטיה. במקרה שלי זו הזכות להראות לציבור איך דיקטטורות הורסות את מערכת הרווחה והעבודה. בתקופה שבה אנשים כל כך רוצים לתרום למאבק, העבודה הזו היא זכות גדולה. אבל יש לזה גם מחיר. אם אתה לא שמחה רוטמן, לא פשוט לחשוב כל הזמן הפיכה. כמעט בלתי נסבל לדעת כל כך הרבה על מה שיקרה פה אם החונטה השלטת תצליח במשימתה. וכשהדיכאון מכה בי, גם הוא מגיע בסגנון "כלכליסט", כלומר מלא עובדות ונתונים והנמקות.

ל"יהודים באים" יש שיר סאטירי מדהים ששמו "הילדים של הילדים של חורף שנת 73". במקום "הבטחתם שלום" הם שרים "הבטחתם סביר". יש משהו נורא בהכרה שלא בטוח אפילו סביר שאנחנו מסוגלים להבטיח לדור ההמשך.

קשה להכיל את ההפיכה ברבים. עוד יותר קשה כשאתה לבד. בליל הפוטש, שבו נתניהו הדיח את שר ביטחון, גיליתי כמה קשה לראות את המדינה שלך נהרסת לבד. כן, יכולתי ללכת למחלף הסמוך, אבל עם כל הכבוד שיש לי לחוסמי הכבישים – זה כבר לא בשבילי. אז נשארתי בבית ושוב שאלתי את עצמי: האם עשיתי מספיק כדי להציל את המדינה שלי? זו לא שאלה ערכית, אלא רגשית. היא נוגעת בצורך הפנימי להתמודד עם חוסר האונים, מול החבורה שהופכת לחונטה השלטת.

לכן, אחרי שנים שהתנזרתי מהפגנות, התחלתי ללכת לפחות פעם בשבוע וגם לתרום למחאה. סכומים לא גדולים, מאות שקלים, קצת לייצוג משפטי, קצת להפגנה בקפלן. ההנחה היא שיהיו עוד לא מעט שבועות לתרום, וזה יצטבר. הרי המחיר הכלכלי שהדיקטטורה תגבה מאיתנו יהיה כל כך גדול, שאין טעם לחסוך בהוצאות הדרושות כדי למנוע אותה.

שנים סיפרנו לעצמנו שאנחנו נטולי ערכים וחומרנים ואינדיבידואליסטים. מי האמין שאנחנו כאלה ערכיים ונחושים ומוכנים לעזוב הכל כדי להילחם על הדמוקרטיה. שם, בנכונות להיאבק, נמצאת קצת נחמה.

אריאל גרייזס // הייטקיסט ועיתונאי

"כשהכעס התחלף בתקווה, גיליתי מחדש את האהבה למדינה"

ב"קדחת המגרש" ניק הורנבי מדבר על זה שאוהד כדורגל תמיד מנסה לייצר קורלציה בין ההצלחה האישית שלו לזו של הקבוצה שלו, ולהפך. איך אליפות של ארסנל מרמזת על תקופה אישית טובה ודשדוש שלה על משבר. במידה רבה, כך אני מרגיש לגבי הקשר האישי ביני לבין המדינה בשנה האחרונה. במקביל לטירוף שהיא עוברת בחודשים האחרונים, גם אני עובר את אחת התקופות המאתגרות בחיי, בקריירה ובחיים האישיים. וכמו המדינה, גם אני אמור לקבל השבוע הודעות דרמטיות שיכריעו את הכף.

הערבוב הזה בין האישי לפוליטי ניכר גם בתחושות שהמשברים השונים מעוררים בי. בהתחלה היה עומס רגשות כל כך גדול, שהוא כמעט פירק אותי. חשתי את כל הרגשות בעת ובעונה אחת, ובעיקר כעס על הכל — על ההזדמנויות שבזבזתי, על העובדה שיש דברים שאני לא אוכל לחוות, על זה שעברתי כבר את החלק הכי טוב בחיים שלי, על הסובבים אותי שלא מבינים אותי, ועל המדינה שהרגשתי ששונאת אותי, שלא רוצה אנשים כמוני בתוכה, שלא אכפת לה מהרגשות שלי. כבר שנים שיש ביני לבין המדינה יחסי אהבה־שנאה, אבל הפעם הכעס כילה את הכל. אפילו כשעמדתי בהפגנות בשבועות האחרונים לא הייתי מסוגל לשיר את ההמנון או לקחת דגל. מה לי ולסממנים של המדינה הזאת?

אלא שכעס הוא רגש שממסך כמו עננה רגשות אחרים, כמו עצב, אכזבה, בדידות וגעגוע, שאיתם קשה לנו יותר להתמודד. ואלו התחושות האמיתיות מתחת לפני השטח. הגעגוע לישראל שהיתה פעם, העצב על מה שהיא הפכה, האכזבה מהמנהיגים שלנו וגם מהשכנים שלנו שלא מתחשבים בנו. רק הסרת הכעס מאפשרת בחינה מחדש של התחושות והתקדמות הלאה.

בשנה האחרונה למדתי לבחון את ההחלטות הישנות שלי ולהחליט אם אני עדיין מעוניין בהן — בעבודה, בתחביבים, בחברים ואפילו בזוגיות. גם מדינת ישראל ביקשה ממני לבחון מחדש מה אני מרגיש כלפיה, אם אני עדיין שייך אליה. רק כשהצלחתי לעבד את כל הרגשות האלו — ואלוהים יודע שהשבועות האחרונים היוו עומס רגשי שבן אדם נורמלי לא אמור בכלל להתמודד איתו — יכולתי להבין עדיין מה ישראל היא בשבילי.

ביום ראשון בערב, אחרי הפיטורים של גלנט, ישבתי מול הטלוויזיה בתחושת ייאוש קשה שלאט לאט הפכה לתקווה ואהבה עצומה למראה כל הישראלים שיצאו בספונטניות לקפלן ולצמתים בארץ. באזור חצות, גם אנחנו החלטנו שדי, אי אפשר לשבת בבית יותר. בפעם הראשונה במחאה הזאת לקחנו איתנו את הבן הבכור לצומת הקרוב. גם דגל לקחנו איתנו בפעם הראשונה וזה הרגיש טבעי ואמיתי. מתחת לכל הכעס והאכזבה גיליתי שישנו עדיין הרגש הזה — אהבה. לא לפיסת הקרקע הזאת, אלא לאנשים שחולקים אותה איתי. השבוע האחרון גרם לי להרגיש שבחרתי במדינה שלי מחדש. אני רק מקווה שהיא עוד תבחר בי בעצמה.

כעס הוא רגש שממסך כמו עננה רגשות אחרים. רק הסרתו מאפשרת בחינה מחדש של התחושות ומגלה שמתחת לפני השטח יש געגוע לישראל שהיתה פעם, עצב על מה שהיא הפכה ואכזבה מהמנהיגים שלנו ומהשכנים שלנו שלא מתחשבים בנו

דודו מצויינים // סגן עורך "מוסף כלכליסט"

"עולם התרבות חזר להיות פוליטי"

"הם קוראים לי בוגד כי אין לי דם בעיניים", שר שאנן סטריט ב"אחד אחד", השיר החדש של הדג נחש. סטריט ולהקתו תמיד היו פוליטיים, ותמיד היה ברור שהם מהצד השמאלי של המפה, אבל נדמה כי רוב המחאות הליריות שלהם, מ"לא פראיירים" ועד "אני מאמין", היו די מיינסטרים – נגד אלימות, גזענות ושכר בכירים מופרז. לא הפניית אצבע לממשלה כזו או אחרת או פוליטיקאי מסוים. והנה עכשיו הם חוזרים עם מחאה ממוקדת ובוטה. "עכשיו זו אזעקת אמת", שר סטריט, וממשיך: "לפעמים מרגיש שהקיצון זה הרגיל ואני תמהוני". וגם אם השם המפורש "ביבי" לא נאמר בשיר, יש רק ממשלה אחת שקוראת למוחים "בוגדים", כך שהנמען ברור.

וטוב שכך. כבר כמה עשורים טובים שאמני ישראל מתויגים כקרנפים. מפחדים לבטא דעות שאינן קונצנזוס, חלילה להביע מחאה, ודאי בעידן הרשתות החברתיות, שבו מהלך כזה מיד זוכה למטח של טוקבקים שקוראים לדובר ללכת לעזה, במקרה הטוב. אבל בחודשים האחרונים טרלול ההנהגה הקיצוני הצליח לחלץ אמירות ביקורתיות אפילו מסמלים לאומיים כמו ריטה ושלמה ארצי.

מאז פרוץ המחאה ריטה כתבה פוסט חריג ברשתות שבו כתבה כי "הדמוקרטיה בסכנה", נינט אמרה בהופעה כי המפגינים "עושים עבודת קודש. אנחנו נלחמים על הדמוקרטיה", חוה אלברשטיין תועדה משתתפת בהפגנה, ושלמה ארצי דחה את פרס ישראל בגלל הקרע בעם, וקרא לממשלה: "אנא עצרו, דברו, ותשקוט הארץ".

אחרי עשורים של סתימת פיות וולונטרית, מרענן לשמוע את אמנינו האהובים מעיזים להשמיע דעה, ובעיקר מאוד מרגש לראות אותם נזכרים בכך שאמנות במיטבה מנסה להגיד משהו משמעותי על העולם ולחולל שינוי, ולא רק להציע בידור שיכול למלא את קיסריה

אז נכון, כל ההתבטאויות הללו עטופות בתילי תילים של צמר גפן, מסרים של פיוס, ובעיקר הבהרות מהדוברים שהם פונים לכל הקהלים מכל גוני הקשת הפוליטית, וחלילה לא מזדהים עם מחנה מסוים. ועדיין — אין להקל בכך ראש. אחרי עשורים של סתימת פיות וולונטרית, מרענן לשמוע את אמנינו האהובים מעיזים להשמיע דעה, ובעיקר מאוד מרגש לראות אותם נזכרים בכך שאמנות במיטבה מנסה להגיד משהו משמעותי על העולם ולחולל שינוי, ולא רק להציע בידור שיכול למלא את קיסריה.

ואם זה לא מרגש מספיק, הרי שאמני האינדי שכן מעיזים לשיר מחאה ברורה וישירה, זוכים לבמה יומיומית - מכל המקומות בעולם - דווקא בתחנה הצבאית גלגל"צ. מי שהכניסה לחיינו את הפלייליסט — רשימת ההשמעה המצומצמת שהיא האמ־אמא של המיינסטרים, מעיזה למתוח את גבולותיה בתוכנית היומית של קוואמי, ומכניסה בכך קצת צבע ללחיים. קשה להאמין שאותה תחנה שלפני כעשור העיפה את השדרנית חן אלמליח, כי ביקרה את הפינוי האלים של הכפר הבדואי אום אל־חיראן — זו אותה התחנה שמשמיעה היום שירי מחאה כמו "ילדה טובה" של הראפריות סנדי אגו, טל סרור, רומי פיגין ושירז רימון, תלמידות בית הספר למוזיקה רימון ("את מי זה כבר מפתיע? לאיפה עוד נגיע? שומעת? בקרוב גם אין לך זכות להצביע"), או "היינו מסטולים" של WC ("היינו מסטולים כשהקימו את גוש אמונים / היינו מסטולים כשגופשטיין אסף בריונים").

אז צריך להגיד תודה לממשלת ימין על מלא, שבזכותה יש לנו נכסי צאן ברזל שפותחים את הפה, תחנה צבאית שמעודדת אמני מחאה מהשוליים, ואמני מיינסטרים שמעיזים לשיר פוליטיקה. במילים אחרות — ביבי חתום על הקאמבק האמיתי של האייטיז.