"

בישראל מתחוללת היום מלחמת תרבות. זה הרבה מעבר לכן־ביבי לא־ביבי, זו התנגשות של כוחות רעיוניים. יש כאלה שחושבים שצריך דמוקרטיה, אחרים חושבים שצריך דמוקרטיה אבל רק ליהודים, יש מחנה שרוצה מדינת הלכה. לכל מחנה כזה יש נקודה שבה הוא צודק, והרבה נקודות שבהן הוא טועה. ההתנגשות ביניהם בלתי נמנעת. כרגע הקטר שמוליך את זה הוא המחנה המשיחי, אבל כמו כל דבר מגעיל, בריוני, אלים ומטופש, בסופו של דבר הכוחות המשיחיים שמובילים את המהפכה המשטרית הזאת ייתקלו באיזה קיר — במישהו אלים יותר, בריוני יותר ומטופש יותר מהם.

"בסופו של דבר זה תהליך חיובי, כי הוא מברר מה הישראלים רוצים. אני רואה בזה אפילו מהלך דתי, במובן של שינוי עמוק בתפיסה של מה זה ישראל ויהדות, ואיך זה מתבטא בעולם. אני רק מקווה שהבירור הזה לא יתבצע בדם ואש. לפעמים דברים נוראיים צריכים לקרות; השאלה היא כמה נוראיים, וכמה זמן הם יימשכו".

בין היתר, "הכוחות הבריוניים" האלה מאיימים גם על השטח שלך, היצירה. תאגיד השידור, למשל, שהפך לבית ליצירה ישראלית בשנים האחרונות, נמצא על הכוונת שלהם באופן מוצהר.

"כן, הם נטפלו לתאגיד, וספציפית למחלקת התוכן שלו, עוד לפני שהחלה המהפכה המשפטית. מה מפריע לכם, 'מנאייכ'? 'טהרן'? מה כואב לכם, שיש יצירה ישראלית מקורית, חיה, נושמת, שמקבלת פרסים בעולם? כרגע ירדו מהחזית הזו, כי קשה להילחם על כל כך הרבה דברים יחד, אבל אחרי שהרפורמה המשפטית תעבור יחזרו לזה.

"התשוקה לסגור את התאגיד היא כמעט ארוטית. זה כמו התשוקה לבעוט בילד החכמולוג עם המשקפיים. אני מכיר את הפוזיציה, כי גדלתי בשכונה כזאת — בתחושה שאין עם מי לדבר כשאתה מגיע לבית ספר, וכשאתה מצביע יותר מדי אתה חוטף מכות. במקביל לכוח הזה פועל גם הכוח המנמנם של הליברליות. אני לא משיחי ולא בריוני; אני גם לא ליברלי יותר מדי, אבל גם לא יכול לנשום בלי אוויר ליברלי, ולכן אלחם על זה".

הרבה אנשים מצפים עכשיו שאמנים יביעו דעה. זה הגיע לשיא במקרה של שלמה ארצי, אחד הסמלים המייצגים של הישראליות. בסוף הוא ויתר על פרס ישראל "בגלל הפילוג והקרע בעם".

"כיבדתי את הבחירה שלו שלא להביע את דעתו. מה זה יעזור למישהו אם שלמה ארצי יאמר שהוא בעד המחאה? גם הבחירה שלו לוותר על הפרס היתה נכונה. אם הוא היה מקבל אותו, זה רק היה גורם יותר עגמת נפש. זה מצב נורא.

"הניסיון לכפות על אמן להביע את דעתו הוא נלוז. כאמן, שלמה ארצי לא חייב כלום לממשלה או למתנגדיה, אלא רק לעשות את האמנות הכי טובה שהוא יכול. אם מתאים לו להתבטא, סבבה. לא בכפייה. ובכל מקרה זה לא קשור לאמנות שלו: הוא יכול להיות אמן מחורבן וצודק פוליטית, או להפך. השורות הפחות־יפות שלו יישארו פחות־יפות גם אם הוא צודק פוליטית. צדק לא צריך להיות דרישה מאמן".

אמן הוא איש רוח, וככזה יש ממנו ציפייה לנקוט עמדה. בייחוד בסוגיות של צדק.

"אמן צריך לעצום עיניים ולחלום. הוא צריך ליצור בלי להיות חייב דבר לפוליטיקה ולקהל, אלא אם הוא עצמו מרגיש שהוא רוצה לומר משהו. אני מביע עמדה רק כשאני מרגיש שהיא לא נאמרה קודם; אם אין לי משהו חדש לומר, אני לא ממחזר את מה שיאיר לפיד אומר, זה לא תפקידי בעולם".

מצד שני, אתה לא מסתיר את עמדתך. אתה מפרסם בקרוב ספר מאמרים, "קורה שאדם נולד לתוך ארץ זרה". בפוסטים בפייסבוק השתמשת במינוח "הפיכה משטרית".

"ברור, אבל זה לא נורא חשוב שאגיד את הדברים האלה כעוזי. אני בן עוד מעט 60, אני לא רוצה לגמור את חיי בוויכוחים עם שמחה רוטמן. כששואלים אני אומר את דעתי, אבל אני לא איזה פילוסוף פוליטי".

לפני שנה עוד הרצת פרופיל פייסבוק על "נכד גביר", הבן הפיקטיבי של איתמר בן גביר, אבל מאז לא פרסמת כמעט שום דבר סאטירי.

"קשה לעשות סאטירה בשנה האחרונה, כי המציאות מקדימה את המחשבה. מה שפעם חשבת 'זה לא יקרה לעולם, אז בוא נכתוב את זה כסאטירה', היום מופיע בחדשות. אם עוד הייתי מתעסק בסאטירה, לא הייתי עושה אותה על חדשות, אלא מתעסק בדברים אחרים".

עדיין יש המון אלמנטים מגוחכים בפוליטיקה הישראלית. שר האוצר בצלאל סמוטריץ', למשל, הפך חומר לסאטירה ברשתות החברתיות, אחרי שנאם בארצות הברית באנגלית עילגת.

"האנגלית שלו לא זעזעה אותי. היא אפילו נגעה לליבי, כי ראו כמה הוא מתאמץ. הבעיה הגדולה איתו היא לא האנגלית שלו, אלא הדברים שהוא באמת חושב, כמו שאין עם פלסטיני. אני לא חושב שהוא אדם רע; הוא פשוט גדל על מצע מסוים מאוד, ולא מבין שהעולם הוא אחר".

אתה עצמך הצהרת שאתה דוס.

"כן, אני לומד ומתפלל. הדתיות שלי נולדה מאיזה צורך פנימי שהתעורר אחרי הצבא, צורך פילוסופי־רוחני של למצוא תשובות לדברים; וגם כתוצאה מדברים שקרו לי ופקחו את עיניי — חוויות דתיות כל כך עמוקות, שפשוט לא יכולתי להגיד לזה לא. אני דתי בקטע הלכתי, לימודי".

זה התכלס, אבל במישור העמוק, אתה מאמין ב"אלוהים"?

"'מאמין או לא מאמין' זה כמו לשאול אם אתה עושה חדר כושר או לא. זו שאלה של פרקטיקה. כשאני מאבד את דרכי, החיים הדתיים הם מה שמאפשר לי לשוב ולמצוא אותה. יש אור בקצה המנהרה שתמיד נמצא שם, אבל לא תמיד יש לי כוח להתעסק איתו. אני מאמין שאני לא מופקר בעולם אקראי; ומצד שני, להניח שיש אבא שידאג לי זה חישוב מסוכן שאסור להסתמך עליו. אני כן חושב שיש משמעות רליגיוזית לחיים. שבת אני לא שומר, נמאס לי; כשרות, תלוי איפה.

"הדתיות שלי היא נקודה פנימית. אני מסרב לעטות אותה בצורה חיצונית או להתהדר בה. אם אני עושה ממנה דגל, אם אני הופך אותה לפרקטיקה פוליטית או לקרדום לחפור בו — היא צוחקת עליי ונעלמת. אני לא קורא לאף אחד 'תעשה כמוני', ומנסה לא לשפוט אנשים. למרות שלפעמים המוח שופט בלי שאני רוצה".