חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// מכירת הגז מסוכנת פעמיים /// יו"ר ההסתדרות צריך לייצר קונטרה /// האוצר ממשיך להסתיר /// חוק החמץ היה יכול להיות מוצלח, אם לא היה בכפייה
מכירת הגז
מאגר פחות אסטרטגי
את מאגר הגז הטבעי לווייתן אוהבים לכנות "המאגר האסטרטגי של ישראל" — כזה שגם ישמש לחיזוק הקשרים עם מדינות האזור וגם יספק את צורכי האנרגיה שלנו עשורים קדימה. אבל ייתכן ששתי המשימות יחדיו גדולות על המאגר, ובסופו של דבר עלולות להפוך אותו לבעיה אסטרטגית.
השבוע נרשמו שתי התרחשויות דרמטיות בעניין. הראשונה היא הצעה של חברה מאבו דאבי, בשיתוף BP הבריטית, לרכוש 50% מניו־מד אנרג'י של יצחק תשובה, שמחזיקה בכמחצית הזכויות במאגר. השנייה היא שימוע שהוציא משרד האנרגיה להשלמת צינורות חדשים ליצוא גז, שיאפשרו להגדיל אותו ב־60%.
כבר היום חברה מאבו דאבי מחזיקה ב־22% ממאגר תמר, השני בגודלו בישראל. השלמת עסקת לווייתן משמעותה שחלק ניכר מרזרבות הגז של ישראל יימסרו לידי מדינה שיחסינו איתה אינם לגמרי יציבים ושהאינטרסים שלה באזור אינם חופפים לשלנו. למעשה, ישראל מוותרת על חלק משמעותי מהשליטה בכלי שמעניק לה עוצמה אסטרטגית. לא לכך כיוונו מי שדיברו על מאגר אסטרטגי.
וכבר היום לוויתן מייצא למצרים יותר גז טבעי ממה שהוא מפיק לצריכה מקומית. הצינורות החדשים יגדילו את יכולת היצוא הכוללת מ־13 BCM ל־23 בשנה. רק כדי לסבר את האוזן, כל הצריכה השנתית של ישראל היא 13 BCM. המשמעות עלולה להיות קיצור ניכר של אורך חיי המאגר. גם לכך לא כיוונו מי שדיברו על מאגר שיספק את הצרכים עשורים קדימה.
/// עדיאל איתן מוסטקי
בר־דוד
עשה לך קהלת
ביום שני יו"ר ההסתדרות ארנון בר־דוד עשה היסטוריה קטנה כשהכריז על השבתת המשק יחד עם בכירי המגזר העסקי, בעקבות פיטורי שר הביטחון והסירוב של הממשלה לעצור את ההפיכה המשטרית. בר־דוד נשא נאום תקיף, אבל הוא לא תקף את הממשלה הסרבנית, ולא את ראש הממשלה המפטר, שאותו כינה "ידידי", אלא בכלל את פורום קהלת. "המדינה שלנו ולא של אף אחד אחר! זאת לא המדינה של קהלת!", זעק יו"ר ההסתדרות, כאילו למכון המחקר הבעייתי הזה יש זרועות תמנון שמחזיקות כאן הכל.
האמת היא שבר־דוד עומד בראש אחד הארגונים החזקים והעשירים בישראל, שבמחי החלטה יכול להשבית את כל המדינה. אם למישהו יש זרועות תמנון, זה לארגון שלו. אבל לקהלת יש השפעה אידאולוגית גדולה על בכירי הממשלה, ולהסתדרות לא. בר־דוד יכול להאשים בכך רק את עצמו. כדי להשפיע על הממשלה בר־דוד צריך קודם כל לעמוד לצד המוחלשים וזכויותיהם, בכל מאבק, ובטח במאבק הנוכחי, שאליו כידוע נכנס באיחור מחפיר אף שהממשלה מערערת כבר חודשים את העובדים, הנשים, הלהט"ב ומיעוטים אחרים. ואם הוא רוצה שלמקבלי ההחלטות יהיה מצע חברתי שישמש קונטרה לרעיונות הליברטריאנים של קהלת — הוא מתבקש להתחיל לספק אותו.
/// יובל שדה
צילום: טל שחר
צילום: אלון נוריאל, ויקפדיה
"הסיכום התקציבי"
צא, כסף, צא
אגף תקציבים פרסם השבוע את חוברות התקציב המתוכנן, ולראשונה צירף אליהם פרק שמציג את "עיקרי הסיכום התקציבי". הפרסום הזה לא נובע מההכרה הבסיסית בחשיבות השקיפות — הכרה שאפשר היה לקוות שכבר תחלחל באוצר — אלא מחשש משפטי. כי בית המשפט המחוזי בירושלים נדרש כעת לקבוע אם הפרקטיקה של הסתרת הסיכומים התקציביים, שבהם מופיעים הסכומים האמיתיים שמוצמדים להסכמות בין האוצר למשרדי הממשלה האחרים, עומדת בתנאי חופש המידע, בעתירה שהגישו "כלכליסט" והתנועה לחופש המידע. אז הנה פתאום לא מסתירים, אבל מפרסמים רק "עיקרים". מה זה אומר עיקרים? זה אומר לא הכל. לא התמונה המלאה. רק מה שבא לפקידי האוצר להכניס, קרוב לוודאי שמה שחשוב, או שמה שעלול לעורר מחלוקת או ביקורת, נשמט, איכשהו, מה"עיקרים".
אגף התקציבים מורכב מאנשי מקצוע, אבל אי־אפשר להותיר להם להמשיך להשאיר את הסיכומים התקציביים במחשכים, בלי ביקורת ציבורית שתגן עלינו ועל קופתנו ותמנע שחיתות. השקיפות הזאת היא אינטרס חוצה מחנות, אולי המכנה המשותף האחרון שעוד לא נקרע בין ימין לשמאל: הימנים רוצים לעקוב בשבע עיניים אחרי התקציבים שמקבלים ארגונים חברתיים או ערבים, והשמאלנים מעוניינים לדעת מה מקבלים המתנחלים והחרדים.
/// שלמה טייטלבאום
חוק החמץ
כמעט אידאלי, ועדיין מזיק
חוק החמץ, שאושר בכנסת ביום שלישי, היה יכול להיות פשרה נהדרת. זה חוק שמאפשר לכל מנהל בית חולים לקבוע את ההסדרים בשטחו, ומאפשר להודיע לציבור על האיסור אבל אוסר על חיפוש או החרמת חמץ. הנוסח הסופי שלו מזכיר מאוד את ההצעה החילונית לאפשר לכל רשות מקומית להפעיל תחבורה ציבורית בשבת בשטחה, לפי צורכי התושבים. החרדים מתנגדים לכך בכל הנוגע לאוטובוסים, אבל תמכו בזה בכל הנוגע לחמץ.
אז מה הבעיה? שהחוק עבר בכפייה, לא בהסכמה. זה קרה בעיקר בגלל הטיימינג הנפיץ: על רקע ההפיכה המשטרית אי־אפשר להגיע להסכמות על כלום. וכשהחוויה היא של כפייה, גם אם החוק עצמו בסדר גמור הוא רק מגדיל סלידה מהדת, ומהח"כים הדתיים. ח"כ שרן השכל (תקווה חדשה) סיפרה על פוסטים בפייסבוק שמבטיחים לפזר פירורי חמץ בבתי חולים, וגם אם איש לא יטרח להידרדר לשם, ברור שבזמן החג יתגלעו מחלוקות וויכוחים בעניין. שוב המפלגות החרדיות מתגלות כאויבות גדולות של היהדות.
/// שחר אילן
מילת השבוע
//
דור סער־מן
לאומה שחיה כאילו הדרך היא העיקר, אובדן הדרך הוא קשה
אלה שבועות שבהם ישראלים יוצאים החוצה, להפגין בצמתים, לחסום כבישים. הם משבשים דרכים, כדי למצוא דרך.
הדרך היא עניין מהותי ליהודים, בטח רגע לפני הפסח. וגם אחרי שקמה המדינה, אחרי שהתיישבנו, לא הפסקנו עם ההתמכרות הזאת, כאילו אנחנו כל הזמן בתנועה. "כבר אלף שנים בדרך בהליכה ממקום למקום", אומר שיר ישן של 14 אוקטובות, ומאז הספקנו לשיר"דרך ארוכה", "ושוב נצאה אל הדרך", "לא קלה היא, לא קלה דרכנו". לפעמים נדמה שבכלל אין איזה יעד, רק דרך. היא הדבר עצמו, המסע, ההתגלגלות, אולי אפילו ההתגלות, כמו בהתגבשות של דור המדבר. מי יודע מהי בכלל הארץ המובטחת, ואם נגיע אליה אי פעם.
וכשהדרך היא כל מה שיש לנו, לא פלא שמשבר מתבטא בתחושה של אובדן דרך, ושזו תחושה קשה מאוד. רבים דיברו על כך השבוע, מכל צדי המפה הפוליטית. מבקרים מן השוליים טוענים שהמחאה איבדה את הדרך, ובעיקר רבים, רבים מאוד, סבורים שהמדינה איבדה את הדרך — כי הממשלה איבדה את הדרך. התחושה הזאת כאילו התפוצצה ביום אחד, אבל לכל מי שעוקב אחרי המתרחש ברור שזה לא כך; בדיוק אל המקום האבוד הזה הובילה הדרך שבה צעדנו.
