חתיכת שבוע

חתיכת שבוע

/// גפני מתנפל על ההזדמנות האחרונה /// הצעות הפשרה לא מבינות מהן רשויות השלטון /// שופרסל בקשיים, אנחנו נשלם /// לאלימות נגד נשים אין מספרים, ואין כסף

גפני

מלחמת הכל או כלום

משה גפני חם. מי שהיה במשך שנים האיש החזק בוועדת הכספים בילה את הקדנציה הקודמת באופוזיציה, כשהוא צופה בנמסיס שלו אביגדור ליברמן מקדם חוקים שמצביעיו של גפני תפסו כמלחמה אישית נגדם. התקופה הזו השרתה אותו במיצי הזעם של עצמו, ולקואליציה הנוכחית הוא הגיע חדור מטרה: לנטרל אחת ולתמיד את ההצקות החילוניות לשוויון בנטל — בתרומה לביטחון ולכלכלה.

שיעור הצמיחה באוכלוסייה החרדית על חשבון הרוב החילוני יוביל לכך שבעוד 40 שנה שליש מהאוכלוסייה היהודית לא יחזיק נשק, ואפשר להטיל ספק רב ביכולתו להחזיק את המשק. אבל זה לא משנה לגפני. הוא בהווה, לא בעתיד. והוא מבין שיש לו כעת הזדמנות נדירה, אחרונה: כולם מבינים שכל עוד יתקיימו בחירות, בשנים הקרובות לא תהיה כאן ממשלה כל כך ימנית ודתית. לכן הממשלה הנוכחית חייבת, מבחינתו, לקבוע בחוק את הימנעות החרדים מצה"ל ומשוק העבודה (באמצעות הקצבאות לאברכים). ומכיוון שגפני יודע שחקיקה כזו לא תעמוד במבחן בג"ץ, הוא מקדם במרץ את פסקת ההתגברות. מינוי שופטים? בזה שרוטמן יתעסק; ממילא תכף השופטים האלה לא יהיו רלבנטיים.

יש כאן סיכון גדול. כשהוא הולך על זה בכל הכוח, גפני מרסק את הסטטוס קוו בין החילונים לחרדים, זה שאיפשר לחרדים עד היום ליהנות משלל הטבות. לא בטוח שידע מראש שהוא הולך על מהלך של הכל או כלום; ההפגנות מחוץ לביתו בבני ברק אמורות להבהיר לו, אחרי שכבר יצא לדרך, שהוא עשוי להפסיד גם את כל מה שהתרגל לקבל.

/// רועי ברגמן

הצעות הפשרה

אופוזיציה אינה רשות

בשיעורי האזרחות בתיכון לומדים על שלוש רשויות שלטון — מחוקקת, מבצעת ושופטת, שיחד יוצרות מערכת איזונים ובלמים. בישראל הרשות המחוקקת כבר לא אפקטיבית, וכעת הניסיונות לקדם פשרה סביב ההפיכה המשטרית מובילים להמצאת "רשות" חדשה: האופוזיציה.

כיום בוועדה לבחירת שופטים יש פוליטיקאים, שופטים ועורכי דין, ויש צורך להשיג תמיכה של לפחות שתי קבוצות למינוי שופט. הצעות הפשרה השונות, מאלה של הנשיא, דרך זו של המשפטנים ועד זו של שמחה רוטמן, מציעות הפרדה של קבוצת הפוליטיקאים לקואליציה ואופוזיציה. כך נוצרת אשליה של שלוש קבוצות נפרדות שצריכות להגיע להסכמות ביניהן.

אלא שההפרדה בין קואליציה לאופוזיציה מלאכותית. בימים כתיקונם חברי הכנסת מכאן ומכאן עובדים בשיתוף פעולה, מובילים יחד הצעות חוק ומתאמים קיזוזים. שיתוף הפעולה ראוי והכרחי לפעילות תקינה של פרלמנט, ורק בשבוע שעבר ראינו הצעת חוק (תאגידי המים) שחתומים עליה גם טלי גוטליב וגם אחמד טיבי.

אבל מנגנוני שיתוף הפעולה הם סכנה כשמדובר בוועדה לבחירת שופטים. הם עלולים להוליד דילים לא ראויים, למשל תקציבים או חקיקה מגזרית תמורת מינוי שופט מסוים. ההפרדה בין הקואליציה לאופוזיציה מלאכותית כי האינטרסים של שתי הקבוצות דומים מכדי לייצג עמדות שונות. קואליציה ואופוזיציה אינן רשויות שלטון נפרדות, אלא חלק מאותה זרוע שנקראת "הכנסת". רוב לפוליטיקאים בוועדה הוא רוב לפוליטיקאים, לא הפרדת רשויות.

/// עדיאל איתן מוסטקי

צילומים: עמית שאבי, רפי קוץ

שופרסל

משתקמת על גב הצרכנים

הדו"ח השנתי של שופרסל לא רק משקף את השנה הקשה שעברה — הוא גם מבשר על השנה הקשה שעתידה לעבור עלינו, הצרכנים. המאבקים הפנימיים שקרעו את ענקית הקמעונאות אילצו אותה לבצע מהלכים חדים וכואבים, ובהם פיטורי עובדים וסגירת 30 סניפים, לצד מאבק בלתי מתפשר בספקים. ההערכות בענף הן שבהתעקשותה לכרוך את אישור עליות המחירים לספקים בהסכמתם לשפר את תנאי הסחר שלה הצליחה שופרסל לגרוף לקופתה 150-120 מיליון שקל. המהלכים האלה שיפרו את מצב החברה, לא רק פיננסית אלא גם מבחינת כוחה, אבל את הלקוחות היא מותירה להתמודד לבד עם המחירים העולים. "בסוף האחריות ליוקר המחיה היא לא של שופרסל. הסיפור של להוביל את האירוע מול הציבור נגמר", אמר המנכ"ל אורי וטרמן ל"כלכליסט" לאחר פרסום הדו"ח. מה זה אומר? שסלי הקניות לחג הקרוב יהיו יקרים מבשנים קודמות, ושהכוונה של ספקים (למשל קוקה־קולה) להעלות מחירים אחרי החג לא עתידה להיתקל בהתנגדות הרשת. היא עסוקה בלשפר תוצאות.

/// נורית קדוש

רצח נשים

אף אחד לא יודע

"הקיצוץ לא יחול על סעיף הנשים המוכות — אני ערב לכך", כתב שר האוצר בנימין נתניהו לראש הממשלה אריאל שרון ב־2003 (בפתק שמובא, בכתב ידו של נתניהו, בספר החדש "אריק שרון — מגירות חייו" מאת רמי רוטהולץ). 20 שנה חלפו מאז ביבי מגן הנשים ועד ביבי שהשר לביטחון לאומי שלו עיכב השבוע, שוב, את חוק הפיקוח האלקטרוני, שיכול לשנות דרמטית את ההגנה על נשים נפגעות אלימות במשפחה (ראו בהמשך הגיליון). השר איתמר בן גביר הסביר שהוא מעוניין בחוק "מדויק יותר".

החוק הזה לא באמת יכול להיות מדויק יותר, מהסיבה הפשוטה שאין לדיוק כזה על מה להתבסס. כמעט שאין כאן המידע שהכרחי לטיפול בתופעה. בכל מדינה אחרת הצעד הראשון הוא הבנה של מספר הנשים, מצבן, עלויות הסיוע. בישראל? לפי הערכות שונות, בארץ חיות כ־200 אלף נשים שסובלות מאלימות במשפחה, אבל לפי פורום מיכל סלה המספר הזה, ההערכה הזאת, לא השתנו כבר יותר מ־20 שנה. וכמה נשים נרצחות בידי בני זוג? אפילו כאן אין מספר רשמי. עוד יותר קשה למצוא מחקרים ונתונים על שיעורי ההצלחה והכישלון בשיקום תוקפים או פשוט בהרחקתם, או על העלויות של כל אחת מהאפשרויות. אפילו ארגוני הנשים מודים שאי אפשר לדעת מה תמונת המצב האמיתית של התופעה ושל דרכי הטיפול בה. ובלי דרך לדעת, אין איך לייצר פתרונות מוכחים וגורפים.

השבוע התברר שהאוצר מציע להתנגד להצעת חוק הפיקוח כי יש לה "עלויות תקציביות משמעותיות הנאמדות בעשרות מיליוני שקלים בשנה". העיקר שנתניהו הבטיח לשרון לא לקצץ.

/// רוני דורי

מילת השבוע

//

דור סער־מן

בישראל, האויב של החוק הוא הקומבינה. ועכשיו היא נהפכת לחוק בעצמה

"מדינת חוק" היא לא האסוציאציה הראשונה שעולה כשחושבים על ישראל. לא כי אנחנו מושחתים באופן מיוחד או נשלטים בידי הפשע המאורגן, אלא פשוט כי אנחנו... ישראלים. חוק הוא הוראה רשמית, מחייבת, כזו שמצייתים לה, ככתבה. ואנחנו לא חזקים ברשמיות, בהתחייבות, בציות, בהיצמדות לכתב. אנחנו מעדיפים לעשות הכל בערך, על הדרך, כמו שנראה לנו, בלי לקרוא ועם לדבר חופשי. ככל הנראה אנחנו המדינה המובילה בעולם בלהרכיב רהיטים של איקאה בלי להסתכל בהוראות, אז שנציית לחוק? יש לזה גם יתרונות, כמובן. הגמישות, היצירתיות, המהירות.

כך, האויב של החוק הוא לא הלא־חוקי. מי שפועל בניגוד לחוק עושה זאת בדרך כלל במודע, לרוב גם יודע מה ההשלכות, ולמדינה יש כלים להתמודד איתו. מה שמאיים יותר על שלטון החוק, שמכרסם ושוחק אותו יותר, ודאי בהקשר הישראלי, הוא הקומבינה. המעקף, הקריצה, הפרצה, המאעכערים של מתחת לשולחן. ובכל אלה הישראלים טובים, ולפעמים גם גאים.

עכשיו קורה דבר מטריד: החוקים הם בעצמם כאלה, מכשירי מאכערים וקריצות ופרצות. לא תפורים כמייצרי סדר אלא בהגדרה כמחוללי כאוס. לא שואפים להיות אוניברסליים אלא נתפרים פרסונלית. מהו "חוק דרעי 2" אם לא אבי הקומבינות (עוד יותר מ"חוק דרעי 1"). וזה קורה באחת הממשלות הדתיות אי פעם. כיוון שדת, ודאי הדת היהודית, כל כולה אמורה להיות מחויבות לחוק (בפרסית עתיקה "דת" זה פשוט חוק), על פרטיו הקטנים, ממשלה דתית היתה יכולה לבסס כאן אמות מוסר וחוק גבוהות ביותר. אבל כנראה לפני שהם דתיים או חרדים, שרי הממשלה הם בעיקר ישראלים, שיודעים שאם הופכים את המעקף עצמו לחוק — כבר לא צריך לעקוף את החוק.