"מדינת חוק" היא לא האסוציאציה הראשונה שעולה כשחושבים על ישראל. לא כי אנחנו מושחתים באופן מיוחד או נשלטים בידי הפשע המאורגן, אלא פשוט כי אנחנו... ישראלים. חוק הוא הוראה רשמית, מחייבת, כזו שמצייתים לה, ככתבה. ואנחנו לא חזקים ברשמיות, בהתחייבות, בציות, בהיצמדות לכתב. אנחנו מעדיפים לעשות הכל בערך, על הדרך, כמו שנראה לנו, בלי לקרוא ועם לדבר חופשי. ככל הנראה אנחנו המדינה המובילה בעולם בלהרכיב רהיטים של איקאה בלי להסתכל בהוראות, אז שנציית לחוק? יש לזה גם יתרונות, כמובן. הגמישות, היצירתיות, המהירות.

כך, האויב של החוק הוא לא הלא־חוקי. מי שפועל בניגוד לחוק עושה זאת בדרך כלל במודע, לרוב גם יודע מה ההשלכות, ולמדינה יש כלים להתמודד איתו. מה שמאיים יותר על שלטון החוק, שמכרסם ושוחק אותו יותר, ודאי בהקשר הישראלי, הוא הקומבינה. המעקף, הקריצה, הפרצה, המאעכערים של מתחת לשולחן. ובכל אלה הישראלים טובים, ולפעמים גם גאים.

עכשיו קורה דבר מטריד: החוקים הם בעצמם כאלה, מכשירי מאכערים וקריצות ופרצות. לא תפורים כמייצרי סדר אלא בהגדרה כמחוללי כאוס. לא שואפים להיות אוניברסליים אלא נתפרים פרסונלית. מהו "חוק דרעי 2" אם לא אבי הקומבינות (עוד יותר מ"חוק דרעי 1"). וזה קורה באחת הממשלות הדתיות אי פעם. כיוון שדת, ודאי הדת היהודית, כל כולה אמורה להיות מחויבות לחוק (בפרסית עתיקה "דת" זה פשוט חוק), על פרטיו הקטנים, ממשלה דתית היתה יכולה לבסס כאן אמות מוסר וחוק גבוהות ביותר. אבל כנראה לפני שהם דתיים או חרדים, שרי הממשלה הם בעיקר ישראלים, שיודעים שאם הופכים את המעקף עצמו לחוק — כבר לא צריך לעקוף את החוק.