חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// נתניהו מאבד את הבלמים /// פינוי בזן מתקדם לשום מקום /// בלקסטון יוצאת לקרב על ההייטק הישראלי /// האוסקר הצליח לשמור על הערך העליון שלו
נתניהו
בודק את גבולות ההתפרעות
ראש הממשלה ציית לבג"ץ ומינה שר משפטים. אבל הכל נעשה בדרכו העקומה והנכלולית של בנימין נתניהו, והעניין שוב הובהל לפתחו של בית המשפט. המינוי של אופיר אקוניס נועד להרוג להקת ציפורים שלמה, מעיקרון הפריטטיות שבהסכם הקואלציוני עד בנימין גנץ והיועץ המשפטי אביחי מנדלבליט. אחרי מה שעשה ליועמ"ש בישיבת הממשלה הזאת, ספק כמה תחזיק סבלנותו של היועץ שלא להכריז על נבצרות לנוכח הכאוס החוקתי והמשטרי. ואם זה לא יקרה כעת, זה יקרה בעקבות ההתגוללות הבאה.
כי נתניהו בוחן כל הזמן את גבולות ההתפרעות. כאילו הוא מניח שירוויח בכל מקרה: או שהיועץ ובג"ץ ימשיכו לעכב את ההכרזה על נבצרות, או שהוא יבעיר את המדינה בזעקת הקורבן על "פקידי המשפט מהשמאל" שמפילים ראש ממשלה מכהן, או מה שזה לא יהיה. גם אם היה ברור שנתניהו יאבד בלמים ככל שיתקדם מועד סיום המנדט שלו להרכיב את הממשלה — והוא יודע לאבד את הבלמים, כפי שכבר עשה במשרד התקשורת שהתגלגל לתיק 4,000 — לא היה אפשר לדמיין את הדרך הזאת. יש לו דרכים משונות, ומסוכנות, לומר לנו שהוא לא הולך.
/// משה גורלי
בזן
סוף עידן של מי?
"סוף עידן בזן בחיפה", בישרו הכותרות השבוע. כדי להבין מה הוליד אותן, ובעיקר מדוע הן שגויות, צריך לחזור חצי שנה אחורה. באוקטובר אשתקד מונתה ועדת המנכ"לים, שהיתה אמורה להגיש בתוך 90 יום את מסקנותיה בנוגע לעתיד מפרץ חיפה. הוועדה משכה קצת את הזמן, ואז, בסמיכות מקרית לבחירות מספר 4, החל יו"ר המועצה הלאומית במשרד ראש הממשלה, פרופ' אבי שמחון, להאיץ את עבודתה. הוא אף הגדיל לעשות והכריז על "ישיבת סיכום" יומיים לפני פתיחת הקלפיות.
אלא שהתוכנית למימוש החזון הנכסף של פינוי המפעלים נתקלה במציאות שבשטח. אנשי המקצוע טענו, ובצדק, שהיבטים רבים בהצעת שמחון אינם מגובים מקצועית או פיננסית, ועלולים לעלות למדינה מאות מיליוני שקלים. הוותיקים שבהם עוד זוכרים הפרות הסכמים של המדינה מול חברות פרטיות, שעלו לה בפיצויים של מאות מיליוני שקלים, כגון ביטול הקמת בתי כלא פרטיים או שינוי ההסכם עם אסותא להפיכתו של בית החולים באשדוד לציבורי.
ומה קרה השבוע? השליחות הפוליטית ששמחון נשלח אליה לא סייעה בבחירות הקודמות, אבל כנראה הוא עדיין מקווה שתעזור בבחירות מספר 5. כך נולדה החלטה חפוזה על פינוי המפרץ "בתוך עשור". הנזק שאיימה לחולל התוכנית המקורית, שדחפה לפינוי בכוח, אמנם הוסר, אבל פינוי "בתוך עשור", עם אינספור תנאים שצריכים להתקיים ושפע זמן להפעלת לחצים פוליטיים, הוא איום שבתי הזיקוק ויתר מפעלי המפרץ קונים בשמחה. העיקר ששמחון סיפק לשולחו "סוף עידן" להתהדר בו.
/// גלית חמי
בלקסטון
יאללה מלחמה
בלקסטון, קרן ההשקעות הגדולה בעולם, הודיעה השבוע על כניסה לישראל, עם קרן חדשה של 4.5 מיליארד דולר. זה סמל סטטוס די מרשים: עד כה בלקסטון הפעילה משרדים רק בניו יורק ובלונדון; עכשיו היא פותחת עוד שניים, בסן פרנסיסקו — ובתל אביב. קרנות בינלאומיות כגון אינסייט וטייגר גלובל כבר פועלות כאן, הופכות את ישראל לזירה רותחת של ענקי ההשקעות ומנפחות ללא הפסקה את שווי הסטארט־אפים המקומיים. מצד אחד, אלה חדשות מצוינות, מקפצה נהדרת לסטארט־אפים ובשורה טובה למשק כולו.
מצד אחר, הכניסה של בלקסטון תשנה את השוק המקומי. זו לא רק הדחיקה הצדה של המשקיעים הישראלים. אלה לא רק סכומי העתק (בבלקסטון מנהלים 649 מיליארד דולר) שמשנים את המשחק. זו גם הגישה. כדי להבין משהו על רוח הקרב של בלקסטון אפשר לחזור לציטוט אחד של סטיבן שוורצמן, שהקים אותה ועומד בראשה עד היום. כשממשל אובמה רצה להעלות מסים על רווחי הקרנות, שוורצמן (היהודי) אמר שהעלאות מסים הן "מלחמה, כמו הפלישה הנאצית לפולין ב־1939". אחר כך הוא התנצל, אבל המלחמה נותרה מוטיב חוזר. "אני לא רוצה סדרת קרבות, אלא מלחמה. אני תמיד חושב איך לחסל את האויב", אמר למשל בהמשך. במילים אחרות, החיבוק של בלקסטון מפתה, אבל נעים זה לא יהיה.
/// סופי שולמן
האוסקר
לעתים הגבר הלבן פשוט מצוין
בשנים האחרונות האקדמיה האמריקאית לקולנוע עושה מאמצים כבירים ומוצדקים לייצר גיוון בקרב בעלי זכות ההצבעה לאוסקר כדי לגוון את רשימת המועמדים והזוכים. וזה עובד: בשנה שעברה זכה סרט קוריאני, השנה זכו שחקנית קוריאנית ובמאית ילידת סין, ומספר הזוכים השחורים (מארצות הברית או בריטניה) היה חסר תקדים. אלא שהצורך בגיוון עלול לפגוע גם במטרה העיקרית של הטקס: לכבד את תצוגות הקולנוע והמשחק הטובות ביותר של השנה.
לפני הטקס היה אפשר לראות את זה היטב כשרבים מעמיתיי בארצות הברית, מבקרי קולנוע ומומחי אוסקר שמרבים לדייק בתחזיותיהם, הימרו שצ'דוויק בוזמן יזכה בפרס השחקן הטוב ביותר על "הבלוז של מא רייני". זה נשמע הגיוני, להעניק את הכבוד הזה לשחקן אהוב אחרי מותו, ועוד למי שהיה אקטיביסט ושיחק בסרט כל־שחור שהחשיבות הייצוגית שלו רבה. היתה רק בעיה אחת: הסרט לא טוב. ואת זה העיתונאים האמריקאים סירבו לראות. הסרט הבריטי "האבא", לעומת זאת, ריסק רגשית את כל מי שצפה בו, בייחוד בזכות המשחק של אנתוני הופקינס. והאוסקרים, בסופו של דבר, הם לא ספירת ראשים של ייצוג סטטיסטי מדויק, הם פרסים על מצוינות. לא היתה שום תחרות בין המשחק של הופקינס לכל שאר המועמדים, והוא אכן זכה. לפעמים קורה שהגבר הלבן פשוט באמת מצוין.
/// יאיר רוה
צילום: אי.פי
מילת השבוע
//
דור סער־מן
מאחורי המילה המכובסת "שינוי" מסתתר קיפאון
כשיוסף (טומי) לפיד הוביל את מפלגת שינוי להצלחה מסחררת בבחירות, הוא הבטיח לשנות הרבה דברים, בעיקר בגזרת דת ומדינה. זה לא קרה, וזה היה עוד שלב בשחיקת ההבטחות לשינוי בפוליטיקה הישראלית. עכשיו שוב הורגים את המילה הזאת.
בעבר, אם היינו חושבים על ממשלה שכוללת את אביגדור ליברמן, מרב מיכאלי, ניצן הורוביץ, גדעון סער, יאיר לפיד ונפתלי בנט היינו קוראים לה "ממשלת אחדות" (ותוהים איך לעזאזל הגענו לזה). עכשיו המונח המקובל הוא "ממשלת שינוי", אבל השינוי כאן מכובס בדיוק כמו "אחדות".
כי השינוי היחיד הוא שראש הממשלה לא יהיה נתניהו. ממשלה בהרכב כזה או דומה לזה לא באמת תוכל הרי לשנות שום דבר אחר. וחבל, כי יש הרבה מאוד דברים שכדאי לשנות. היא לא תוכל לשנות ראשית משום שהיא מורכבת מאנשים שרובם כבר ישבו בממשלות ישראל האחרונות, ולא שינו דבר. שנית, היא לא תצלול לעומק שני השסעים הגדולים שמחריבים את החברה הישראלית — בינינו לבין הפלסטינים ובין חילונים לדתיים. היא הרי לא תעז, וממש לא יכולה, להגדיר מחדש את היחסים בין דת למדינה, והיא לא תתקרב לתחילת הפתרון של הסכסוך. זו ממשלה של קיפאון, לא של שינוי. לא במקרה חבריה המסתמנים הסכימו מראש על סטטוס קוו: לא משנים כלום.
