חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// חיסונים נקנים בסתר /// ראש ממשלה תחת הגבלת "לעת הזו" /// דו"ח ההייטק מסמן מגמה מדאיגה /// בזן לא מתפנה, אבל אולי בעצם כן
רכש החיסונים
בעיית המחשכים
ישראל חתמה השבוע על הסכמים חדשים לקניית חיסונים מפייזר ומודרנה. משרד האוצר התנגד להיקף העסקה שתוכננה במקור, כחול לבן סירבה לכנס את הממשלה כדי לאשר את הקנייה משום שראש הממשלה סירב למנות שר משפטים, בנימין נתניהו והשר ישראל כץ בילו ימים רבים בתקיפת בני גנץ על הסירוב הזה, וכל הסאגה התנהלה, כרגיל, כמו שכונה. בסוף יש הסכם, מצומצם בחצי מהתכנון המקורי, ובסוף לא פתחו קופסת תקציב חדשה כדי לממן אותו אלא השתמשו בעודפים קיימים, ובסוף הכל כאילו בא על מקומו בשלום, אבל בעצם לא.
מאיפה בדיוק בא הכסף? מה הוא היה אמור לממן אלמלא החיסונים? למה לא חשבו להשתמש בכסף הזה מלכתחילה? האם הכמות שנקנתה בסופו של דבר היא זו שנדרשת או שהיא מוגזמת? איך נעשו החישובים? מה חושבים באוצר? עד כמה כל הסאגה הזאת צמחה מתוך צרכים פוליטיים של נתניהו?
אין לנו דרך לדעת. מלאי החיסונים בישראל, ההסכמים לקנייתם, המלצות אנשי המקצוע, השיקולים הכלכליים, תהליך קבלת ההחלטות — הכל חשאי. זה מידע שאינו גלוי לציבור. אז כן, מצוין שישראל מיהרה לקנות חיסונים. אבל הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה. צריך לדרוש, שוב ושוב, שהדברים ייעשו באופן שקוף, עם בקרה מקצועית ופיננסית מספקות. אחרת תהליך קבלת ההחלטות הלקוי רק ילך ויתרחב, וכל החלטה תהיה פתח לאסון. זו לא הגזמה: במקום שבו מתנהלות עסקאות מפוקפקות למכירה וקנייה של נשק או גז או נגיד, סתם נזרוק, צוללות — קבלת החלטות לא שקופה נהפכה לנורמה מטרידה. לפעמים התוצאה היא לטובת הציבור, לפעמים פחות, אבל כל עוד הדרך נעשית במחשכים, אין לנו אפשרות לדעת מה האינטרסים שהכתיבו אותה, ועד כמה היא באמת כיוונה לתוצאה.
/// גלית חמי
נתניהו
נבצר מבינתו
היועץ המשפטי לממשלה הודיע שלשום לבג"ץ ש"מכלול הנסיבות הרלבנטיות הקיימות אינו מבסס לעת הזו עילה לקביעה שיפוטית לפיה נבצר מהמשיב 1 למלא את תפקידו". "לעת הזו", הוא כותב; אולי מחר תגיע עת אחרת, והיועץ ישתכנע שהמשיב 1, ראש הממשלה בנימין נתניהו, פוגע בניהול המדינה או בדמוקרטיה הישראלית.
נבצרות היא נשק יום הדין, שמעולם לא הופעל על ראש ממשלה בריא (היא הופעלה למעשה רק פעם אחת, בעקבות האירוע המוחי של אריאל שרון). אבל היא מכשיר שהמחוקק הגדיר, היא נמצאת בארסנל. נתניהו, בתגובתו לבג"ץ, כופר בסמכות היועץ להכריז על נבצרותו, בטענה שהחוק לא מגדיר את היועץ מי שמחזיק בסמכות כזאת. יפה שנתניהו נצמד לחוקים.
בכלל, הוא שפע חיבה לחוק השבוע, עם הרעיון המחודש של חוק בחירה ישירה לראשות הממשלה. מעניין אם הוא חשב על כך שמתבקש שחוק כזה יקבע שנאשם בפלילים לא יכול להתמודד לראשות הממשלה; לתנאי הבסיסי הזה הרי אף ח"כ הגון לא יוכל להתנגד.
/// משה גורלי
ההייטק
המועדון נסגר
דו"ח ההון האנושי הטרי של רשות החדשנות ו־Start-Up Nation מציג תמונה מורכבת של ההייטק הישראלי. השנה החולפת, שהתחילה בפיטורים, הסתיימה בעלייה במספר המועסקים בענף, אבל במקביל 60% מהחברות מדווחות על קושי בגיוס עובדים. לחברות קטנות בדרך כלל קשה יותר לגייס: העבודה לעתים אינטנסיבית יותר, התנאים מפנקים פחות, וההימור של העובד גדול יותר אם עליו לבחור בסטארט־אפ צעיר ולא בחברה מבוססת, בינלאומית או מקומית. הקושי הזה לא במקרה הולך ומחריף, ויחריף עוד יותר.
בבום הנוכחי של ההייטק הישראלי, החברות הקצת יותר מבוססות מגייסות סכומי עתק, ואלה מאפשרים להן להעסיק יותר עובדים, להגדיל את המשכורות, לחלק אופציות מבטיחות ולהציע אופק בטוח יותר. ובכל הפרמטרים האלה הן רק יציעו יותר ויותר, משאירות מאחור סטארט־אפים קטנים ומתחילים עם הון מוגבל ועתיד מעורפל. כך, בום ההייטק הזה מגדיל את הפערים לא רק בין ישראלים עובדי הייטק לאחרים, אלא גם בתוך הענף עצמו. התוצאה עלולה להיות ירידה משמעותית במספר הסטארט־אפים; הקמת חברה היא מהלך קשה גם כך, וכיום הוא קשה עוד יותר למי שמגיעים לענף בלי קשרים ובלי ניסיון בהקמת חברות. אנחנו עלולים לראות את ההייטק הישראלי נהפך למועדון סגור לגמרי (עוד יותר משהוא כיום) של יזמים מנוסים ומקושרים. וזה יהיה רע ליכולת של התעשייה המקומית להמשיך לשגשג, ובעיקר ליכולת שלה לחדש.
/// הגר רבט
בזן
מפרץ החמדנות
ועדת המנכ"לים למפרץ חיפה התכנסה השבוע לישיבת סיכום, שלא ממש הצליחה לסכם כלום. ראש המועצה הלאומית לכלכלה פרופ' אבי שמחון חלם לצאת ממנה עם הצהרה חגיגית לציבור על פינוי מפעל בזן והקמת "מפרץ החדשנות" עם 100 אלף דירות, 2 מיליון מ"ר מסחר ומשרדים ופארק. אבל המתנגדים לא נתנו לו; אנשי משרד האוצר, משרד המשפטים ורשות מקרקעי ישראל חוששים שהתוכנית יקרה ולא ממש ישימה, ושום הצהרה חגיגית לא נשמעה.
ואיפה בזן בכל הסיפור? החברה, כמובן, מביעה התנגדות לפינוי. אבל לא באמת. היא מעסיקה יותר מ־1,300 עובדים שיפוטרו במקרה של פינוי (ועוד אלפי עובדי קבלן), ולא הוציאה אותם להפגין, לחסום את רחובות המפרץ כדי למנוע את הסגירה. כן, היא מדברת על אסון למשק האנרגיה אם מפעל הדלקים הזה ייסגר, אבל עושה רושם שהיא גם קצת מחכה שייסגר, ורצוי בהקדם. ככל שתקדים לסגור, תקבל מהמדינה פיצוי גדול יותר; ככל שיעברו השנים, יודעים בבזן היטב, שוק האנרגיה המשתנה יזדקק להם פחות ופחות, והפיצוי יהיה נמוך יותר ויותר. פחות מפרץ החדשנות, יותר מפרץ החמדנות.
/// דרור מרמור
צילום: שרון צור
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הכשלים באגף השיקום מעידים על הבעיה העקרונית עם הקונספט של "שיקום"
שיקום היא אחת המילים המכובסות ביותר בעברית. היא מבטיחה תיקון של בעיה ספציפית, למשל שיקום שיער פגום או שיקום הפה. עניין טכני, פתיר בקלות יחסית. אבל רוב השיקומים אינם כאלה; רוב השיקומים עומדים מול שבר כל כך עמוק, שאי אפשר להתייחס אליו רק כ"בעיה שאפשר לפתור". וכשמשתמשים במילה שיקום, בדרך כלל מסתירים באמצעותה את עומק הערעור.
זה נכון, למשל, בנוגע לרעיון של "שיקום אסירים", תחום שנמצא בשפל ושמנסה, בכמה אמצעים דלים, להתמודד עם קצה קרחון של עוולות חברתיות רבות־שנים — אפליה, הסללה, מצוקה ועוני. וזה נכון, כמובן, לגבי אגף השיקום של משרד הביטחון, שמתעמר בנכי צה"ל, במי שהשאיר בשדה הקרב יד, רגל או חתיכה מהנפש. העדויות לגבי עבודת האגף שעלו בשבועות האחרונים הראו שהוא עושה הכל חוץ מלשקם, אפילו לא מנסה לפתור בעיות. עניין טכני, אבל כזה שמנסה להגן על קופת המדינה, לא לסייע לאנשיה. ה"שיקום" הזה מתעלם גם הוא מהשבר הגדול, זה שמתחולל בנפש כולנו בגלל החיים במדינה שנמצאת במלחמה תמידית, וזה שאירע בין המדינה לאזרחיה.
שיקומים שכאלה מעדיפים לטאטא הרחק מהעין את מי שמתקשה ונאבק, ולהדחיק את המורכבות של חברה אנושית ואת הקשיים הכרוניים בשמירה על המארג שבה. שיקום, כל שיקום — בדיוק כמו בשיקום שיער או בשיקום פה — צריך להתחיל מהכרה והבנה, מזיהוי מדויק של עומק הבעיות. החברה הישראלית זקוקה עכשיו, עוד יותר מתמיד, לשיקום אמיתי. אבל מי יעז לצלם את שורש הריקבון?
