קודם כל זו עבודה בעץ מלא בלבד. לא דיקט, סנדוויץ' או פורניר, שהם החומרים העיקריים בנגרות עכשווית. זו גם עבודה על טהרת מחברי עץ, בלי מסמרים וברגים, ואפילו הפיניש טבעי: אני לא משתמש בלכות כימיות־תעשייתיות, אלא בשמנים שונים, דונג דבורים או שלאק (פוליטורה), שעשוי מהפרשה של חיפושית הלכה.

יש סיבה למה הרהיטים של פעם מחזיקים דורות, ואילו כיום רהיטים לא שורדים מעבר דירה. עץ הוא חומר חי, הוא מתרחב ומתכווץ, וכשאתה מחדיר לתוכו ברגים ומסמרים ממתכת, שהיא בעצם חומר זר, עם הזמן הם נידונים להשתחרר ולהתנתק.

המחבר הכי קלאסי נקרא "זנב יונה": מדובר במחבר בצורת טרפז, שאפשר לראות בעיקר במגירות, ושהיופי שלו הוא שיש בו נעילה גיאומטרית שמאפשרת לו להחזיק את עצמו גם בלי דבק. מחבר נפוץ נוסף הוא "סין וגֶרֶז", שהוא חיבור זכר ונקבה פשוט שניתן לעשות בכל מיני דרכים.

יש לי כמה מאות כלים, וחלק מהם כלים עתיקים ומיוחדים שהתגלגלו אליי בכל מיני דרכים. בהרבה מקרים אני גם נדרש לבנות את הכלים שלי בעצמי, נגיד כשצריך מקצועות או מסורים קטנים שיודעים לספק איזו צורה ייחודית או קימור מסוים, שכלים רגילים לא יכולים לבצע. גם את הכלים אני בונה מעץ, ואת הלהבים שבהם אני קונה ומרכיב אחרי שהעברתי להם השחזה מיוחדת. גם פטישים לפעמים אני בונה בעצמי. בכל מקצוע מסורתי, אם תלך אחורה בזמן, כך היה. לא רק הנגר, גם הנפח הכין לעצמו את הכלים וגם הסנדלר.

את הרוב. לוקח הרבה זמן לייצר כל רהיט כזה. זו גם המדיטציה וגם הספורט שלי. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי מקציע איזה לוח, מזיע עליו את הנשמה ומייחל לאיזה מסור חשמלי. אבל בזה בחרתי. אני פה בשביל הדרך. כי מכונות אמנם חוסכות לנו זמן, אבל הן גם חוסכות מאיתנו מיומנות.
ולמרות זאת אני לא חרדי בקטע הזה. אם יש מהלכים שהם יותר מדי עבורי, כמו פריסות מסובכות של עץ, או שיש לי לקוח לחוץ מאוד  — אני הולך לקולגה עם ציוד מתקדם.

תמיד השלב הראשוני של כל פרויקט, שלב עיבוד החומר, הוא כסאח. ככל שהעבודה יורדת לרזולוציה קטנה יותר, היא מתעדנת ונעשית גם קלה יותר פיזית. אני כבר מכיר את עצמי ויודע איך לעבוד כך שלא אגיע לרגעי שבירה. האתגר הוא בעיקר מנטלי, בעצם הבחירה לעשות את זה כך, אפילו שאתה יודע שיש פתרונות קלים יותר. יש מקרים שאני צריך לעשות ממש עבודה רוחנית על עצמי, אז אני לוקח הפסקת קפה והולך להירגע ולהתבונן בעצמי פנימה ולעשות מחדש את הבחירה בדרך שבה בחרתי.

המכונות מרחיקות אותנו מהחומר ובעיקר מעצמנו. במלאכה יש לך איזו פגישה אינטימית עם עצמך, כשהחומר הוא חבר שמלווה אותך בדרך ולוקח אותך לסיבוב. כשאתה בתוך המלאכה, אתה מכייל את עצמך ברמות שאנחנו פחות ופחות עושים היום.
אין דבר פסול בלעשות נגרות מסורתית עם מכונות. זה פשוט הקטע האישי שלי. אני החלטתי להיפטר מהמכונות כי לא רציתי יותר את הרעש והאבק, ואז גיליתי כמה הרבה יש במלאכה עצמה, וכמה אפשר לשכלל את הגוף לעשות איזושהי פעולה ולהעסיק את כל החושים שלנו בזה. מאז אני מגלה את זה בכל יום מחדש. אני יכול לראות אם לוח טוב או לא ישר בעיניים; אני יכול להרגיש בידיים אם משהו מחוספס, מפולש או ישר; אפילו בצליל, אני כבר שומע אם כלי לא מושחז. אתה לאט לאט מגלה דברים ומבין את האיזון העדין שאתה צריך לעשות עם הגוף שלך, וזה דורש ממך להיות בנוכחות הרבה יותר גבוהה.

מצד אחד, יש היום בעולם תנועה הולכת וגדלה של איטיות, כמו סלואו־פוד. העולם מבקש איזון שכזה, לחזור לעשות דברים אמיתיים בעולם ולא קוד. רוב התלמידים שלי הם מתכנתים שרוצים לחזור לעבוד בידיים. אז כן, אפשר להגיד שאני חלק מאיזושהי תנועה, ואפילו אחד מחלוציה בארץ. מהצד האחר, החזרה לנגרות מסורתית היא לא דבר חדש. לפני 200 שנה בערך, במקביל למהפכה התעשייתית, כבר היה בית ספר באנגליה שלימד נגרות מסורתית תחת השם "Fine Woodworking". כבר אז היתה הבנה שצריך לשמר נגרות אומן.

שרפרף מעץ מלא

"יש סיבה למה הרהיטים של פעם מחזיקים דורות וכיום רהיטים לא שורדים מעבר דירה. עץ הוא חומר חי, הוא מתרחב ומתכווץ, וכשאתה מחדיר לתוכו ברגים ומסמרים ממתכת, שהיא בעצם חומר זר, עם הזמן הם נידונים להשתחרר ולהתנתק"

בכלי נגינה יש קסם מיוחד. עם כיסא או שולחן אתה מבין די מוקדם בתהליך איך המוצר עומד להסתיים. ואילו בכלי נגינה, עד שלא שמת בהם מיתרים, אתה לא יודע מה באמת בנית.

תמיד יצרתי דברים בידיים, עסקתי באמנות וציירתי קצת, ובגיל 17 פשוט התאהבתי בעץ. היה לי חבר שלימד אותי לעבוד בעץ והיינו מגלפים מקטרות, צ'ילומים וקופסאות לקססה. דרכו הבנתי שעץ הוא חומר חי ומשתנה ואתה צריך להתאים את העבודה לחומר — הבנה שהיא אבן יסוד בעבודה שלי עד היום.
קצת אחרי, בגיל 21, ראיתי מודעה בעיתון שמחפשים נגר בחווה חקלאית בערבה. אף שהייתי די חסר ניסיון קיבלו אותי שם, והדיל היה שאני דואג למשק החי ובתמורה יכול לשחק בנגרייה כמה שבא לי. זו היתה הפעם הראשונה שניגשתי למכונות, ולא היה לי מושג מה אני עושה. זה ממש נס שיש לי עשר אצבעות. כך לימדתי את עצמי. זה דרש הבנה אינטואיטיבית של החומר וגם של מבניות, של תפיסה הנדסית — שהיתה לי ואני כל הזמן עדיין רוכש אותה. וכמובן בעיקר למדתי מטעויות. כך המשכתי עד שבגיל 28 פתחתי סטודיו משלי.

זה טריקי מאוד. כבר כשהתחלתי, היה לי ברור שנגרות מסורתית זו נישה קטנה, ופרנסה אין בשפע. השינוי קרה כשהבנתי שאני יכול גם ללמד ומאז ועד היום משם מגיעה עיקר הפרנסה.