*

מתי ההיסטוריה התחילה? יש בעיה בתאריכים. אמרו פעם שהציביליזציה נולדה עם החקלאות, לפני כעשרת אלפים שנה. בייתנו את החיטה, והפכנו מיצורים שורדים — לעצמנו. גילו שזה לא נכון. בטורקיה מצאו קומפלקס מקדשים מפוארים, עם עמודים ופסלים והכל, שקדם למהפכה החקלאית ב־1,500 שנה. בכרמל מצאו שרידים ממבשלת בירה, שבימי המקדשים בטורקיה כבר היתה בעצמה עתיקה. אנחנו לא יודעים מה התחיל מתי.

גם ההיסטוריה הרשמית, שנפתחת עם המצאת הכתב לפני 5,400 שנה, מתבהרת רק במחציתה השנייה — אז סיפורי אגדה על מבול ואלים שמסתובבים בינינו מתחילים להתחלף בתיעודים עובדתיים יותר.

לכן זה מיוחד כל כך כשפרטים מהחיים ה"יבשושיים" של העידנים הרחוקים־מאוד משתחלים אל בין הפסוקים ההדוקים בתנ"ך, לדוגמה, ומאפשרים לדמיין משהו מעברנו המפתיע. וזה הכי מיוחד כשמדובר באוכל.

אני חושב על משה רבנו, שבשמות ל' פסוק כ"ג מקבל מהקב"ה רשימת מרכיבים לרקוח מהם את משחת הקודש לבית המקדש. אחד מהם הוא קינמון. זה כנראה הקינמון המוכר לנו — הקליפה הפנימית העדינה של גזע העץ קינמון ציילוני, או הגסה יותר והמוכרת יותר בארץ, של עץ הקסיה ממיאנמר. בשלהי ימי התנ"ך התבלין כבר נודע בשם הזה. מקורו כנראה שֵׁמִי, אולי פניקי.

וזה הרמז המיוחד. לפי סברה מרתקת, בפניקית קינמון זה "תבלין סיני", קין־מון. כמו שקָרְדַמוֹן, שמו הלועזי של הל, הוא "תבלין גרגירי". ואולי זה שיבוש המילים "עץ מתוק" בשפה אסייתית. כך או אחרת, הוא משם, ואותו הקב"ה הזמין במדבר.

למצרים הוא הגיע כ־200 שנה לפני לידת משה, במשלחת שחזרה מארץ פּוּנט, כנראה ג'יבּוטי שעל חופי המצר בין הים האדום לאוקיינוס ההודי. פונט היתה מהתחנות האחרונות בדרך התבלינים הקדומה, רשת נתיבי שיט בין אינדונזיה למזרח התיכון ומבואות אירופה. בסביבות 2,000 לפני הספירה — תקופת המבול, לכאורה — אוניות סוחר אסייתיות כבר הזינו את העולם העתיק בפלפל שחור, ציפורן, קינמון, מוסקט.

לפני עשרים שנה התפרסם רעיון שמאז נצרב בידע הכללי שלנו, בטח שמעתם על זה — שאנחנו אוהבים תבלינים כי הם שומרים מקלקול. הטעמים והריחות העזים שלהם הם תרכובות טבעיות של דוחי חרקים, קוטלי פטריות ואנטיביוטיקות שהצמח ייצר להגנתו, וכיוון שהן מגינות קצת גם על התבשיל ועלינו, התפתחה בנו העדפה של תבלינים. הם עושים לנו "טעים!". אמרו את זה חוקרים מאוניברסיטת קורנל, שניתחו כאלף מתכוני בשר מ־36 ארצות, וגילו שבמטבחים מאזורים חמים יותר המתכונים מתובלים יותר. והרי בחום בשר מתקלקל, אז הם הסיקו שהטעם המקומי בתבלינים נגזר מהנחיצות התברואתית שלהם. איפה שהם היו נחוצים, אנשים נטו לאהוב חריף.

לפני כמה שבועות פורסמה הפרכה לתיאוריה ההיא. חוקרים מאוסטרליה ומאוניברסיטת קיימברידג' באנגליה בדקו פי 30 מתכוני בשר, מיותר אזורים, והצליבו יותר משתנים בניתוח משוכלל יותר, וגילו שכשמחפשים קשרים בין מספר תבלינים למחלות מעיים או הרעלות מזון, לא מוצאים, והם דווקא מצאו קשרים כלכליים — באזורים עניים מתבלים הרבה יותר. בקיצור, זה מגניב לפענח את יסודות התרבות בתרגיל סטטיסטי, אבל זה כנראה לא אפשרי. אנחנו מורכבים מדי לזה.

לשאלות גדולות אפשר כנראה לתת רק תשובות קטנות. ולשאלה איך תבלינים ממיאנמר היו נושא שיחה למרגלות הר סיני אני יכול לחשוב רק על תשובה אחת: שאוכל הוא דבר לא טעים.

וכן, זה אבולוציוני לגמרי. חיווטי מוחנו, שממלאים אותנו עונג כשבלשון נוגע סוכר ומכווצים לנו את הפרצוף כששופכים עליה לימון, גם דאגו שרוב המזון שלנו יהיה לנו תפל. זה מה שמניע אותנו להמליח, ולחבר בצלחת כמה דברים שונים — ולתבל. הציביליזציה כנראה צמצמה מאוד את המגוון התזונתי שלנו. ואולי מאז ומעולם היתה בנו עצבנות קולינרית. כך או אחרת, המזונות מעשה ידי אדם הקדומים ביותר ששרדו הם תיבולים עזי טעם: מזונות מותססים, רוטב סויה, בירה. ותבלינים. את הכלכלה בת אלפי השנים שהם תדלקו אי אפשר להסביר בתועלת בריאותית. רק בטעם הקיצוני המרוכז שבפרח או הקליפה היבשים — הטעם האהוב על אלים ואנשים, שלא נמצא בטבע.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"