*

כריס אנדרסון הוא מתמטיקאי, סטטיסטיקאי ומרצה לכלכלה באוניברסיטת קורנל. חברו דיוויד סאלי, תיאורטיקן בתורת המשחקים, גם הוא פרופסור בקורנל. שני חובבי הכדורגל הללו פיתחו יחד מדד מבריק לבחינת איכות קבוצות: הם לקחו את כל הנתונים האפשריים על ביצועי השחקנים בליגת הפרמיירליג, ואז דירגו את השחקן ביחס לשחקן הממוצע (0.0): כוכב הוא 2.0, שחקן 1.0 הוא שחקן טוב מאוד — וגם להפך, שחקן 1.0– הוא מתחת לממוצע, ושחקן 2.0– הוא גרוע מאוד. אחר כך, המדד של אנדרסון וסאלי בוחן בכל קבוצה את 11 השחקנים ששיחקו הכי הרבה דקות בעונה, ומזהה מי מהם הוא החוליה החלשה בקבוצה, ומי מהווה חוליה חזקה יותר.

שלא במפתיע, הקבוצות שהשחקנים שלהן מדורגים טוב ביחס לליגה הן הטובות ביותר, ולהפך. אבל מה שאנדרסון וסאלי גילו עוד הוא שהקבוצות הטובות והמפתיעות ביותר הן אלו שאין להן חוליה חלשה, בעוד לקבוצות המאכזבות ביותר יש כמעט תמיד חוליה חלשה ואפילו שתיים. במילים אחרות, קבוצה יכולה להתהדר בחמישה שחקנים מצוינים (2.0) וארבעה סבירים (1.0), אבל אם יש לה שחקן אחד שמדורג 2.0–, היא תצליח פחות מקבוצה שבה כולם משחקים סביר (1.0) חוץ משחקן אחד ממוצע (0.0).

החוליה החלשה, מסביר אנדרסון, היא זו שתקבע איפה הקבוצה תסיים בקבוצה: "הקבוצות עם החוליה החלשה הכי חזקה — הן אלו שמצליחות מעבר למצופה ולתקציב. מי שמוכיחה את זה באופן המובהק ביותר היא לסטר סיטי של עונת 2015/16: היא לא ניצחה מפני שריאד מאחרז היה השחקן הכי חזק, אלא מפני שדני סימפסון היה השחקן החלש הכי חזק".

זוהי, בעצם, גרסת הספורט של תיאוריית ה־O-Ring, תיאוריה כלכלית שפותחה על ידי הכלכלן מייקל קריימר אחרי שמעבורת החלל צ'לנג'ר התפוצצה בגלל טבעת גומי קטנה. התיאוריה מורכבת, אבל בשורה התחתונה, היא מאששת את הקלישאה המוכרת: שרשרת חזקה רק כמו החוליה הכי חלשה שלה.

ביחידות מובחרות בצה"ל מאמינים בתיאוריית החוליה החלשה, ולכן כל חייל בהן חייב לעמוד בסטנדרט מינימלי של נחישות, אינטלקט, כוח, הבנה ויכולות תקשורת. אם חייל אחד לא מבין את המשימה לאשורה, גם היחידה הטובה בעולם עלולה להיקלע לאסון.

בשנה האחרונה אנחנו רואים איך וירוס הקורונה, שתוקף בעיקר את האנשים החלשים ביותר בכל חברה, יכול להחריב בתי חולים וכלכלות שלמות. מחקר חדש של אוניברסיטת ניו יורק מצא קורלציה ברורה בין אי־שוויון כלכלי לשיעור ההדבקה בחברה כולה.

התפיסה הפופוליסטית שלפיה "הווירוס קטלני רק לזקנים ולחולים" פגעה קשות בברזיל, שם גל הדבקות אינסופי הביא לכך שבתי חולים קורסים לנוכח מספר החולים הקשים והווריאנטים הרבים. המצב שם כל כך גרוע, שאחיות החלו למלא כפפות חד־פעמיות במים חמים ולקשור אותן על ידי החולים, כדי שיחושו "יד תומכת" בעודם גוועים. בהודו המצב חמור אף יותר. בארצות הברית, "החוליות החלשות" — אנשי השכבות הכלכליות התחתונות — נדבקו ראשונות והעבירו את המחלה גם לשכבות הגבוהות יותר, כך לפי מחקר של אוניברסיטת בּוֹל באינדיאנה. כמה מהאנשים הללו נאלצו להגיע לעבודה אף שהרגישו רע, וכך הדביקו אחרים? כמה מהם היו נשארים בבית לו יכלו להסתמך על שירותי רווחה ועל רשת ביטחון כלכלית ובריאותית?

תארו לעצמכם חוק שלפיו שכר המינימום שמקבלים החלשים מוצמד לבונוסים שמעניקים לעצמם ראשי השוק החזקים. טום דינאפולי, ראש המשרד לבקרה תקציבית במדינת ניו יורק, הראה שאם שכר המינימום היה צומח מ־1985 באותו קצב שבו צמחו הבונוסים בוול סטריט, הוא היה עומד היום על 44 דולר (עלייה של 1,271%). אפשר רק לפנטז איך מציאות כזו היתה משפיעה על החברה, הכלכלה והמגפה.

ואם כבר מדמיינים עולם שבו הרשויות מחזקות את החלשים, וכך גם את השרשרת שהיא החברה כולה: תארו לעצמכם את קבוצות הסופרליג, שקרסה בתוך 48 שעות, מציגות תוכנית כוללת שעוזרת, קודם כל, לקבוצות הכי חלשות באירופה — ואז היו כוללים בה ניסיון להשגת יותר כסף על ידי “הפרטה” של ליגת האלופות וניהולה על ידי גוף כלכלי־שיווקי־מקצועי. האם זה לא היה מסייע להן להשיג את מה שרצו? ובכלל, האם הרבה מבעיות העולם היו נפתרות או נעלמות, אם היינו מנסים לפתור את הבעיות שלנו על ידי חיזוקה של החוליה החלשה בחברה?