ח

ורף 2019, ואראנסי, הודו. שעת חצות. ישבתי במָניקַרניקה־גְּהַאט. גהאט הוא השם למדרגות היורדות מן העיר אל גדות הגנגא, שם נהוג לשרוף את הגופות. ואראנסי היא מוקד עלייה לרגל של מוות; להישרף על גדות הגנגא זו מצווה, המוות הטוב ביותר שניתן לבקש, ומניקרניקה היא הגהאט הקדוש מכולם. אנשים מכל רחבי הודו באים לגסוס בעיר או שמביאים את גופות קרוביהם להישרף בה. ישבתי במניקרניקה באישון לילה וסביבי מדורות בוערות עם גופות בתוכן, מדורות שאינן כבות אינספור שנים, כל להבה כמו שער נצחי אל העולם שמעבר. משפט מפורסם אומר על מניקרניקה: "כל האמביציות נגמרות פה", מעין "ממנטו מורי" ("זכור את יום מותך") בגרסה מקומית.

לצד המדורות, משפחות אבלות עמדו בדממה. מדי פעם נשמעו צלילי פצפוץ של עצי המדורה ושל חלקי הגופות. כל צליל חולף מדגיש בהיעלמותו את הרחש התמידי של האש. כולם שותקים; אין בכי, אין יבבות או יללות. הקהל מורכב מגברים בלבד. אסור לנשים וילדים לנכוח במקום, שכן הבכי שלהם עלול לבלבל את הנשמה, להפריע לה להשתחרר מהגוף. במצב כזה היא עלולה להפוך לרוח ולאחוז באחד הנוכחים. סיבה נוספת היא שנשים וילדים נחשבים טרף קל עבור רוחות, ולכן כדאי להרחיקם מהמקום.

בין המדורות, כלבים משוטטים ומחפשים שאריות אדם שניתן לנשנש. במרכז העניינים עומדת פרה באדישותה האופיינית, לועסת את שרשראות הפרחים שעד לא מזמן ענדה גופת המת, ובו בזמן מפרישה גוש צואה עסיסי אל הרצפה. אחד הבנים האבלים, עטוי בדים לבנים וראשו מגולח בהתאם למנהגי האבלות, פוסע לעברה במהירות, מרים בידיו החשופות את גללי הפרה ומוסיף אותם למדורה — שהרי גללי הפרה נחשבים קדושים ומטהרים.

לצדי יושב מעין מכשף ממוצא רוסי, "סכיזופרן שפוי" לדבריו. הוא אאוטסיידר־אינסיידר שגר שנים רבות בעיר ויושב כמה לילות בכל שבוע במניקרניקה, שם הוא "סופג את האנרגיה של הגופות". הוא רואה את מעשיו של הבן האבל ומסביר לי: "הוא טעה. אמורים לתפוס את הגללים ישר כשהם נופלים. אסור להרים אותם מהרצפה, היא מטמאת אותם". בהחלט רחוק מהלוויה כפי שאני מכיר אותה.

המעגל הנצחי של קורבן הדם

הירח החצוי ממשיך לנדוד מערבה במורד הרקיע, משתקף בנהר הגנגא החשוך. לצד מדורה אחרת, שבדיוק כבתה, יושב אדם מבוגר וקירח בגלימה שחורה ומורח את זרועותיו וחזהו באפר הגופה. בין כל אחת מתנועותיו האיטיות, התימהוניות, הוא קופא לזמן מה. האיש הוא סגפן מכת האָגהוֹרים, שמשתמשת בגופות כדי לצבור כוחות מאגיים. לשיטתם של האגהורים, שחרור רוחני מתאפשר רק דרך חריגה מעבר לרגשות קשים כמו פחד, גועל ובושה: באמצעות ריטואלים קיצוניים כמו אכילת חלקי גופות וצואה הם שואפים להתעלות מעל לחשיבה היומיומית המושתתת על ניגודים כמו טוב־רע ומושך־דוחה, וכך לראות ולחוש את האחדות שבכל.

לצדו של האגהורי מציץ מתוך תיק קטן חלקה העליון של גולגולת אדם. הגולגולת משמשת את האגהורי קערה לשתייה, אכילה וקיבוץ נדבות. היא מסמלת את חניכתו, שכן היא שייכת לגופה הראשונה אשר משה מהגנגא. בטקס שרפת הגופה נהוג לרסק את הגולגולת, כדי שהנשמה לא תיתקע, אבל במקרים שבהם הגופה לא זוכה להישרף היא צפה נפוחה במורד הגנגא. גופות כאלה הן שלל נחשק עבור האגהורים, שכן ללא השרפה נשמר הפוטנציאל המאגי שלהן: לאחר שמשה אותה מן הגנגא, האגהורי יאכל פיסה ממנה ויתיישב על הגופה כדי למדוט תוך מלמול מתמשך של מנטרה. לבסוף ייקח לעצמו את הגולגולת, ובכך יכופף את הרוח שנותרה בתוכה לשליטתו.

לעתים האגהורים אוספים כמות גדולה של גולגולות ומקריבים עבורן מנחות בשר ואלכוהול — פולחן המנוגד למיינסטרים ההודי הצמחוני, שבו מקריבים חלב וחמאה מזוקקת. במקרים לא נדירים, ילד או ילדה נחטפים ומשמשים קורבן להשגת מטרות ארציות, כמו פוריות או ממון, באמצעות כישוף. קורבן ילדים היה נפוץ בדתות עתיקות, ורק בחלק מהתרבויות הומר לקורבן חיה (למשל ביהדות, עוד מעקדת יצחק) או לקורבן צמחוני. התופעה המזעזעת של קורבן דם ממשיכה להתקיים בכל רחבי הפלנטה, וכרוכה במרדף המאגי אחר עוד ועוד כוח ושפע.

יש היררכיה מסוימת לריטואל הקורבן, שכן ההקרבה של כד חלב פחותה מהקרבת חיה, וכמובן — אין דבר יקר מחייו של ילד. בכישוף, ככל שהקורבן משמעותי יותר מבחינה רגשית, כך נדמה שגוברת האפשרות "לסחוט" מן המציאות את המטרה הרצויה.

רגע השיא של פסטיבל הקומבהמלה, הטבילה ההמונית בגנגא, היה הרגע שבו התהפכו היוצרות והטהור הפך לטמא: הפוליטיקאים ואנשי הדת קבעו שאין כל חשש מפני הווירוס, והפסטיבל נערך באותו אופן שבו התקיים מאז ימי קדם - בצפיפות וללא מיגון ראוי

יותר מדי גופות, מעט מדי זמן להקדיש לכל אחת

סוף אפריל 2021, ישראל. כל הסיפורים והרעיונות האקזוטיים הללו לא עמדו במבחן המציאות של הקורונה. העיתונות מדווחת על משבר הומניטרי בהודו, שמספר המתים בה שובר שיאים. בתי החולים קורסים, ואין די חמצן לכולם. הרופאים, שמתגלים כפילוסופים האמיתיים אל מול המוות, נאלצים לבחור איך לחלק את אספקת החמצן המוגבלת. במקרים רבים הם מסרבים לבחור, ודנים את כל הצדדים למוות בחנק.

כל אתרי שרפת הגופות, כולל מניקרניקה גהאט, נאלצים להתגמש אל מול המשבר ולוותר על הטקסיות העתיקה שליוותה את שרפת הגופה. יש יותר מדי גופות, ערמות על גבי ערמות, ומעט מדי זמן להקדיש לכל אחת.

מי הגנגא אולי קדושים ומטהרים מבחינה דתית, אך מזהמים מבחינה רפואית, וסוגיית הגופות בנהר היא חלק בלתי מבוטל מכך. בימים אלה הדגש המסורתי החזק מתנקם בהודו, מפני שלכל ערמת גופות נדרשת ערמה עצומה של עצים, ומאלה אין הרבה בסביבה. בשנים האחרונות התווספו משרפות חשמליות לאחת הגהאטות בעיר, אך לא למניקרניקה "הקדושה" ביותר. האחיזה הפוליטית של הממסד הדתי מעכבת את המעבר לשרפה חשמלית.

אני תוהה אם במצב כזה, שבו גם הגופות נחשבות מזהמות, המכשפים עדיין מצליחים להשתמש בהן. נניח שהצליחו להשיג גופה, האם ישרדו את העיכול של בשרה? מה יהיה דינה של אמנות המאגיה בעידן שבו מדע הרפואה מיטיב להסביר את המצב? אל מול אובדן כה גורף, אל מול האי־ודאות, הכאב והפחד — איפה הקסם בריטואל המוות העתיק? איפה האחדות המיסטית שמעבר לניגודים כמו חי־מת, או בריא־חולה?

אותן אמונות שאנחנו מוצאים מרתקות, אקזוטיות ומרגשות, הן גורם אפשרי לקריסה הנוכחית בהודו, שסופה אינו נראה באופק. פוליטיקאים מחופשים ליוגים ופרושים, בזקן ארוך ולבוש מסורתי, מתארים את הקורונה כ"שדה" שיש לגרש, כשהם מהדהדים סיפור מיתולוגי על שדה שרצתה להפוך לווירוס: השדה רצתה לטרוף כמה שיותר אנשים, וגופה הגשמי לא אִפשר לה, אז היא הפכה לווירוס שהרג את מי שלא שמר על כללי הדת. באמצע הסיפור, המחבר מציע לקוראים מנטרה שעוזרת לגרש את המחלה — שילוב של ג'יבריש עם קריאות "קישטא!" בסנסקריט.

רבנים שיאמרו שרק תפילה תרפא את הקורונה יזכו לבוז מהציבור, אבל כשמדובר בתרבות זרה, הרעיון של מנטרה וכוחות כישוף עלול להקסים. אלא שבשתי התרבויות האינטרס דומה: הדתיים בהודו, כמו גם בארצנו, מעוניינים שהסגר לא יחול על מקומותיהם. הם רוצים להמשיך בשגרה הישנה, וטוענים כי פתיחת המקדשים לציבור היא הדרך היחידה לחסל את שדת הקורונה, לנצח את האויבת הבלתי נראית.

כשדוחסים מיליוני מאמינים יחד, כמה מהם יידבקו?

הגישה המאגית אינה רק תגובה נקודתית. כבר בחורף 2019, רגע לפני התפרצות הקורונה, אוניברסיטת BHU בוואראנסי הוסיפה ללימודי האָיוּרוֶודה (הרפואה ההודית המסורתית) את "מדע גירוש השדים" המופיע בכתבים העתיקים. אף שתופעת גירוש השדים עודנה נפוצה בהודו, הנושא לא נלמד עד אז באקדמיה, מפני שאינו עומד בסטנדרטים מחקריים. אותה אוניברסיטה ביקשה להחזיר עטרה ליושנה, אך הקורס נסגר בתוך פחות משנה עקב היענות נמוכה וספקות מצד סטודנטים. על פניו, נראה שהדור הצעיר מתנער מהמסורת. ישנם אלה הרואים בכך התנוונות ואובדן זהות, אך עבור צעירים רבים, המסורת נתפסת ככזו שהכשירה — וממשיכה להכשיר — את המשברים המתמשכים שחווה הודו. ספקנותם חושפת את השחיתות הפוליטית תחת גלימתה של "חוכמה עתיקה". בימים אלה, כתגובה לקולות מהציבור, ממשלת הודו מנסה להגביל ואף למנוע את הגישה לרשתות חברתיות, כדי להשתיק את ההתנגדויות.

האכזבה הגדולה ביותר אל מול "הקסם של הודו", שמאז ומתמיד היה תלוי בניתוק של התיירות מהפוליטיקה המקומית, היא מה שהתרחש בפסטיבל הקוּמבָּהמֶלָה שנפתח בתחילת אפריל. הפסטיבל המפורסם מפגיש בין קהילות הסגפנים לבין כפריים בורים הבאים לקבל את ברכתם; בתווך ניצבים עסקנים פוליטיים בתחפושת דתית שאוספים מאמינים, או במילים אחרות: קולות של מצביעים. השנה נערך הפסטיבל בעיר הָרידווַּאר, ממרכזי המקדשים החשובים בהודו. רגע השיא של הפסטיבל הוא הטבילה ההמונית במי הגנגא למטרת היטהרות. ייתכן שזה הרגע שבו התהפכו היוצרות, והטהור הפך לטמא: מחמת אמונתם – או חמדנותם – של כמה מהפוליטיקאים ואנשי הדת, נקבע כי אין כל חשש מפני הווירוס. לא נדרש כל מיגון או שינוי באופן שבו התקיים הפסטיבל מאז ימי קדם. הקולות המושתקים בהודו מעיזים לטעון שייתכן שאותו אירוע, אשר הפגיש מיליוני אנשים בתנאי צפיפות וללא מיגון ראוי, הפך לאירוע ההדבקה הגדול בעולם עד כה, והוא האחראי להתפרצות הכה־נוראית.

דבר אחד בטוח: מבחינה מאגית, אין ספק שהפוליטיקאים מבצעים את קורבן הדם הגדול ביותר שהיה בהודו, כדי להמשיך לצבור עוד כוח וממון.

הכותב הוא חוקר תודעה ודוקטורנט באוניברסיטת תל אביב. מחקרו מתמקד במצבי תודעה במסורות היוגה והטנטרה