א

ריאלה ורטהיימר, במה עוסקת התערוכה שלך, "נוף מולדת"?

"במחלה של איתן, שהתגלתה לפני כשנה וחצי. היא עוסקת בחצי השנה שעברה מגילוי הגידול הסרטני בראשו ועד סוף ההקרנות והכימו. אני מלווה את איתן בכל הסיפור הזה".

מתי התחלת לעבוד על התערוכה?

"במרץ שעבר חזרנו לארץ מטיפולים באוסטריה והיה צריך סוף סוף לחזור לחיים, אבל אז התחילה הקורונה ונכנסנו לסגר הראשון. בסוף הסגר החלטתי להיכנס לסטודיו".

המחלה של איתן הובילה אותך ליצור?

"החודש שבין גילוי המחלה ועד הניתוח שהוא עבר היה מאוד דחוס. בחודש הזה איתן העביר לי את כל המידע שחשב שאני צריכה לדעת, ואת האחריות לנכסים ולעסקים שנותרו. לכן הקונספט היה שמירת אינפורמציה, שימור הידע.

"צילמתי תחתיות של סירות, הדפסתי על קנבס, ואת זה שפשפתי ושייפתי. אחר כך אספתי את כל פירורי השיוף למבחנות שנתלו על הקיר בתערוכה. שמרתי אינפורמציה כמו שמירה בפורמלין".

למה איתן העביר אלייך את המידע על העסקים והנכסים בבהילות כזו?

"הפחד הגדול היה שהוא יקום מהניתוח והוא לא יהיה הוא. אבל זכינו והוא יצא ממנו מצוין".

הגידול של איתן הוסר?

"הגידול אמנם לא הוצא במלואו, אבל זכינו באיתן כמו שהוא בחזרה. מההתחלה הוא אמר 'אני מבקש שלא תהיו עצובים. חייתי כמו חיים של כמה אנשים, הגשמתי את כל החלומות ואפילו יותר. לכן אני מעדיף איכות חיים על חיים ארוכים'. זה גרם לנו לפתח לא מעט הומור שחור".

* * *

ביום ו' האחרון הושקה התערוכה של אריאה ורטהיימר (64) בגלריה RawArt שבדרום תל אביב, שם היא תוצג עד 29 במאי. מחלתו של בעלה איתן (70) — בנו של מייסד ישקר סטף ורטהיימר, ומי שניהל את האימפריה המשפחתית עד מכירתה לוורן באפט תמורת 6 מיליארד דולר — נוכחת בכל העבודות.

אחת העבודות, למשל, עשויה יריעה גדולה הפרושה על הארץ, ומתחתיה שוכבות מאות מסכות שניתן לראות רק בווידיאו ארט. "אלה מסכות שמשתמשים בהן בהקרנות בפלג הגוף העליון", מסבירה ורטהיימר. "לכל מטופל בונים בבית החולים תבנית של הפנים שמותאמת בדיוק לו, והיא משמשת לקיבוע שלו כדי שלא יזוז על מיטת ההקרנות ולסימון מדויק של המקום המוקרן. אלה דברים שלמדתי דרך איתן".

איך השגת את המסכות האלה?

"פניתי לבתי חולים וביקשתי תבניות כאלה של מטופלים. התייחסתי ביראת כבוד לכל מסכה ומסכה שהנחתי במקומה, את כל תהליך ההנחה שלהן על הארץ רואים בווידיאו־ארט שמלווה את התערוכה. הכל הונח בעדינות, באהבה, התייחסתי אל המסכות כמו לילדים שלי. ואז כיסיתי את הכל ביריעה גדולה בצבע מדבר. השמיכה היא בעצם רשת הסוואה שמסתירה את כל המסכות".

למה?

"כי בסוף כולנו חיים עם רשתות הסוואה. אנחנו לא מכריזים בראש חוצות על הדברים הקשים שמעסיקים אותנו.

* * *

"גם אנחנו, כשנגמרו ההקרנות, אמרנו 'חוזרים לחיים, נחיה אותם הכי טוב שאפשר, נכסה ברשת הסוואה ונמשיך לחיות'. זה לא שהבעיות נעלמות, אבל הרשת המטאפורית הזאת מאפשרת לנו להיות אנשים נורמלים. המחלה איתנו כל הזמן, אבל אנחנו לא רוצים להנכיח אותה כל הזמן. כולנו יודעים שנמות יום אחד, 'נולדנו בשביל למות', אבל לחיות כל הזמן עם המחשבה הזאת זה מאוד מכביד. למרות שאני מלכת ההדחקות".

"בבדיקת ה־MRI ישבתי ליד הטכנאי כשראינו כתם לבן. שאלתי, 'זה גידול?', והוא שאל אותי 'יש לבעלך בעיות קוגניטיביות?'. עניתי 'כן' בלי לחשוב. הוא השיב: 'הרופא ידבר איתכם', אבל אני כבר הבנתי"

קשה לקרוא הדחקה לצילומים הצבעוניים המוארים שתלית על הקיר. הם ממש מזכירים צילומי הדמיה רפואיים.

"במקצועי אני טכנאית רנטגן. וביום שאיתן הלך לעשות בדיקת MRI, הוא שכב במכונה ואני ישבתי בחדר של הטכנאי. הייתי הראשונה שראתה את הגידול בזמן אמת".

זה שוק נוראי.

"שאלתי את הטכנאי, 'הכתם הלבן הזה זה גידול?', והוא שאל אותי 'יש לבעלך בעיות קוגניטיביות?'. עניתי 'כן' בלי לחשוב יותר מדי, אפילו לא הבנתי מה הוא בדיוק שאל. והוא השיב: 'הרופא ידבר איתכם'. אבל אני כבר ראיתי".

גם הרגע הזה מצא את דרכו לעבודות שלך?

"בתערוכה אני לוקחת צילום תחתית של סירה שצילמתי, ושנראה בעיניי כמו גידול. עשיתי ממנו צילומים שדומים לצילום חתך של גידול ב־MRI. התוצאה היא שורת תמונות על הקיר, מוארות בקופסת אור. רציתי לתת תחושה מעולמות צילומי ההדמיה, מעולם הרנטגן והרפואה".

מתי החלטת שהחוויה הרפואית והאישית הלא־פשוטה הזאת תהיה השראה לתערוכה?

"הצורך להתחיל לעבוד בסטודיו בער בי כשאיתן היה בעיצומו של תהליך ההקרנות. היה לי צורך להביע את מה שאני מרגישה, זה היה אינטואיטיבי, לא חשבתי שתצא מזה תערוכה. זה היה הריפוי שלי. זה אותנטי, מהחיים שלי. אני לא יכולה היום לעשות תערוכה על פרחים".

איך איתן הגיב?

"פחדתי שהתערוכה תהיה לו קשה, כי הוא לא ראה שום דבר מהחומרים לפני הפתיחה. במשך הטיפול היינו גוף אחד שמסתכל על הדברים, ופתאום זו החוויה שלי ונקודת המבט שלי. נכנסנו לתערוכה וראיתי שהוא מסתכל עליה בעיניים מקבלות, טובות וחיוביות, והוא מבין שזו אני.

"אמרתי לו 'איתן, מי שאתה רואה בתערוכה זו אריאלה, שרוצה להראות איך היא חוותה עמידה לצדו של אדם שעבר כזה תהליך'. שאלתי 'איך אתה עם זה?', והוא ענה, 'אני בסדר. זה שלך, ואת תצטרכי להתמודד עם התוצאות'".

אילו תגובות מקבלת התוצאה הזו?

"היו מי שאמרו שזה אמיץ, היו מי שבכו. הבת שלי סיון (המוזיקאית סיון טלמור, 35), למשל, אמרה לי 'אמא, הגעת לעימות ישיר עם המציאות'. זה כבר לא 'ליד'. אנשים מגיעים לתערוכה בציפייה לחוויה אסתטית כיפית, ופתאום הנושא מכה בהם. אבל זה מה שאמנות צריכה לעשות. גם אם מישהו יגיד לי שזה גועל נפש וזו לא אמנות, אין לי בעיה עם זה. העיקר לגעת".

ומה התערוכה והתגובות עשו לך?

"זה מחבק אותי. זה פותח שיח על החוויה של האדם שלצד החולה — מה הוא חווה, עם מה הוא מתמודד. כשגילינו את הסרטן, הבת שלנו מאיה (השחקנית מאיה ורטהיימר, 31) היתה בהיריון ראשון, שלא היה לה פשוט להיכנס אליו. היא כבר הכילה חיים בבטן, ופתאום נוצר דיסוננס עם הפחד מאובדן. הייתי צריכה לתמוך בה ולעזור לה.

"העבודה שלי היתה לטפל בילדים, לספר לבן גיא (39), שאז למד בחו"ל, ולכל היתר, להוריי, לסטף. כולם מיד מתחילים לדאוג ונוצר לחץ מהכיוון שלהם שצריך להכיל אותו, להיות משענת גם לאחרים".

איך הילדים הגיבו לגילוי המחלה?

"הם היו מדהימים. התחילו לבוא הביתה ולישון פה, עד שאמרתי להם 'עופו הביתה, זה לא שבעה'. כולם רצו להראות שהם נוכחים ושהם פה".

שם התערוכה, "נוף מולדת", עשוי להטעות. הוא לא מסגיר את הנושא האמיתי שלה.

"שם התערוכה הוא מילים של טשרניחובסקי, 'האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו'. בעבודות לקחתי את האדם, את התבנית ואת 'נוף המולדת'. ובגלל שכאשר נכנסים לגלריה רואים נוף, נשארתי עם השם 'נוף מולדת'".

לאיתן יש זיקה לאמנות?

"בנעוריו הוא צייר ועכשיו מצלם. זו אהבה גדולה שלו. יש לו ראייה מיוחדת, הוא רנטגנאי של הנפש".

(בערב פתיחת התערוכה, כשאוראל הצלם מבקש לצלם אותו, איתן ורטהיימר מסרב בנימוס. אבל אז הוא מתעקש לשלוף את הטלפון שלו ולצלם בעצמו פורטרט של אוראל).