בחזרה להיכל

לאן אני נכנס

הבעיה מתחילה כבר כשאני רוצה להיכנס לבית הכנסת. אני מוצא כניסה, אבל היא מובילה לעזרת הנשים. אני מקיף את המבנה בחיפוש אחר כניסה לגברים, עד שאני מבין שאין כזאת. אני צריך ממש להילחם בגוף שלי, באינסטינקטים הטבועים בו מילדות, כדי לעבור דרך עזרת הנשים. בפנים, רק מחיצה מפרידה בין הגברים לנשים. אני לוקח סידור משולחן הניצב באמצע, ופונה לצד של הגברים. אמרו לי שלדתל"שים (דתיים לשעבר) זה לפעמים הכי קשה. עכשיו אני מבין למה.

זה בית כנסת של המניין השיתופי שפועל בתוך בית ספר תיכון במזכרת בתיה. זו הפעם הראשונה שלי כאן, ואלוהים יודע מתי היתה הפעם האחרונה שביקרתי בבית כנסת בערב שישי. כשהתארחתי אצל ההורים לשבת או חג יצא לי מדי פעם ללכת איתם לבית הכנסת, אבל זה היה כל כך מזמן. ועכשיו, מרצוני, ביישוב מגוריי, אני שוב כאן, והכל מוכר וגם אחר מאוד.

יש כאן חזנית, בת 12, עם קול נהדר. זה דווקא נראה לי כמעט טבעי; גם אצלנו קבלת שבת היתה נאמרת בידי אחד הילדים. קשה לי הרבה יותר עם העובדה שאני רואה את הנשים. בבית הכנסת שבו גדלתי הן נמצאות מאחורי מחיצה אטומה, והיית צריך ללמוד לנצל את הבית האחרון של "לכה דודי", שבו מסתובבים אחורה, כדי להציץ למקום האסור. ופה, עכשיו, המחיצה היא בסך הכל מסגרת עץ נמוכה עם וילון דק שניצבת לצדי, והיא לא מסתירה כלום. אם אני קצת מזיז את הראש אני יכול לראות את הנשים והנערות, והן יושבות כמעט לידי. אני יודע שלא אתעוור אם איישיר אליהן מבט, אבל ההתניה להימנע מכך טבועה בי עמוק. זה לא בסדר, זה לא צנוע, גברים ונשים לא אמורים לחלוק את החלל בבית הכנסת. הקול הפנימי ברור וחזק, ואני נאבק.

אני לא דתי כבר כמעט 30 שנה. אני חולק חללים עם נשים כל הזמן — בעבודה, באוניברסיטה — אבל בבית הכנסת אני מרגיש שזה לא נכון. היהדות שלי קפאה בזמן, לפני שניים־שלושה עשורים. לא התקדמתי מאז, וגם הקהילה שבה גדלתי לא התקדמה: בבית הכנסת של הוריי ההפרדה עדיין נוקשה. אבל בלא מעט חלקים אחרים של הציונות הדתית, היהדות התקדמה הרבה יותר מאיתנו. נשים דורשות מקום שוויוני לא רק בעולם, בחיי החול, אלא גם בבתי הכנסת.

זאת מהפכה שקטה, אבל מובהקת. יותר מ־50 מניינים שיתופיים ושוויוניים כבר פועלים בארץ, בהשתתפות אלפי אנשים, והם משנים את עולמם של הדתיים הלאומיים. מכון הדר, שמלווה מניינים כאלה, ערך לפני כחודש את "בשותף — הכנס לקהילות המשתפות והשוויוניות", והיו בו יותר מ־200 משתתפים. גם המדינה כבר מכירה בשטף: בתחילת יולי הוקמה במשרד התפוצות "המינהלת להתחדשות יהודית", שתממן זרמים ליברליים. המניינים השיתופיים והשוויוניים הם לא קונסרבטיביים או רפורמיים, הם אורתודוקסיים. אבל יש גם אורתדוקסיים ליברלים, ואורתודוקסיות ליברליות. הן יושבות עכשיו במרחק של פחות משני מטרים ממני, במקומן הטבעי לגמרי. אני עוד צריך להתרגל. וכשאני מתחיל להתרגל, אני מתחיל גם להתפעל.

המוטיבציה

"פשוט רציתי להתפלל"

המהפכה הבולטת ביותר ביהדות הדתית הלאומית בשנים האחרונות היא זו הפמיניסטית — ההתעקשות להיאבק ביחס המפלה של ההלכה אבל בלי להתנער מההלכה עצמה. והיא לא מגיעה מבחוץ, לא ייבאו אותה מאמריקה, ולא מחוללים אותה כוחות חילוניים או רפורמיים. היא צמחה בלב החברה הזאת, ובשטח. אם כי כל שטח עכשיו מתחיל ברשת. קבוצת הפייסבוק "פמיניסטיות דתיות ללא חוש הומור" (או בקיצור "הפדלחושיה") הוקמה ב־2012 ומהר מאוד נהפכה לזירה מרכזית לדיונים פמיניסטיים ולרעיונות לשינוי, שהתגלגלו למציאות, תחילה בדמות מנייני נשים לקריאה במגילת אסתר או עלייה לתורה בשמחת תורה, ואחר כך ליוזמות נוספות שהעניקו לנשים מקום שוויוני בעיסוק בתורה ובהלכה. הפדלחושיה נסגרה לפני כשנה, אבל בינתיים קמו כבר עשרות מדרשות ללימוד תורה לנשים, טוענות רבניות עובדות מול בתי הדין הרבניים, ההסמכה לרבנות אורתודוקסית של נשים מתרחבת, ובאפרת אפילו יש רבנית יישוב ראשונה בארץ.

בתוך כל ההתעוררות המגוונת הזאת, המניינים השיתופיים והשוויוניים מנגישים את הבשורה לציבור הרחב ביותר של נשים, ובטקס הדתי הבסיסי ביותר — תפילת השבת. "כבר כנערה תמיד היו לי מחשבות על זה שאנחנו לא פעילות בתפילה, רק צופות", מסבירה ניצן כספי שילוני. "תאר לך שאתה הולך להופעת רוק אבל רואה אותה מאחורי וילון. ככה זה עזרת נשים. את אמורה להיות שותפה בתפילה אבל בעצם את רק צופה ולא באמת מרגישה שייכת. הרבה פעמים את לא יודעת אם בכלל אמורים לעמוד או לשבת. יש הרבה נשים דתיות שבחיים אפילו לא ראו מקרוב ספר תורה".

כל פועלה של כספי שילוני (40), תושבת מודיעין, מכוון כדי שנשים יהיו משתתפות, ולא רק צופות: היא עורכת דין במרכז צדק לנשים, שמנהל מאבק משפטי לשוויון בדין היהודי, בעיקר בכל הנוגע לנישואים וגירושים, והיא אקטיביסטית מרכזית למען התרת עגונות. לפני כ־18 שנה נחשפה למניין השיתופי הראשון בישראל, שירה חדשה, שפועל בירושלים. החידוש שלו נראה קטן, אבל הוא גדול מאוד: במקום שעזרת נשים תהיה  בקומה השנייה של בית הכנסת או בירכתיים, החלל חולק לשניים, ותיבת החזן הוצבה באמצע. לצד השינוי המרחבי, נשים במניינים שיתופיים מקבלות זכויות בתפילה שרבנים אורתודוקסים מסוימים מתירים: עלייה לתורה, חזנית בקבלת שבת ואמירת דבר תורה. אבל הן עדיין לא שוות זכויות — הן לא נספרות למניין ולא יכולות להיות חזניות במרבית התפילות. מניינים שיתופיים כאלה מתרבים בישראל, וכוללים למשל את זה שכספי שילוני מתפללת בו כיום במודיעין, את זה שהשתתפתי בו במזכרת בתיה, וגם כמה במקומות שמרניים יותר כגון מעלה אדומים וגוש עציון, אבל היעדר השוויוניות הוביל לצמיחת מודל מתקדם יותר, זה של המניינים השוויוניים.

כיום, לצד כ־40 מניינים שיתופיים יש כבר 12 מניינים שוויוניים, ובהם נשים נספרות למניין ויכולות להיות חזניות בכל התפילות, ואין מחיצה. בחלק מהמניינים נשמרת החלוקה בין גברים לנשים, לטובת מי שמוצאים ערך בהפרדה מגדרית בזמן התפילה; באחרים אין הפרדה כלל, מסיבות אידאולוגיות, בגלל הנוחות, וכדי להכיל את מי שאינם חיים בשלום עם הגדרות מגדריות סטנדרטיות. ויש גם פורמט משולש שצובר פופולריות, עם עזרת גברים, עזרת נשים ואזור מעורב, מאחור. כך כל אחד יכול לבחור את המקום המתאים לו ביותר.

מניין אחד שבו הישיבה מעורבת לגמרי הוא אילנות, שנוסד לפני כארבע שנים בירושלים בידי מיכל סויסה ברנד. היא לא הקימה אותו בשם המהפכה, אלא פשוט כדי שיהיה לה מקום להתפלל בו, ואולי יותר מכך — כדי שיהיה לבת שלה מקום להתפללו בו.

"בית כנסת זה חיידק, או שיש לך או שאין לך, ולי יש אותו", היא אומרת. "כילדה הייתי הולכת עם אבא כל שבת לבית כנסת. גם כשהאחיות שלי הפסיקו, אני המשכתי ללכת. כשהתבגרתי ונולדה לי בת התמונה השתנתה: מה שהסתפקתי בו בשביל עצמי כבר לא הספיק בשבילה, לא יכולתי שהיא תהיה בלתי נראית. הבן הגדול שלי היה מלך בית הכנסת, פותח וסוגר את ארון הקודש, בעוד הבת לא שותפה לכל זה. ראיתי את זה מהעיניים שלה, וזה בער בי. הפסקתי ללכת לבית הכנסת האורתודוקסי כי לא היה לו מה להציע לי, אבל היה געגוע כל הזמן. פשוט רציתי להתפלל".

מרוב געגוע, היא הגיעה להסכם עם בית ספר שנמצא לא רחוק מביתה, בקטמונים, קיבלה מפתח כדי שתוכל להשתמש ברחבה שלו בשבתות, ותכננה להקים מניין. אבל נדרש לה זמן. רק כעבור חודשיים העזה לפרסם הודעה בפייסבוק על פתיחת בית כנסת שוויוני; להפתעתה, בתוך כשבועיים היו בו כבר יותר מ־30 מתפללים. מאז הוא התרחב, וכיום הגרעין הקבוע לבדו כולל כ־20 משפחות.

במרבית המניינים השיתופיים והשוויוניים הקהל צעיר. במזכרת בתיה, למשל, פגשתי לא מעט נערים ונערות, ובני 40 פלוס עם ילדים בגיל תיכון. באילנות הירושלמי רוב המתפללים בני 35-25, הורים לילדים קטנים; רק לאחרונה נחגג שם טקס בר המצווה הראשון. חוץ ממניין אחד בירושלים, כל המניינים פעילים רק בסופי שבוע — תפילות שישי ושבת בוקר — ובחגים, אבל סביבם פועלת בדרך כלל קהילה שלמה, עם מפגשים חברתיים, מערך תמיכה ביולדות וכו'. וכמעט כל הקהילות האלה הוקמו ופועלות, כאמור, מהשטח. "אין פה איזה רב שמנהיג את הקהילה, וכל העסק מאוד לא פורמלי, למשל בלי עמותה מנהלת. התחושה היא של אינדיבידואליות דתית", אומרת עידית מבורך שאג, רכזת הקהילות השוויוניות במכון הדר.

עידית מבורך שאג: "אני רוצה שעבודת השם שלי תהיה אותנטית לחיים שלי. אין סיבה שבית הכנסת יתאים למאה ה־16 ולא להיום. מעניין אותי לפתח חיים דתיים בחיים עצמם, הלכתיים וגם נאמנים למציאות. אם החיים הדתיים מנותקים מהחיים האמיתיים שלנו אז הם לא אמיתיים"

הדילמה

הלכה או אידאולוגיה?

אם הייתי מספר לאבא שלי, מצביע מפד"ל קלאסי, על מניינים שוויוניים, קרוב לוודאי שהייתי מקבל תגובה מזלזלת. סביר להניח שהוא היה מכנה אותם "רפורמים". ביום טוב אולי יקראו להם "קונסרבטיבים". אבל מבחינת משתתפי המניינים האלה, בעיקר השיתופיים, "אנחנו אורתודוקסים לכל דבר" — ההגדרה העצמית הזאת חזרה ברבות מהשיחות. אבל יש גם מי שחושבים שאין עוד מקום להבחנות כאלה.

"ההגדרות אורתודוקסי, קונסרבטיבי או רפורמי לא מעניינות אותי", אומר יאיר מבורך שאג, המשתתף במניין שוויוני בירושלים. "הן נולדו במאה ה־19 וכבר לא רלבנטיות היום. מה שלי חשוב הוא ההלכה, ואני חושב שלמניינים השוויוניים יש צידוק הלכתי".

גם אם ההגדרות מיטשטשות, משתתפי המניינים באים מתוך האורתודוקסיה. לדברי מבורך שאג, "בעוד במניינים קונסרבטיביים תראה הרבה אנגלו־סקסים, מבוגרים יחסית, הילדים של רובם לא נשארו דתיים והקהילות מקרטעות, במניינים השיתופיים אלו ילידי הארץ, צעירים יחסית, מהלב של היהדות הדתית לאומית האורתודוקסית, הילדים שלהם לומדים בחינוך הממלכתי דתי ואחר כך בישיבות התיכוניות שלו. הם פשוט לא מוכנים להסתפק במה שיש היום בבתי הכנסת הרגילים, במחיצה הזאת בין גברים לנשים".

זה תיאור שהולם רבים ממשתתפי המניינים שאיתם שוחחתי, ודאי את מבורך שאג (33) ובת זוגו עידית (33). הוא גדל בירושלים, למד בישיבה התיכונית חורב, הלך לתנועת הנוער עזרא, וכיום משמש עורך דין בעמותת עתים העוסקת בענייני דת ומדינה. היא גדלה בחיפה, למדה באולפנה באלקנה, הלכה לבני עקיבא, וכיום כאמור מלווה מניינים שוויוניים בכל הארץ מטעם מכון הדר (שמפעיל גם ישיבה שוויונית). היא למדה במשך חמש שנים בבית המדרש לרבנים ע"ש שכטר, מבית התנועה הקונסרבטיבית, אבל רצתה מסגרת אורתודוקסית יותר, כדי להבין את ההלכה לעומק וכדי להצליח לשלב בין ההלכה לתפיסות מגדר עדכניות, וכיום עומדת לפני הסמכה כרבנית אורתודוקסית.

מבחינתה, מניינים שוויוניים הם השלב המתבקש הבא באבולוציה של בני הדור שלה. "דתיים מתייחסים לגיל 25-18 כזמן שבו הם באמת מקדישים את עצמם ללימוד תורה", היא מסבירה. "בגיל 30 הם כבר בעלי משפחה, עם עבודות, ופחות משקיעים בדת, מה שנשאר זה בעיקר התפילות, ובפרט תפילות שבת. וזה מקום שנשים היו מודרות ממנו לגמרי. לא יכול להיות שבמאה ה־21 אנשים הולכים להופעה של אשה אבל יגידו שאשה לא יכולה לקרוא בתורה. שפתאום כשנכנסים בשערי בית הכנסת משהו משתנה באופן דרמטי".

היא מתארת את הצורך כמשהו בסיסי, פנימי ועמוק, כזה שאי אפשר שלא להיענות לו: "אני רוצה שעבודת השם שלי תהיה אותנטית לחיים שלי. אין סיבה שבית הכנסת יתאים למאה ה־16 ולא היום. מעניין אותי לפתח חיים דתיים בחיים עצמם, שהם הלכתיים מצד אחד אבל נאמנים למציאות שלנו מצד אחר. בעצם, זה לא משני הצדדים אלא יחד: אם החיים הדתיים מנותקים מהחיים האמיתיים שלנו אז הם לא אמיתיים".

החיבור הזה לא פשוט, והראשון שיודה בכך הוא בן זוגה. כדי להבין את הקושי, כדאי להתעכב לרגע על הספקטרום ההלכתי הנוכחי: היו כבר פוסקים שהכשירו, יותר בקלות, חזנות של אשה בתפילות "רכות" כמו קבלת שבת או עלייה לתורה, וכך גם הסרה של המחיצה. לשילוב נשים במניין, לעומת זאת, יש מעט מאוד גב אורתודוקסי, מעט פוסקים שהצליחו למצוא לו הצדקה הלכתית. "בהתחלה לא היה לי קל עם המניין השוויוני — הרגשתי שאין לי צידוק הלכתי מספק, אבל האידאולוגיה היתה מספיק חשובה לי", אומר מבורך שאג. "היום כבר יש התפתחות הלכתית, עם רבנים כגון הרב איתן טוקר שנותן לזה צידוקים הלכתיים, דבר שחשוב לי מאוד. זאת התפתחות הלכתית טובה ותקפה, שקשורה בקשר הדוק גם לאידאולוגיה".

גברים ונשים אחרים שעדיין מתקשים שלא לתת להלכה לנצח את האידאולוגיה שלהם נמנעים ממניינים שוויוניים, ומבחינתם המניינים השיתופיים הם פתרון ביניים מספק, או שמניין שוויוני לגמרי הוא פשוט מלחמה גדולה מדי לנהל כרגע. זה המצב של אפרת שפירא־רוזנברג (48), מנהלת תוכן במרכז התרבות בית אבי חי בירושלים ויו"ר הארגון הדתי הפמיניסטי קולך. היא ממקימות המניין השיתופי במזכרת בתיה, ומודה שהיתה שמחה למניין שוויוני יותר, אבל לא תיאבק על זה עכשיו. "היו מקרים שבהם היינו שבעה גברים וחמש נשים בבית הכנסת, היינו צריכים לחכות שיגיעו עוד גברים בשביל מניין והייתי צוחקת שאנחנו לא מספיק טובות בשביל זה", היא מסבירה, "אבל אני פרשתי כבר מבית כנסת אחד ואני לא הולכת לפרוש מעוד קהילה". גם כספי שילוני מסבירה שהיא מעדיפה למקד את המלחמה שלה לשוויון בזירות אחרות (בעיקר התרת עגונות) ופחות בבתי הכנסת. היא מדברת על "פלונטר הלכתי" ואומרת ש"כיום אין מספיק גב אורתודוקסי למניין שוויוני. זה לא אומר שזה לא יקרה בעתיד, רק שכרגע החברה עוד לא מוכנה לזה".

המחסומים

בלי נשים, מזרחים, קרובים

הקושי ההלכתי הוא רק אחד האתגרים שעמם מתמודדים המניינים השוויוניים, וגם אלה השיתופיים. קושי אחר נוגע לשילוב הבסיסי של נשים בתפילות. זו בעיה מוכרת מלא מעט מאבקים פמיניסטיים: קשה למשוך נשים לתחומים שבהם אין להן שום רקע. "למשל, בנים מגיל אפס יודעים לפתוח את ארון הקודש. אני היום, אחרי שנים של פז"ם דתי, אם אומרים לי לפתוח אותו — אני לא יודעת איך", אומרת כספי שילוני ומוסיפה: "כדי שאשה תעשה משהו, צריך הרבה יותר להתאמץ".

קושי נוסף בהתרחבות הוא דמוגרפי: רובם המכריע של המניינים אשכנזיים, ורק בשלושה יש נוסח תפילה מעורב. "גדלתי בבית כנסת מרוקאי, עם מנגינות מרוקאיות", אומרת סויסה ברנד. "בהתחלה במניין שלנו היה ניסיון להתפלל בליל שבת תפילה מרוקאית, אבל לצערי אחיי בני עדות המזרח לא נוהרים. יש לזה כל מיני סיבות — מסורתיות ושימור של מה שגדלת עליו, וגם ההשפעה האנגלו־סקסית על הקהילות השוויוניות, שפחות נוגעת ביוצאי עדות המזרח. יש לי כמה חברים בני עדות המזרח שאפילו שהם מזדהים עם הרעיון — הם לא יעשו את המעבר. המסורת מבית אבא כנראה עדיין חזקה מדי".

לא רק מי שגדלו במסורות מזרחיות מתקשים להתרגל לרעיון. גם לאחרים קשה לעשות את המעבר, בין השאר בגלל היחס מהסביבה הדתית, שרואה במניינים האלה נטע זר. כמעט כל מתפלל נתקל בביקורת על ההצטרפות שלו למניינים כאלה, בעיקר מבני המשפחה. מתפללים שאיתם שוחחתי סיפרו, למשל, על קרובים שהגיעו להתארח בשבת וסירבו להצטרף לתפילה במניין השיתופי, והעדיפו להתפלל מחוץ לבית הכנסת. אבל היו גם מי שהעידו על הורים ואחים שהסתגלו לרעיון, ואפילו מצטרפים לטקסים כשהם באים לבקר.

ההשפעה

פתאום אחרים משלבים נשים

ובכל זאת, גם מי שמתפלל מחוץ לבית הכנסת נחשף לאופציה יהודית אחרת. וגם מי שאינם חברים במניינים כאלה יודעים עליהם. ההשפעה חורגת בהרבה מעבר ל־50 הקהילות שכבר נוצרו, והיא מתחילה להיות מורגשת במגזר כולו.

"רואים השפעה של המניינים השיתופיים, של סוגיית הנשים בבית הכנסת, גם על קהילות 'רגילות'", אומרת כספי שילוני. "למשל, בתקופת הקורונה מניינים התנהלו מחוץ לבתים, לא היתה מחיצה, הכל היה יותר ידידותי לנשים, והן אמרו — אנחנו לא רוצות לחזור למקום שבו אנחנו מוסתרות. אחרי הקורונה יש קהילות שבהן כבר לא יעלה על הדעת לבנות עזרת נשים בקומה השנייה, כמו פעם. אז יש מי שבונים באותו מפלס, מאחור, אבל יש גם מי שכבר שמים מחיצה באמצע. ויש על זה שיח, זה נהיה עניין".

גם שפירא־רוזנברג רואה את השינוי מחלחל הלאה: "אני ממש מרגישה איך המניין שלנו השפיע על מניינים אחרים. פתאום בבית הכנסת הגדול במזכרת בתיה יש קריאת נשים בשמחת תורה, ויש ביישוב מניין של צעירים שבו נשים אומרות דבר תורה בבית כנסת — זו השפעה שלנו. מדובר בתהליך של ליברליזציה".

ההשפעה הגדולה ביותר ניכרת אצל הילדים, כפי שמדגימה כספי שילוני. "הבת שלי בת 7. הלכנו בשבת אחת לבית כנסת 'רגיל', והיא אמרה לי שהפעם היא לא רוצה לשיר 'אנעים זמירות'. כשאמרתי לה שזה בסדר, אף אחד לא יבקש ממנה לשיר, זה היה נשמע לה מוזר מאוד שרק בנים יכולים. היא לא הבינה את ההיגיון בזה". גם סויסה ברנד מספרת על הילדים מהמניין שלה שמגיעים למניינים אחרים ולא מבינים את החלוקה בין גברים לנשים. "הילדים שלי הולכים לחינוך הממלכתי דתי, והבת שלי גאה לספר ש'אמא שלי הקימה בית כנסת'", היא אומרת. "בהתחלה לא היו אצלנו עוד משפחות מבית הספר, ועכשיו יש כבר כמה. אני לא 'מגייסת', אבל אנשים שומעים על זה, ובינתיים יש התארגנויות של עוד שני מניינים שוויוניים בשכונה".

השינוי שניכר אצל הילדים לא נוגע רק למקומן של נשים, אלא גם לקבלה של משפחות להט"ביות. במניין של סויסה ברנד יש שלוש כאלה, שילדיהן לומדים בבתי ספר ממלכתיים דתיים. התלמידים והוריהם נחשפים למשפחות עם שני אבות או שתי אמהות, ומה שהיה במשך שנים עניין מוקצה כמעט בכל גוני הציבור הדתי נהפך לחלק טבעי משגרת חייהם. זו מהפכה שדוברה לא מעט, אבל חשוב לזכור שגם למניינים השיתופיים והשוויוניים יש בה חלק.

וכל השינויים האלה מחזקים את המניינים, מצדיקים את ההתמודדויות שלהם, את הקשיים והפשרות. "צריך להקים עוד ועוד מניינים שבהם יש נשים שיעשו קבלת שבת", אומרת עידית מבורך שאג. "זה יותר חשוב מללחוץ לכך שנשים יקבלו עוד תפקידים בתוך המניין. צריך שיותר אנשים יכירו את התופעה, שהיא לא תהיה אזוטרית. נשים צריכות לתפוס יותר מקום בבית כנסת כי תפילה זה חשוב. זה פמיניזם הלכתי, וזו לא אמירה אידאולוגית אלא אמירה דתית. הדת צריכה להיות פמיניסטית — זאת הדרך להיות דתיים".

החזרה הביתה

איך אני יוצא מזה

ביום שאחרי הביקור שלי בבית הכנסת השיתופי במזכרת בתיה, נסעתי להוריי. בעבר הם לא הסכימו שניסע אליהם בשבת, אבל עם השנים התגמשו, למען המשפחה. בזמן הארוחה סיפרתי לאחותי על המניין השיתופי, והיא סיפרה שבבית הכנסת החדש שבונים במקום מגוריה, יישוב קטן ומעורב, דתיים וחילונים, עזרת הנשים תהיה מאחור. היא הוסיפה שקשה לה עם המחשבה על גברים ונשים שמתפללים יחד או על נשים שעולות לתורה, ושבן זוגה כלל לא מוכן לשמוע על זה. התאכזבתי, אבל אז היא הפתיעה וסיפרה שבפורים היא הולכת לקריאת מגילה של נשים בלבד, וגם בשמחת תורה היא עולה לתורה במניין של נשים. "אפשר להרגיש איך דברים משתנים", היא סיכמה, ואני חשבתי על האדוות המתרחבות ועל האופטימיות של מבורך שאג.

בדרך הביתה הזדמזם לי בראש ה"לכה דודי" מליל אמש. בזמן התפילה עשיתי ניסוי: סגרתי את הסידור, לראות אם אני זוכר את המילים. זכרתי את רובן, ולמחרת הן עדיין התנגנו בי. שוב ושוב, אותם שני בתים. כאילו הם צרובים לי בדנ"א, ברמה כזאת שאפילו הילדים שלי יכירו אותם, אף שאפשר לספור על כף יד אחת את הפעמים שלקחתי אותם לבית כנסת. יכולתי להבין את זה רק בשבת הזאת, כי בפעם הראשונה זה תקופה ארוכה, ארוכה מאוד, יצאתי מבית כנסת בלי מועקה, בלי התחושות הרעות מפעם, אלה שהרחיקו אותי מהדת, אלא עם חיבה נקייה לרגעים האלה, בתפילה של ערב שבת. אולי הגיע הזמן לקחת את הילדים לבית הכנסת, חשבתי לעצמי. הפעם אני לא אצטרך להסביר למה אמא שלהם לא יכולה להיכנס איתם.