בשבוע שעבר, לקראת האולימפיאדה כמובן, הכריז שר התרבות והספורט, חילי טרופר, שאיגודים שיביאו מדליות יקבלו יותר כסף ממשלתי. "ככל שיביאו הישגים גבוהים יותר, כך יגדל התקציב שהמשרד יקצה", הכריז, בלי להבין שתמריץ כזה יגרום לאיגודים להקטין את ההשקעות בקבוצות ובתשתיות שעליהן הן נבנות, ובמקום זה להשקיע בעיקר באינדיבידואלים יוצאי דופן שיזכו בתארים — וחמור מזה, במציאת והבאת "שחקני חיזוק" שלא גדלו בישראל, כמו האתלטית חנה קנייזבה־מיננקו (שהיא, יש להבהיר, בהחלט גאווה ישראלית, אבל לא מייד אין יזראל).

כבר שנים שהטיפשות הפופוליסטית הזו לא עוזבת את משרד התרבות והספורט, שפשוט לא מבין את המשימה שלו: להעניק לאזרחים תשתית להשתתפות בספורט ובפעילויות תרבותיות — כי זה מה שנכון לעשות חברתית, בריאותית ורק בסוף גם מקצועית. הרי פחות מ־1% מהמשתתפים בספורט עממי יהפכו לספורטאים מקצוענים, כפי שרק קומץ נגני גיטרה יהפכו למוזיקאים מקצוענים. ועדיין, התשתיות לתרבות ולספורט עממי מרימות תרומה אדירה לחברה כולה, ובייחוד לצעירים. קשה לכמת את התרומה הזו, ובעיקר קשה לצלם אותה על פודיום עם איזה שר ברקע, אבל היא משנה את העולם.

ויש גם דוגמה ברורה של איך לעשות את זה נכון. בסוף שנות התשעים 42% מבני הנוער באיסלנד צרכו אלכוהול בקביעות, 23% מהם עישנו, 17% השתמשו בסמים. פרצי אלימות, דיכאונות והתאבדויות היו שכיחים בהשוואה לשאר אירופה. ואז הוחלט באיסלנד להעביר את החברה המקומית שינוי משמעותי, בהתבסס על מה שמתואר כ"המחקר האינטנסיבי והמקיף ביותר על רמות הלחץ בחיי בני נוער". הממשלה הכירה בכך שבני הנוער כרעו תחת עומס דרישות מבתי הספר, ולא מצאו פתרונות טובים לשעות אחר הצהריים. בקצרה, הם היו משועממים. לפיכך הוחלט שהממשלה והרשויות המקומיות יקימו מגרשי ספורט ומרכזי נוער שבהם יהיו כלי נגינה לשימוש הצעירים. מאז, מספר הכדורגלנים והלהקות האיסלנדיות בעלי שם עולמי עלה במאות אחוזים. וזה עוד הדבר הפחות חשוב, כי צריכת האלכוהול ירדה ל־5%, השימוש בסמים ירד ל־7% ועישון הסיגריות התכווץ ל־3%. כיום, בני הנוער האיסלנדים נהנים מאורח החיים הבריא ביותר באירופה.

שר הספורט והתרבות אינו איזה בנקאי השקעות שמחפש תשואות במדליות. תפקידו מתחיל ונגמר ביצירת תשתיות שעליהן אנשים, בעיקר בני נוער, ייצרו קשרים שיעשו להם ולחברה טוב. זה ישפיע על החיים של כולנו הרבה יותר מכל פודיום.