ב

מבט ראשון הראש לא מצליח לפענח בדיוק מה העין רואה: זהו פוסט באינסטגרם שבו מונצח הרגע הסהרורי ההוא, שבו אמיר חצרוני, טרול רשת מוכר, נפגע בראשו מכיסא פלסטיק שמישהו השליך לעברו, ואז נפל בזרועותיו של כוכב הרשת קובי סוויסה (KS), ועל הדרך משך בחולצתו וחשף את הפטמה שלו. אלא שהתמונה מעוצבת כמו עטיפת מוצר, ובמיקום של הפטמה יש פטמה מפלסטיק, מוגזמת בממדיה ובצבעיה, סגורה בתוך מכסה פלסטיק, ממש כמו צעצוע מסחרי. הכותרת אומרת "פטמת KS ממותגת". ואז החידה מתפענחת — מדובר בצעצוע שמנציח רגע ויראלי, כאילו מדובר פה בנסיכת דיסני או גיבור־על של מארוול.

הפטמה של KS אינה לבד. בשנה האחרונה נפוצו ברשת שלל צעצועים מופרעים ובהם: צעצוע של "מכת בכורות" בדמות תינוק מצרי עטוף בתכריכים; בובה של דולפין מוכתם בנפט עם לוגו ענקית הנפט שברון על האריזה; מכשיר שמאפשר לנשק חרקים, כולל חוברת משימות; ערכת "משחק מכור" עם שרוכים כחולים, כמו אלה שקשר שחקן הפועל בית שאן איתן טייב ב"משחק השרוכים" המושמץ מ־1998 כדי לסייע ליריבה בית"ר ירושלים לנצח; ערכת לימוד אנגלית של השר בצלאל סמוטריץ'; וערכת "ביקור מקצועי במרוקו" ברוח השרה מירי רגב, שכוללת בובה של "גמל מקצועי".

כל אלה הם רק קצה הקרחון של טרנד צעצועי הבוטלג (הנקראים גם צעצועי פאנק), מעין תרגום של ממים ברשת — תמונות וסרטונים פרודיים על תרבות הפופ — לכדי צעצועים של ממש. יש כאן בעצם יצירות, ששואבות השראה מהרשת רק כדי לצאת ממנה החוצה אל העולם הפיזי, ואז לחזור אליה כפוסט ויראלי ברשתות החברתיות. כי בעידן שבו הבינה המלאכותית הופכת יצירה של עולמות הזויים לפעולה קלה כמו הקלקה על עכבר, התרגום של רעיון הזוי למוצר ממשי מעניק לו משמעות מיוחדת. "אני מאוד אוהב למצוא מם או טרנד באינטרנט ולהחיות אותו בצורת צעצוע לפני שמישהו בכלל קולט מה נתן לי השראה", מספר ל"מוסף כלכליסט" אמן צעצועי הבוטלג מיילס "Sir Collect-a-Lot" מקאלפין (McAlpin). "כך אני זוכה להנציח מם פשוט, שלרוב מעורר עניין רק לכמה ימים באינטרנט, אבל עכשיו חי לנצח על מדף של האספן שקנה אותו ובדף האינסטגרם שלי".

מקורו של המושג "בוטלג" הוא בתקופת היובש של שנות השלושים בארצות הברית, אז שימש כינוי למבריחי משקאות אלכוהוליים בלתי חוקיים שזוקקו באמצעים ביתיים. אולם במחצית השנייה של המאה העשרים הפך הבוטלג לכינוי של הקלטות מוזיקה פיראטיות, כמו הופעות חיות שהוקלטו באמצעים חובבניים ונמכרו באופן פיראטי. ברוח זו, גם צעצועי בוטלג נעשים באמצעים ביתיים באתוס ה־DIY (עשה זאת בעצמך) המזוהה עם תרבות הפאנק, ללא צורך בקבלת הסכמה (בינתיים) מבעלי הזכויות על הקניין הרוחני, שאותו מגחיך הצעצוע. "אלה צעצועים שהם לא סחורה ממותגת רשמית ושלא מיוצרים בפס ייצור המוני", אומר רוי סיגל (35), אמן צעצועי בוטלג מחיפה, הפועל בשם Killtro Toys, שנחשב הראשון שהביא את הטרנד לישראל.

סיגל מתמחה בבובות פעולה (action figures), שאף חברה מסחרית לא חשבה — או תחשוב — לייצר. כך למשל, הוא יצר בובות בדמויותיהם של כדורגלן העבר ראובן עטר, הדיג'יי עופר ("עופרה") ניסים, הראפר סוויסה, דמותו של טנצר המניאק מהסדרה "שמש", המסעדן בינו "ד"ר שקשוקה" גבסו ואפילו שודד הבנקים מהאייטיז רוני ליבוביץ, "האופנובנק". את בובתו, אגב, רכשה יסמין מרחב, אשתו של ליבוביץ, כמתנה ליום הולדתו. "עשיתי צעצוע שלו ועכשיו הוא אצלו על המדף", אומר סיגל. "זה מגניב!".

אל תיעלב, אבל יש כמה בובות שיצרת שלא מאוד דומות למי שהן מנסות לדמות, נגיד עופר ניסים. צריך את האריזה יחד עם הצעצוע כדי להבין וליהנות מהיצירה כולה.

"אני לא עילוי בפיסול, מה גם שזה פיסול מאוד בקטן וזה קשה. אני משתדל להסתכל על זה כמו קריקטורות. אני כן גם מאוד אוהב שרואים שהדברים שלי עשויים ידנית, זאת אומרת, אני יכול לעשות להכל גימור מדויק אבל יש בי איזשהו חלק שמאוד אוהב את זה ככה".

באריזות הצעצועים, לעומת זאת, כל אמני צעצועי הבוטלג מכוונים לרמת הגימור הגבוהה ביותר. ייתכן שזה קשור לכך שהם מגיעים כמעט תמיד מעולמות הקריאייטיב, הקופירייטינג והעיצוב הגרפי, ולא מרקע של עיצוב תעשייתי או פיסול אמנותי. "אני מעצב גרפי בסופו של דבר, ואם משהו לא יושב פיקס זה כואב לי בעין", אומר סיגל, "אלא אם כן אני לא רוצה שזה יהיה פיקס בכוונה ככה".

זה לא עובד בלי אריזה

בניגוד לצעצועים מסורתיים, בצעצועי הבוטלג האריזה חשובה לא פחות מתכולתה. למעשה, במקרים רבים בלעדיה הצעצוע "לא עובד", כלומר הוא מפספס את הפאנץ' ליין של הבדיחה. סיגל, למשל, ארז גוש חמר חסר צורה, וללא האריזה המושקעת והמצחיקה אי אפשר להבין שמדובר בגולם מפראג. במקרה של מלבן שחור מוארך שיצר — האריזה מסגירה שזהו לא אחר מאשר העמוד השנוא ממועדון ההופעות לבונטין 7 שבתל אביב, שמסתיר את הבמה לכל העומד מאחוריו.

עומר פרנקל (35), קופירייטר שיוצר תחת השם Olympic Flamingo, לוקח את המופרעות הזאת צעד אחד קדימה. "אני לא מייצר דמויות כמו רוי, אלא את הפריטים הקטנים שעושים את הדמות או את הסצנה. אני שם את הפרופס בקדמת הבמה". עם יצירותיו נמנות: שערות ביצים של ליצן (כמה תלתלים סינתטיים צבעוניים ארוזים); שן הזהב של מושון מ"חגיגה בסנוקר" (כולל שן זהב נוספת במתנה ותרשים זרימה העוזר להבחין בין "חגיגה בסנוקר" ל"צ'ארלי וחצי" בגב האריזה); וסיכות לאקדח הסיכות שמצמידה מש"קית הנייר דפי (נלי תגר) לראשה בסרט "אפס ביחסי אנוש". "הפרובינציאליות המחורבנת הזאת היא מה שכיף ביצירה שלי", הוא אומר.

פרנקל מותח את גבולות הז'אנר גם בכך שהוא פחות מתמקד במלאכת הפיסול, ושם יותר דגש על הפן הרעיוני, שבא לידי ביטוי באריזה מושקעת, נטולת תוכן ממשי, למשל משחק קופסה שעיצב, ששמו "הסיאנס הראשון שלי" — יש לו אריזה משכנעת עם מדבקה שאומרת "להעלות את כל מי שתרצו! סבתא, מראדונה ואפילו סדאם חוסיין!", אבל אין בה באמת משחק.

מי צריך צעצועים כאלה? "כל מי שאוהב צעצועים ורוצה להחזיק משהו ביד ולהגיד 'פאק, זה מה שאני אוהב ויש לי סימול פיזי לדבר הזה'", אומר אוֹרי קינן (35), אמן צעצועי בוטלג, שפועל תחת השם Almost Toys, ויצר, בין היתר, את הפטמה של KS. "זה נותן מקום אמיתי בעולם לדברים בתרבות הפופ, מחוץ לתרבות האינסטנט הזאת של 'יאללה, עשיתי לייק וזה נעלם לי מהחיים', אתה מבין?".

מחוץ לתהומות הנשייה של הפיד.

"כן, זו איזושהי קפסולת זמן לזיכרון, ממורביליה של עולם האינסטגרם".

הצורך לתת ייצוג פיזי לחוויה חושית הוא גם אחד המאפיינים הבולטים של השנים האחרונות. בעידן שהחליף את תמונות הפילם והדיסקים בקבצים דיגיטליים נוצרה תגובת נגד, ואותם מוצרים שאבד עליהם הכלח זוכים לפופולריות מחודשת — אבל הפעם לא כאמצעי לצריכת תוכן, אלא כסמל שלו. כך למשל מחקר של מכון ICM מ־2016 מצא ש־48% מרוכשי התקליטים בבריטניה כלל לא פותחים אותם, אלא משאירים אותם בקופסה, משל היו בובות פאנקו פופ שכל מטרתן היא להעיד על טעמו של הרוכש.

גם סיגל מסכים שרבים מהצעצועים מתפקדים ממש כמו הנצחה פיזית של ממים מהרשת. "זה לא סוג של מם אלא לחלוטין מם פיזי", הוא אומר. "עשיתי למשל צעצוע של העיר דימונה. זו היתה רק ערמה של חול וכתוב על האריזה 'פתח תקווה של הדרום'. הפוסט של הדבר הזה התפשט כמו אש בשדה קוצים, בעיקר בקרב דימונאים ששלחו אותו האחד לשני. הרבה אנשים לא מבינים שמדובר במוצרים פיזיים קיימים, וחושבים שזו גרפיקה או פוטושופ. לוקח להם זמן להבין שמדובר במוצר ממשי".

גם מיכל אפרתי, סטודנטית מתל אביב, שרכשה כבר ארבעה צעצועי בוטלג מסיגל וקינן, משתמשת בצעצועים כבדיחה. "אני מאוד אוהבת אמנות ובכלל אוהבת דברים משעשעים ומבריקים", היא אומרת. "אני מאוד אוהבת את החיבור בין נמוך לגבוה, בין הצעצוע היומיומי כמעט שהייתי קונה כילדה לבין צעצוע בעל אמירה משעשעת ביקורתית. והכי אני אוהבת שאנשים מגיעים הביתה ומבולבלים מזה, כי מצד אחד הם רואים צעצוע ומצד שני הם לא מבינים מה זה לעזאזל ולמה הוא תלוי על הקיר".

תגובת נגד לפאנקו פופ

מי שנחשב חלוץ צעצועי הבוטלג הוא מורגן פיליפס מניו יורק, הפועל תחת הכינוי "Sucklord". "האגדה מספרת שהוא התחיל לייצר צעצועי בוטלג ב־2004 אחרי שלא הצליח למצוא עבודה בעסקי הצעצועים", אומר סיגל. אחת העבודות הראשונות והמפורסמות ביותר של סאקלורד נקראת "Gay Empire" — בובה של סטורם טרופר ממלחמת הכוכבים, לבוש בוורוד. "בתכלס כולנו היינו ילדים שמפרקים בובות ומרכיבים מהן חדשות, אבל הוא היה הראשון שממש ארז אותן מחדש ונתן להן משמעות כמוצר שלא היה קיים קודם".

פיליפס זכה לחשיפה גדולה ב־2012, לאחר שהשתתף בשתי תוכניות ריאליטי עיצוב. מאז טרנד צעצועי הבוטלג צבר תאוצה וכיום יש כמה מאות אמני צעצועי בוטלג בעולם. "אני מאמין שיותר מהכל, הסיבה שצעצועי הבוטלג תפסו כל כך היא נוסטלגיה ואהבה לצעצועים של הדור שגדל עם אקשן פיגרז מאמצע שנות השמונים והלאה, כמו 'כוח המחץ' ו'צבי הנינג'ה'. כניסת מדפסות התלת־ממד והוזלתן גרמה לעוד ועוד אנשים להיכנס לתחום, ואז באה הקורונה והתחום חווה פיצוץ גדול בעקבות אנשים שישבו בבית בסגר וחיפשו במה להתעסק".

את רוב היצירות שלהם סיגל וקינן מתמחרים ב־50–200 שקל ליצירות שהם יזמו, וכמה מאות שקלים כשמדובר בבובות בהזמנה אישית. "כדי להתפרנס מזה באמת בארץ צריך לעשות הרבה דברים בהזמנה אישית, אבל לרוב אלה דברים לא כל כך מעניינים, כי אנשים זרים מבקשים ממני 'תעשה את החברה שלי', 'תעשה את אבא שלי'. מצד שני, גם יש בזה משהו נחמד כי בסוף נוצרת שיחה שבה המזמין צריך לתמצת לך אדם שאתה לא מכיר, שהוא רוצה להבליט בחומר".

קשה שלא לראות בצעצועי הבוטלג גם תגובה לבובות פאנקו פופ — אותו טרנד מגה־מצליח שהופך כל דמות מתרבות הפופ לבובה מרובעת ראש. כנגד העיצוב הגנרי שלהן והפנייה ללב לבו של המיינסטרים, צעצועי הבוטלג מציעים ייחודיות, סרקזם וחתרנות. "אני לא מת על פאנקו", אומר סיגל, "או על כל צעצוע אחר שיושב על הנוסחה הזו של צורה אחת שמולבשת בצבעים אחרים. הם נראים לי חסרי אופי ויותר מהכל כמו מרצ'נדייז שהמטרה שלו היא לאסוף כמה שיותר חתיכות, ולא להיות ייחודיים או מעניינים בתור צעצוע או פסל. הם כולם נראים אותו דבר וזה משעמם לאללה".

מה שיש לפאנקו שאין לאמני הבוטלג הוא אישור (ואמצעים) להשתמש בזכויות יוצרים של היצירות שהם מגיבים להן. לאחרונה פנתה לקינן מחזיקת הזכויות על הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" באמצעות עו"ד כדי לברר אם הוא מייצר ומשווק מוצרים הקשורים בסרט, בעקבות בובה שיצר בדמות סרג'יו קונסטנצה. "המניע אינו מסחרי כלל אלא אמנותי", ענה להם קינן, שיצר רק עותק אחד מהבובה המדוברת — כמחווה. "במקום לתת במה לפופ ארט ישראלי לפרוח, מנסים לחלוב את הפרה ולחפש אומנים לתבוע". ואילו פרנקל מדגיש כי הוא לא מוכר דבר שאין לו עליו זכויות יוצרים.

רבים מהצעצועים שלכם לא מוצעים למכירה. אתם הופכים פוסט באינסטגרם למוצר  ממשי, אבל בסוף גם המוצר הזה קיים בעיקר כפוסט באינסטגרם. זה כמו רמיקס של רמיקס. מה הקטע?

"אולי זה קיטשי, אבל יש לי פשוט אהבה לתחום ורצון לראות את הרעיונות שלי תופסים צורה פיזית", אומר סיגל. "אני עושה את זה בשביל עצם היצירה. זו תרפיה בשבילי. המכירה היא בונוס — אני מאוד מתרגש ונהנה לראות את התגובות של אנשים שמקבלים אותם".