ת

חושת האופוריה מהצלחת הנבחרת הצעירה, שהעפילה עד לחצי גמר אליפות העולם, התפזרה מהר רק שבוע אחר כך, כשנבחרת ישראל הבוגרת עלתה למגרש. לא רק מבחינת התוצאות – שני ניצחונות דחוקים על נבחרות חלשות – אלא גם מבחינת התחושות והיחס של הקהל הישראלי. אם הנבחרת הצעירה היוותה קונצנזוס שגרר פרגון מקיר לקיר, במקרה של הנבחרת הבוגרת נדמה שמעט מאוד אנשים עדיין רוצים בהצלחתה.

במשחק מול אנדורה בשבוע שעבר באצטדיון טדי בבירה עלה לשחק כמחליף מוחמד אבו פאני, שחקנה של מכבי חיפה, וזכה לשריקות בוז וקריאות גזעניות כמו "מחבל" ו"תמות". הן הגיעו מצד הקהל הירושלמי, שרובו אוהד את בית"ר ירושלים ושונא את אבו פאני פשוט כי הוא ערבי. אבו פאני אינו הראשון שסופג קריאות בוז במדי הנבחרת על רקע גזעני. קדם לו מואנס דאבור, שזכה לשריקות בוז בכל נגיעה בכדור לאחר שנקט עמדה בנוגע למהומות בהר הבית. אבל השריקות לשחקני הנבחרת לא נעוצות רק במניע גזעני. ערן זהבי, למשל, שחקנה של מכבי תל אביב, זכה לבוז באצטדיון של מכבי חיפה כשהנבחרת שיחקה שם, פשוט כי אוהדי חיפה מתעבים אותו.

העדפת הקבוצות, השבטים, על הנבחרת שרואים בכדורגל הישראלי היא שיקוף של תהליך שעובר על המדינה כולה. כל קבוצה מתכנסת בתוך עצמה, כל שבט מרגיש צורך לדאוג רק לעצמו. ה"אנחנו והם" הולך וגובר

בעבר, הנבחרת נהנתה מקונצנזוס בקרב אוהדי כל הקבוצות. היתה איזו מוסכמה שכאשר שחקן לובש את חולצת הכחול־לבן, הוא כבר לא שייך לקבוצה שממנה הגיע אלא "לכולנו". אפילו יוסי אבוקסיס, שהיה שנוא ממש על אוהדי בית"ר כאשר שיחק בהפועל תל אביב, זכה לכבוד בטדי כששיחק במדי הנבחרת. איש לא חשב לשרוק לו בוז. ולא רק בישראל. בכל העולם נהוג להשאיר בצד את הרגשות ה"שבטיים" כשהנבחרת משחקת. שחקן ברצלונה אנדרס אינייסטה, למשל, זכה למחיאות כפיים בכל אצטדיון שאליו הגיע בספרד, לאחר שהבקיע את שער הניצחון עבור הנבחרת בגמר המונדיאל.

במידה רבה, הנבחרת מייצגת את עליונות המדינה על השבטים המרכיבים אותה. כן, לכולנו חשובים צורכי ה"שבט" שלנו, אבל המדינה קודמת. לא בכדי נבחרות לאומיות היו כלי שימושי בידי דיקטטורים  — מהגנרלים בארגנטינה עד מזכ"לי המפלגה הקומוניסטית ברוסיה — כדי "לאחד" את העם.

העדפת הקבוצות, השבטים, על הנבחרת שאנחנו רואים כיום בכדורגל הישראלי היא שיקוף של תהליך שעובר על המדינה כולה. כל קבוצה מתכנסת בתוך עצמה, כל שבט מרגיש צורך לדאוג רק לעצמו. ה"אנחנו והם" הולך וגובר, עד כדי כך שקולות חזקים בשמאל עצמו קוראים ל"קנטוניזציה": הפרדה בינם לבינינו. בואו נקים לעצמנו מערכת חינוך משלנו עם תכנים שמתאימים לנו, ושהצד השני ידאג לעצמו.

כמו במקרה של הכדורגל, התהליך הזה בעצם מתחיל מלמעלה. כשההזדהות של האזרח עם מדינתו פוחתת, הוא מתכנס לקבוצת הזהות הקרובה יותר אליו. ההפיכה המשטרית, שמעסיקה אותנו ומאיימת עלינו כבר חודשים רבים היא מהלך דרמטי לטשטוש תחושת ההזדהות עם המדינה. ראשי המשטר פועלים במקביל כדי ליצור עוד ועוד עוינות בין השבטים, כדי לשמר את שלטונם. אז אם המדינה כבר לא בהכרח פועלת לטובתי, ואם הריבון עסוק בקידום האינטרסים שלו במקום לנסות לשפר את שירותי הבריאות, החינוך, הביטחון או התחבורה שלי, אז מה לי ולו? אני אהיה בעד הקבוצה שלי, וזהו. ואני לא אחשוש לצאת לרחוב לשרוק לו בוז.

פעילות המחאה הזו מתבקשת כדי לעצור הידרדרות של המשטר הדמוקרטי, אבל צריך לדאוג שהיא לא תהיה מלווה בניתוק מה"נבחרת". אם נחזור לדוגמה מעולם הספורט, אפשר לראות את הסכנות המתלוות לניתוק מהקולקטיב הגדול. בשנים האחרונות אנחנו רואים את ההתפתחות של ה"אולטראס", קבוצות אוהדים שההתרחשויות בתוכן הופכות למשמעותיות אף יותר ממשחקי הקבוצה האהודה או מהאינטרסים שלה. אין משחק בשנים האחרונות בין קבוצות מובילות בכדורגל הישראלי שלא משובש על ידי חזיזים, רימוני עשן או אבוקות שזורקים אוהדים למגרש. לא משנה כמה איומים ועונשים קשים ספגו הקבוצות בשל כך, התופעה האלימה נמשכת.

את השיא ראינו לפני כשבועיים במשחקי הדרבי התל אביבי בכדורסל, שהפכו לזירת התגוששות אלימה. ואף שרוב האוהדים מתנגדים לפעילות האלימה הזו, הם אינם מצליחים להתאחד ולהתגבר על הפערים ביניהם כדי ליצור חזית אחידה וחזקה מספיק נגד האלימים שגונבים מהם את הקבוצה. קבוצת הזהות המצומצמת גוברת על האינטרס הגדול.

השבטיות הזו פוגעת בטובת הכלל, אך גם בחברי השבט עצמו. הם נחנקים מעשן האבוקות או שנאסר עליהם להגיע למגרשים בגלל עונשים. לפני כמה שבועות, לאחר הזכייה של בית"ר ירושלים בגביע המדינה בכדורגל, פרצו אוהדים למגרש. הם לא רק הרסו לאחרים בכך שלא אפשרו את חגיגות הנפת הגביע, הם גם גרמו להטלת עונש קשה על הקבוצה.

אוהבים להשתמש במילה "קנטונים" כשמדברים על השבטים הישראליים, משל היינו שווייץ. אך הדוגמה הרלבנטית יותר היא לבנון, שבה כל פלג מושך לצד שלו, בלי רצון או יכולת לחשוב על טובת הכלל.

תקציב המדינה האחרון הוא דוגמה בולטת, כאשר ראשי מפלגות הקואליציה דאגו כל אחד לשבט שלו, בלי לחשוב על טובת המדינה. כאילו מדובר בראשי האולטראס, ולא במנהיגי ציבור עם אחריות לקולקטיב. וכמו בספורט, התהליך פוגע לא רק בשבט המתחרה, אלא בחברה כולה – ובסופו של דבר יפגע גם בשבט שכרגע מנצח. כי ככל שניתן יותר חשיבות לשבט, כך קולות קיצוניים בו יהיו דומיננטיים יותר ויותר.

השמאל הישראלי לא יכול להרשות לעצמו שהמגמה הזו תתרחב. אסור לנו לדבר על מדינת יהודה ולנתק את עצמנו ממנה, כי זה רק יחזק את הקיצונים עוד יותר. לא במקרה, במהלך חצי השנה האחרונה, הפוליטיקאי שצובר הכי הרבה פופולריות הוא דווקא זה שמתבטא הכי מעט. בני גנץ הבין שמרבית האנשים עדיין מחפשים את תחושת הלאומיות שמקנה המדינה. הם לא רוצים להתחלק לפלגים שונים, כי הם מבינים שזה יפגע בהם. הם לא רוצים להיות אולטראס.